האופסימיסט / עפ"י אמיל חביבי

האופסימיסט, 1986

מאת פרופ' ראובן שניר

 

המחזה אל-מתשאא'ל (האופסימיסט) הוא הצגת יחיד בערבית ובעברית, שהעלה מוחמד בכרי (יליד 1953) וזכתה להצלחה רבה הן בציבור הפלסטיני, הן בציבור הישראלי-יהודי. ההצגה מבוססת על רומן של הסופר הפלסטיני-ישראלי אמיל חביבי (1996-1921), הנושא את הכותרת אל-וקאא'ע אל-ע'ריבה פי אח'תפאא' סעיד אבי אל-נחס אל-מתשאא'ל (הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל-נחס אל-מתשאא'ל), שראה אור בערבית ב-1974 ותורגם לעברית על ידי אנטון שמאס (יליד 1950) ב-1984. היצירה נחשבת על ידי חוקרים רבים לרומן הפלסטיני הטוב ביותר, הן מבחינה אמנותית, הן מבחינת ייצוגו את הנרטיב הפלסטיני המודחק בתרבות הרוב היהודית. דמותו של הגיבור מוצגת לאורך ההצגה כדמות מפוצלת, הכוללת מרכיבים סותרים, כפי שהדבר ניכר כבר בשמה: המילה "מתשאא'ל" היא מטבע לשון שחידש חביבי עצמו – מיזוג של המילים בערבית "מתפאא'ל" (אופטימי) ו"מתשאא'ם" (פסימי), שמשקף את המשמעות המילולית של שם הגיבור: סעיד (מאושר) אבו אל-נחס (אבי המזל הרע, הביש גדא). המילה הפכה לשגורה בפי רבים ואפילו נכנסה למילונים הערביים, וגם התרגום העברי המוצלח שלה, אופסימיסט, הפך למטבע לשון. שם זה מרמז על הקושי לשלב בין המרכיבים השונים בזהותו של הגיבור, שהוא אספקלריה למצבם המורכב של הפלסטינים אזרחי ישראל המנסים להתקיים כמיעוט לאומי במדינה שקמה על חורבותיה של מולדתם.

הרומן מגולל את קורותיו של האזרח סעיד, מאז 1948 בהיותו בן 24 ובמשך כעשרים שנים, כאנטי-גיבור – דמות נלעגת וחסרת עמוד שדרה לכאורה, אך בה בעת מעוררת אהדה וחמלה. חביבי הודה שקיימים קווי דמיון לא מעטים בין מרכיבים בדמותו של סעיד ובתולדות חייו לבין מרכיבים בחייו של הסופר עצמו. עם זאת, אף על פי שמאורעות רבים שחווה סעיד הם מאורעות אמיתיים שחווה חביבי בעצמו, נקודת המבט על התרחשויות העבר נעוצה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, כאשר חלה תמורה ביחסו של חביבי אל התרבות היהודית והוא התחיל להסתכל עליה מזווית מורכבת. באותה עת גם החלה התמורה במעמדו של חביבי בתרבות העברית, שהגיעה לשיאה עם קבלת פרס ישראל ב-1992. האירוע גרר תגובות נזעמות משני הצדדים: בקרב אינטלקטואלים פלסטינים לא מעטים נתפסה הסכמתו של חביבי לקבל את הפרס ככניעה לדומיננטיות היהודית-ציונית ואפילו כבגידה, בעוד אנשי ימין ישראלים ראו במעמד הענקת הפרס השפלה לריבונות היהודית-ישראלית שחביבי מערער עליה. למרות הצלחתו של הרומן עם פרסומו בערבית, תרגומו לעברית לא הצליח לפלס לעצמו דרך ללבו של קהל הקוראים, אבל בכך הוא לא היה שונה מיצירות ערביות אחרות שתורגמו לעברית. התפיסה המתנשאת ואף המזלזלת של הקורא היהודי כלפי הספרות הערבית לא פסחה עליו, אלא שהמחזתו והעלאתו כמחזה יחיד הנגישו אותו לציבור הישראלי, ובעיקר לחוגי השמאל.

בשל מורכבותו של הרומן, עיבודו להצגה היה משימה לא קלה וחייב השמטות רבות, מה גם שהטקסט הסיפורי עמוס במקור במשחקי לשון ובהתחכמויות שלא תמיד היה קל להעבירם ללשון של מחזה. הנוסח הערבי נעשה בידיו של בכרי עצמו, בשיתוף פעולה עם הבמאי מאזן ע'טאס (1954-2006), ואילו הנוסח העברי עוצב בידיו של רמי ליבנה וביים אותו אילן תורן. ההצגה הועלתה לראשונה ב-1986 בתיאטרון העירוני חיפה ובכפרים הערביים בגליל, ובאמצע שנות התשעים יצאה למסע הופעות ברחבי אירופה – עם בכרי בערבית ובעברית ואוריאל זוהר בצרפתית. כמקובל בהצגות יחיד, במת התיאטרון רוהטה באופן מינימליסטי שהבליט את נוכחותו של השחקן, שבלטה עוד יותר בשל מעורבותו הפוליטית העמוקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו חביבי עצמו, גם בכרי היה מעורב עמוקות בתרבות הערבית בעת העלאת ההצגה. בהמשך, לאחר עליית סרטו ג'נין ג'נין (2003), הפך מטרה להתקפות מצד גורמי ימין ואף נשקלה העמדתו לדין.

אף על פי שהרומן כאמור לא הצליח מאוד בקרב ציבור הקוראים העברי, ההצגה המבוססת עליו נחלה הצלחה רבה, הביאה פרסום רב לחביבי וחשפה את יצירתו בפני הציבור היהודי, בוודאי אלה ממנו שהיו מוכנים להאזין לנרטיב הפלסטיני המושתק בתרבות הרוב היהודית. מאמרי ביקורת רבים על ההצגה פורסמו בעיתונות הישראלית היומית, ורובם לא הצטמצמו לאיכויותיה האמנותיות אלא גלשו לדיון בביקורת שהטיחה בשלטון הישראלי, על החרבת הכפרים וגירוש תושביהם ועל היחס המשפיל כלפי הפלסטינים שנותרו בתוך גבולות המדינה. הם אף דנו בשאלת הזהות של הפלסטינים בישראל, ובעת ובעונה אחת הדגישו את הביקורת כלפי העולם הערבי על שלא עשה די למען הפלסטינים.

הרומן עצמו מורכב משלושה ספרים: יעאד, באקייה ויעאד השנייה, בעוד ההצגה מורכבת משני חלקים בלבד: יעאד (מילולית רומזת על המילה "עודה" - שיבה) ובאקייה (מילולית "נשארת"). יעאד היא אשתו הראשונה של סעיד, באקייה היא אשתו השנייה, ויעאד השנייה היא הבת של אהבתו הראשונה שאבדה. את שלוש נשותיו איבד סעיד בגלל נסיבות חייו האומללות. הרומן נמסר בצורת איגרות שהגיבור-המספר משגר למחבר ובהן הוא מתוודה על הימצאותו בחסותם של יצורים מן החלל החיצון ומספר את סיפורו בימי מאורעות הדמים של 1948, כשאביו נהרג במארב ירי והוא ניצל בזכות חמור שחצץ בינו ובין היורים. הפרק הראשון ברומן הוא "סעיד טוען שפגש יצורים מהחלל האינסופי", ולעומת זאת ההצגה מתחילה בסצנה בבית חולים לחולי נפש בערב יום העצמאות של מדינת ישראל, כאשר סעיד מדקלם שיר מליצי בשבחה: "ביום חג מדינתי/ שר זמיר עצמאותי/ הר וגבע, ניר וגיא/ חגגו – שמחת כל חיי!/ העם הריע/ כי בא מושיע./ בחג ישראל/ שיר מזמור לאל/ תחי מדינתי!/ תחי מדינתי!" נלעגותו של השיר והאופן שבו בכרי מדקלם אותו ממחישים כבר בפתח ההצגה את האבסורדיות של הדרישה הישראלית הרשמית שהפלסטינים בישראל יזדהו עם מטרות הציונות ועם המדינה היהודית. כפי שהדבר בא לידי ביטוי במונולוג הפותח את ההצגה, חביבי מצביע על שעבודם הפיזי והנפשי של אנשים בדמותו של סעיד תוך נישולם מזהותם האישית והקולקטיבית והניסיון לכפות עליהם זהות ציונית-ישראלית, הסותרת את זהותם הערבית-הפלסטינית המקורית.

ההצגה מתמקדת ביחיד, האזרח הפלסטיני-ישראלי סעיד, אבל לכל אורכה אין ספק שהוא מיקרו-קוסמוס של הקולקטיב הערבי בישראל ומייצג את הטרגדיה של העם הפלסטיני בכללותו. מלבד איכויותיה האמנותיות, תרמה ההצגה באופן משמעותי לחשיפת דילמת הזהות של הפלסטינים בפני קהל ישראלי-יהודי, שברובו הגדול כופר בקיומה ולא מוצא לה כל הצדקה. דמותו של סעיד הזכירה לעתים לצופים היהודים את גיבורי שלום עליכם הערמומיים, המתנדנדים בין צחוק לבכי ומתחבטים בין פסימיות לאופטימיות, וגם ברגעים הקשים ביותר אינם שוכחים את ההומור ואת ההלקאה העצמית. כך מצליחה ההצגה לחשוף את יחסי הכוח בין הרוב למיעוט בישראל ובעת ובעונה אחת את הדילמות של היחיד הפלסטיני, שחביבי עצמו, המתרגם שמאס והשחקן בכרי התנסו בהן באופן אישי. שלושתם בני המיעוט הפלסטיני-ישראלי, שחתרו למעורבות בתרבות הרוב הדומיננטית היהודית-עברית תוך ניסיון לערער את יסודותיה. אמנם שמאס ובכרי, ששניהם נולדו לאחר הנַכּבּה, שייכים לדור צעיר יותר מדורו של חביבי, שחווה את הנכבה ואת הממשל הצבאי על בשרו כאדם מבוגר. אבל גם הם התנסו בנעוריהם בחיים תחת הממשל הצבאי, שלא לדבר על מערכת החינוך שבה התחנכו, אשר חתרה ליצור דור צעיר פלסטיני המזדהה עם מטרות הציונות תוך מחיקת התרבות הפלסטינית – משימה שנכשלה כישלון חרוץ, כפי שההצגה של חביבי מבטאת היטב. הקהל הישראלי, ובוודאי המבקרים, התקשו לעתים לראות בעלילת ההצגה סיפור המנפץ את הנרטיב היהודי-ציוני וקורא עליו תיגר, ואפילו משווה בין סיפור החורבן של החברה הפלסטינית ב-1948 ובין השואה - בשניהם ההלם הוא המרכיב המרכזי בעיצוב תודעת הניצולים. היו מבקרים יהודים שאפילו זעמו כאשר התברר להם שההצגה אינה מדברת על הפלסטינים כקורבנות הכיבוש של 1967 בלבד, אלא כקורבנות הכיבוש של 1948.

בסצנה האחרונה יושב סעיד על חזוק, כלונס מחודד ("כולנו יושבים עליו"), ומסרב לרדת ממנו ("עליך לשלם, ולא לכרוע ברך/ כי עדיפה התבוסה על כניעה"). ההצגה מסתיימת במילים הבאות, שמייצגות את תפיסתו של אמיל חביבי בדבר הגורל שקושר בארץ הזאת יהודים ופלסטינים שחייבים למצוא דרך לחיות יחדיו: "אני פה – אתם גם/ אתם כאן – ואנחנו גם". אין תמה שחביבי ביקש לחרוט על מצבתו את המילים "נשאר בחיפה". מלבד המסר המדגיש את הצורך בדו-קיום בין שני העמים באותה טריטוריה, יש עוד מסר סמוי במילים הללו, כמו גם בהצגה בכללותה ובמובנים המילוליים של שמות נשותיו של הגיבור, יעאד ובאקייה: בניגוד להאשמות בבגידה שהופנו כלפי הפלסטינים שנותרו אחרי הנכבה בשטחי מדינת ישראל, חביבי רואה במי שנאחז באדמתו ולא הצטרף לנוטשים את הגיבורים האמיתיים. בזכותם, המאבק על ארץ ישראל טרם הוכרע.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

ברוך, רינה, השוטה בדרמה הישראלית: עיון בדרמה האוונגרדית בישראל: יוסף מונדי, נסים אלוני, חנוך לוין, אמיל חביבי ומוחמד בכרי (תל אביב: ספרא, תשע"ז).

חביבי, אמיל, אל-וקאא'ע אל-ע'ריבה פי אח'תפאא' סעיד אבי אל-נחס אל-מתשאא'ל (ביירות: דאר אבן ח'לדון, 1974).

חביבי, אמיל, האופסימיסט: הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל-נחס אל-מתשאא'ל (תרגום: אנטון שמאס) (ירושלים: מפרש, 1984).

נויורט, אנג'ליקה, "הרומן אל-מתשאאל מאת אמיל חביבי כניסיון לדה-מיתיזציה של ההיסטוריה", המזרח החדש לה (תשנ"ג), עמ' 101-88.

שניר, ראובן, ‏"ראשיתו של התיאטרון הפוליטי הפלסטיני:‏ קרקאש של סמיח אל-קאסם",‏ המזרח החדש 35 ‏(1993), עמ' 147-129.

Snir, Reuven, Palestinian Theatre (Wiesbaden: Reichert, 2005).

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive