נמר חברבורות / יעקב שבתאי

נמר חברבורות / יעקב שבתאי

מאת פרופ' ישראל המאירי

נמר חברבורות, המחזה הידוע ביותר של יעקב שבתאי, עלה לראשונה ב-1974 בבימוי עודד קוטלר בתיאטרון חיפה, עם יוסי ידין בתפקיד הראשי. מאז חזר המחזה ועלה כמה פעמים. שבתאי (1981-1934) היה מן היוצרים המעניינים והמגוונים בישראל - פזמונאי, מתרגם וסופר, והוא ידוע בעיקר בזכות יצירות הפרוזה שלו ובראשן הרומן החדשני זכרון דברים (1977). הוא יצר גם בתחום הדרמה, ובתיאטרון הישראלי הועלו כעשרה מחזות שלו, כמה מהם יותר מפעם אחת, ובכל זאת, יצירתו הדרמטית נותרה שולית בתודעה הציבורית ובביקורת. עדנה שבתאי, אלמנתו, אומרת כי יצירתו הדרמטית "נגעה במציאות באופן שונה לחלוטין" מן הפרוזה שלו. אך נמר חברבורות מראה דווקא קשר עמוק בין הפרוזה והדרמה של שבתאי, וכך ניכרים במחזה ייחודו וחדשנותו כיוצר, שקבעו לו מקום מיוחד בתיאטרון העברי.

שבתאי הִרבה לכתוב לתיאטרון, בעיקר כמתרגם וכמעבד. שיתוף הפעולה שלו עם קוטלר, כמנהלו של תיאטרון חיפה, הניב את הצגותיו הידועות ביותר, שהיו עיבודים מסוגים שונים, כמו מנדרגולה (1971), תרגום-עיבוד לקומדיית הסקס הרנסנסית הנודעת של מקיאוולי, או דון ז'ואן ושיפל חברו (1978), שבבסיסה האבטיפוס הגברי הידוע מהדרמה ומהאופרה. אך בשונה ממחזות אלה, שנשענו על מקורות מערביים קלאסיים, במקרה של נמר חברבורות השתמש שבתאי כבסיס בסיפור קצר שלו עצמו: "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה" מתוך קובץ סיפוריו הדוד פרץ ממריא (1972).

הן הסיפור, הן המחזה מתרחשים בתל אביב של שנות העשרים וגיבורם הוא פינק, שמגיע ארצה ובפיו בשורה וחזון גדול: קרקס: "קרקס בקנה מידה עולמי, עם אריות ונמרים ודוב וליצנים ולוליינים ששמים ללעג את כוח המשיכה של כדור הארץ", והאטרקציה המרכזית - "נמר חברבורות מטיל אימה, התגלמות העוז והתפארת, הגמישות והאצילות, סמל הקרקס". אך חזון הקרקס הופך למחול עוועים של הבטחות, חלומות, שקרים, בקבוקי יין, פרחים ונשיקות. בהמשך, היסודות למבנה הקרקס שהושק בטקס מפואר מעלים חלודה, הציוד הקרקסי היקר נמכר במכירה פומבית, ופינק המובס נמלט מנושיו ומנשיו, הפעם למונקו. כך מסתיים הסיפור.

המחזה מתחיל בהופעתו הפומפוזית של פינק במסעדת תנובה של אחיו האפרורי והמריר נוח ואשתו שושנה, שחולמת להיות זמרת אופרה. בהמשך ניכרים במחזה כמה שינויים משמעותיים בסיפורו של פינק. שבתאי המחזאי הידק את העלילה, קיצר את זמן ההתרחשות ודילל את מספר הדמויות. בעוד שבסיפור נע הגיבור בין ארבע נשים, בהן אשתו ואם ילדיו צירל, על הבמה מופיעות רק שתי נשים, אהובותיו של פינק, שמנהל עם שתיהן רומן במקביל. ציר הגיבור והנשים מוקצן כך בעיבוד והופך למניע הפעולה, לציר העלילה המרכזי של המחזה. גיבור המחזה מעוצב כסוג של דון ז'ואן, כמו כמה מגיבוריו הדרמטיים האחרים של שבתאי (קאלימקו גיבור מנדרגולה, וכמובן דון ז'ואן). לאוהבי שבתאי הוא מזכיר גם את צזאר, הנואף הבלתי נלאה ברומן זכרון דברים.

אלא שפינק הוא יהודי-פולני בגיל הביניים, רחוק מן העזוז המיני של קאלימקו, ונראה שהוא בעיקר דון ז'ואן של מילים או של אריות, בדומה לגיבור של מוצרט (בחלום האופראי שפינק מטפח עם גיסתו שושנה). במחזה הוא מפגיז מונולוגים צבעוניים, ששיאם במעין סולילוקי שייקספירי שנושא פינק בעת טקס הנחת אבן הפינה ל"קרקס אוניברסאליס"; על פי הוראות הבימוי של שבתאי הוא נמצא במעמד זה לבדו על הבמה, והסצנה כולה מוקדשת לנאום שהוא תערובת פתטית ופרודית של חזיונות אפוקליפטיים, פרסומות מלוקקות, סיסמאות ציוניות ופיוטי נמר חברבורות. עם זאת, על המחזה שורה אווירה טרגית, הנובעת לא רק מתחושת החיים המוחמצים של רוב הדמויות, אלא גם מהמחשת השאיפה האנושית למעוף, להארה ולגאולה, שנדונה להתרסק אל קרקע המציאות.

בניגוד לסיפור, שבו נמלט הגיבור למונקו כדי להמשיך בהזיותיו ובנכליו, המחזה מסתיים במותו של פינק, כתוצאה של דו-קרב עם יריב רומנטי - דוד לתלפיות, הפועל האידיאליסט, המאמין בגאולה הסוציאליסטית. דוד הוא בעלה הנבגד של רוחמה, המאהבת התל אביבית של פינק, שהבטיח לה נישואים.

נושא הגאולה - הלאומית, החברתית והנפשית - נשזר שוב ושוב במחזה, באופן מרומז וישיר, אירוני ורציני. אלזה, עוזרתו הנוצרייה ואהובתו של פינק, שאף לה הבטיח נישואים, מציעה לו את הגאולה או את הבשורה (הנוצרית): "בת קול ציוותה עלי לקום ולנסוע לארץ הקודש כדי להיוולד מחדש", היא מצהירה. "אנחנו חייבים להתמזג כדי לקרב את הגאולה. כדי למצוא לנו מרגוע". הוא נענה לה: "אני רוצה מרגוע" ומציע מיד: "הסתיו עונה נהדרת לנישואים, לגאולה". הסתיו, עונת הטרגדיה.

בתמונה הבאה במחזה מדברת רוחמה, היפהפייה התל אביבית האקסצנטרית, צרתה של אלזה, בתיעוב ובבחילה על הגאולה הציונית-סוציאליסטית: "בוקר-בוקר מחוללים פה גאולה. הדעת נטרפת". מיד היא מציעה לגיבור: "בוא נתאבד". נראה שהצעתה נופלת על קרקע מוכנה: בדומה לדון ג'ובאני של מוצרט, נראה שאצל פינק שוכן התנטוס, יצר המוות, בצמוד לארוס. הסיום מרמז שפינק נענה להצעת ההתאבדות של רוחמה: הוא עושה זאת באמצעות היענותו להזמנה לדו-קרב של בעלה, אף שאין לו מושג איך יורים באקדח; והעיקר - הוא אפילו לא מנסה לירות.

המחזה מסתיים בגופת הגיבור המוטלת על הבמה ועליה, על פי הוראות שבתאי, "אור לבן וקר". "קומדיה טרגית", כך הגדיר שבתאי את המחזה, וההיפוך מן הקומי-אירוני אל הטרגי-מלנכולי מתחיל בדיאלוג עם אלזה על הנישואים כגאולה - אך כאמור, אלה נישואי סתיו, שהוא עונת הטרגדיה, על פי התיאוריה הידועה של החוקר נורת'רופ פריי. שבתאי המחזאי נע בין קומדיה דון ז'ואנית סהרורית ואירונית ובין טרגדיה מלנכולית, מין טרגי-קומדיה רומנטית.

בפתח הסיפור הקצר שהיה הבסיס למחזה הציב שבתאי מוטו: "כל השואף ואינו מרפה אותו נוכל לגאול". זהו ציטוט מתוך הטרגדיה פאוסט של גתה, שהיה אביר הרומנטיקה וגם מבקרה הגדול. כלומר, בעיני שבתאי גיבורו הוא כמו פאוסט - שואף ואינו מרפה ועל כן ראוי לגאולה. שבתאי עיצב את גיבורו כמי שחותר לחופש מוחלט בסביבה קרתנית חונקת, שבשם מוסד המשפחה, או בשם הגאולה הציונית-סוציאליסטית, תדאג לדיכוי החופש האינדיבידואלי. פינק הוא אפוא גיבור אקזיסטנציאליסטי ורומנטי, והמחזה נע בין פתוס רומנטי לאירוניה ולסרקזם, שילוב שקיים גם בפרוזה של שבתאי, ובעיקר בזכרון דברים. "המפתח לפואטיקה של שבתאי", אומרת חנה הרציג, "הוא בחתירה לכוליות ולאחדות העומדת בסתירה מכאיבה לחוויית הקיום כאוסף בלתי מקושר של קרעים".

הפואטיקה הזאת באה לידי מימוש מלא דווקא בעיצוב הדרמטי של הגיבור פינק ושל עלילותיו. הגיבור הטרגי-קומי, שהעלילה הדרמטית שרקח סביבו שבתאי מאפשרת לו לנאום בפתוס, לחזר, לבגוד, להמריא וליפול, מזמן את אחד מתפקידי הגברים המופלאים בתיאטרון הישראלי. חוויית הצופה ממוקדת כאן בגיבור-השחקן, על שלל אביזריו ותלבושותיו - אביזרים ובגדים אקסטרווגנטיים ששבתאי מפרט בדקדקנות בהוראות הבימוי והעיצוב שלו. אין ספק שהפקת נמר חברבורות היא לגמרי תלוית שחקן או "כוכב". שני המבצעים הראשונים של תפקיד פינק היו שני היוסי הגדולים של הבמה העברית: יוסי ידין בביצוע המקורי של תיאטרון חיפה, כאמור בבימוי עודד קוטלר, ויוסי בנאי, אולי פינק האידיאלי, בהפקת הבימה בבימוי חנן שניר (1985). בהפקה החוזרת של שניר בהבימה (2006) שיחק אבי קושניר את פינק הקומי-טרגי.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הרציג, חנה, השם הפרטי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994).

סוקר-שווגר, חנה, מכשף השבט ממעונות העובדים - יעקב שבתאי בתרבות הישראלית (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007).

פריי, נורת'רופ, אנטומיה של ביקורת (תרגום: אילנה בינג) (תל אביב: דביר ואוניברסיטת בן-גוריון, 2016).

שבתאי, יעקב, הדוד פרץ ממריא (תל אביב: ספריית פועלים, 1972).

שבתאי, יעקב, נמר חברבורות ואחרים (תל אביב: ספרי סימן קריאה, 1995).

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive