יוסף מונדי, ביוגרפיה

תגיות:
אמנות התיאטרון

יוסף מונדי, ביוגרפיה

מאת פרופ' זהבה כספי

יוסף מונדי (1994-1935) היה סופר, פובליציסט, מחזאי ובמאי ישראלי אנטי-ממסדי מובהק, שיצר משנות השישים המוקדמות ועד מותו הדרמטי מהתקף לב על מדרגות תיאטרון לה מאמא בניו יורק ב-5 במאי 1994, בתקופת החזרות להצגתו מיסטריה אמריקאית, והוא בן 59 בלבד. מונדי נולד בבוקרשט למשפחה אמידה ורחוקה מהיהדות. זיקתו לתיאטרון נולדה כבר שם, כשצפה בהצגה שלוש אחיות מאת צ'כוב ובאופרות לה טרוויאטה מאת ורדי וכרמן מאת ביזה. מאז, כך כתב ברשימה "התיאטרון שלי", "כל מחזה שקראתי עורר בתוכי התרגשות עצומה ולא פעם חשתי כאילו הייתי... קולומבוס המגלה מחדש את אמריקה". מונדי עלה לארץ ב-1951, בהיותו בן 16, אולם המפגש עם המדינה החדשה היה עבורו טראומטי. למעשה כל חייו ראה עצמו נע ונד נצחי, "מהגר עובר ושב", כשם מחזהו האחרון, ותחושה זו היא גם חוויית יסוד במחזותיו האחרים.

מונדי השתייך ליוצרי דור המדינה מבחינה היסטוריוגרפית-כרונולוגית ומבחינת נושאי יצירתו וצורותיה. יצירתו משקפת את התמות המרכזיות ואת רוח התקופה של דור זה בספרות ובדרמה העבריות. בראשית דרכו השתייך מונדי לחבורה הספרותית של עכשיו, שפעלה בשנים 1968-1959, וכתב העת הפך לבמה המרכזית לפרסום יצירותיו. יוצרי החבורה ביטאו ביצירותיהם ובהגותם עמדה אנטי-ממסדית ודחו את תכניו השמרניים של התיאטרון הממוסד, שנוצרו ועוצבו בידי "פקידי התרבות", כלשונו של גבריאל מוקד.

כמו אנשי רוח וסופרים אחרים של דור המדינה, מונדי היה קשוב לזרמי העומק של התרבות המערבית ואף הקדים בכך רבים מבני דורו. תרומתו להתפתחות המודרניזם של התיאטרון בישראל, בהשפעת הספרות והתרבות האירופיות, ובעיקר בהשפעת האקזיסטנציאליזם, תיאטרון האבסורד והשירה הצרפתית, הייתה מרכזית. לאחר מותו, במעין הספד, תיאר אותו מוקד כ"לוחם של דור המדינה", ש"נטל חלק אמיתי בגיבוש המהפכה המודרניסטית". מונדי היה גם בין ראשוני המחזאים שעמדו על הסכנה הטמונה בהתעצמותה של תנועה לאומית בעלת סממנים משיחיים, והיה הראשון שדיבר בגנות הכיבוש וגל הלאומנות הכוחנית ששטף את הארץ לאחר מלחמת ששת הימים. בכך הקדים אף את חנוך לוין ואת יהושע סובול. שילוב היבטים מתיאטרון האבסורד עם אלמנטים ביוגרפיים, לצד ערעור המיתוסים ששירתו את הרעיון הציוני, מאפשר לקרוא את יצירתו באופן החורג ממידורו ומתיוגו כיוצר פוליטי בלבד.

מונדי כתב יותר מחמישים מחזות, ובהם גם מערכונים. רוב מחזותיו שהוצגו בחייו הועלו בבימויו על במות התיאטרון בארצות הברית - בניו יורק - ובאירופה. לעומת זאת, בתודעת הציבור בישראל נחרתו רק יצירות מעטות שלו, שכן לרוב הן הועלו בתיאטרוני פרינג', במועדונים ובמרתפים, בפני קהל מצומצם. גם כשהוצגו על במות התיאטרון הממוסד, כגון תיאטרון הבימה והתיאטרון הקאמרי, הן הורדו לאחר זמן קצר.

בשנות השישים והשבעים התגורר מונדי לסירוגין בפריז, שם הצליח לבסס את עצמו כאמן. מחזותיו הוצגו הן על הבמות הקטנות של הגדה השמאלית, הן בתיאטרון הממוסד, הוא הופיע בטלוויזיה הצרפתית ובתוכניות רדיו רבות וזכה לביקורות מצוינות. מלחמת ששת הימים, שהביאה לחזרתו לארץ, הייתה גם נקודת מפנה פואטית בכתיבתו. הוא עבר מכתיבה שעיקרה אבסורדי-אוניברסליסטי לכתיבה שהדגש בה מקומי-פוליטי ועוסקת בכאן ובעכשיו: "היה לי מה לומר ושמרתי על העיקרון האומר שתיאטרון, ראשית כול, כמו הפולחן של דיוניסוס חייב לגעת בשן הכואבת בטלטלה עזה". עצמאותו של מונדי, אנטי-ממסדיותו והתיאטרון הקונטרוברסלי שיצר עוררו את זעם הקהל, הזמינו ביקורות עוינות וסיבכו את יחסיו עם מנהלי התיאטראות הממוסדים. יחסיו הקשים עם הממסד התיאטרוני בארץ שברו את רוחו והוא החליט לשוב לפריז, שבה כאמור זכו מחזותיו להצלחה גדולה. אחרי מלחמת יום הכיפורים חזר שוב ארצה.

המחזה הראשון פרי עטו, הזרם, עלה ב-1960 במועדון מלוא. כשלוש שנים לאחר מכן הועלו פעמים ספורות המחזות אחיו של רסקין וחדר ליד הים (1963) בתיאטרון הבימה, במסגרת הבמה הניסיונית. אחיו של רסקין אף שודר כתסכית ברשת א' והוצג גם כחלק מההצגה אגרוף מול אגרוף. בראשית שנות השישים התפרסמו אחדים ממחזותיו המוקדמים של מונדי בכתבי העת עכשיו, קשת ויוכני. ב-1969 הציג את שש וטראנס כצמד הצגות, אך מרבית מחזותיו מאותה תקופה לא הוצגו מעולם ורובם נגנזו.

המחזות המוקדמים של מונדי כתובים ברוח מחזותיהם של טובי מחזאי האבסורד באירופה, שבחלקם הופך המרחב הפרטי של האדם (הבית והחדר) למלכודת קיומית ומשמש ייצוג אוניברסלי של אזור פרוץ, שזרים חודרים אליו עד שהם משתלטים עליו באופן מוחלט ומנשלים את בעליו. מערכות היחסים בין הדמויות מושתתות על אלימות ברוטלית, על יחסי מנצל-מנוצל, על טפילות ועל השפלה. ברשימתו "התיאטרון שלי" העיד מונדי: "הקולות שדיברו אלי באופן תת-הכרתי היו של מחזאי האבסורד הצרפתים. אז'ן יונסקו, סמואל בקט וארתור אדמוב. שפתם התיאטרונית התאימה למצבי הנפשי. המחזות שלהם באו לשבור את סגנונות קודמיהם. השפה הייתה אנטי-מליצית, מתומצתת וקרועה. וכך גם אנוכי – קרוע בנפשי".

בארץ נחשבו מחזותיו המוקדמים של מונדי בוסריים וכמעט לא עוררו את תשומת הלב של המבקרים ושל הציבור. אלה, שהתחנכו על תיאטרון עשוי היטב, אידיאולוגי ופטריוטי, עדיין לא היו מוכנים למחזות המודרניסטיים שכתב. אולם כבר אז היו גם מי שראו בו יוצר חשוב, כפי שהעיד בועז עברון בביקורתו על גשר פתוח (בימת השניים, 1963): "מחזהו של מונדי מבשר את ראשית צמיחתה של דרמה ישראלית משובחת". יורם קניוק כתב: "הכאב היה כדאי, שכן מונדי עשה וכתב את ההצגה הישראלית החשובה ביותר שראיתי מזה זמן רב. אין כאן התייפייפות של התיאטרון הישראלי המצוי". גדעון עפרת הקדיש פרק למחזותיו של מונדי באחד הספרים הראשונים בארץ שעסקו בדרמה בשנות השישים. אולם ביטויי ההערכה והשבח הללו לא היו הקו המוביל ביחס הביקורת אליו.

יום הולדת שבעים וחמש, מאת יוסף מונדי ובבימויו, צוותא, 1972. מלמעלה למטה: ויקטור עטר, מירי פביאן ויצחק אלוני

לעומת זאת, עולם התיאטרון בפריז קידם אותו בברכה. בשנים 1967-1965 הועלו בפריז בזה אחר זה, ולעתים אף במקביל, אחיו של רסקין, אגרוף מול אגרוף, יום הולדת שבעים וחמש, חדר ליד הים ומשחקי ילדים. לדברי דוד אורן, "מבקר השבועון הצרפתי ל'אקספרס, שחזה בהצגה אגרוף מול אגרוף, הקדיש כתבה אוהדת ומשבחת לה וליוצרה"; וכן "תיאטרון אוונגארדי אחר העלה את מחזהו יום הולדת שבעים וחמש שהוציא לו פרסום בין שוחרי התיאטרון האוונגארדי". גם הצגותיו האחרות זכו לשבחים.

נוסף על הכתיבה ועל בימוי רוב מחזותיו, פרסם מונדי ב-1968 את ספרו שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה. בתקופה זו גם עיבד מחדש וביים מחזות פרי עטם של מחזאים אחרים: ב-1971 עיבד וביים את מעבר לגבולין של י"ח ברנר, שעלה בתיאטרון הבימה. באותה שנה עיבד גם את מחזהו של ליוויק הגולם והציגו בפסטיבל אינטר-דרמה בברלין, שם יצר מעין בלון-גולם, שהציב על חורבות הרייכסטאג ונופל באמצעות מכלי גז חנקן, שסיפקו שלטונות ברלין. הצנזורה אסרה על העלאת ההצגה בארץ. עיבודים נוספים מאותה תקופה היו הכיסאות מאת אז'ן יונסקו, בוקר וערב, גם הוא של ברנר, ומושבת העונשין של פרנץ קפקא.

פריצתו המשמעותית של מונדי לתודעת הקהל הישראלי התרחשה עם העלאת זה מסתובב, שנחשב גולת הכותרת של יצירתו. המחזה פתח תקופה חדשה ביצירתו של מונדי – תקופת מחזותיו הפוליטיים. הוא הוצג לראשונה ב-1970 בתיאטרון המרתף, שמונדי נמנה עם מייסדיו, כעבור שנה הועלה בפריז, ב-1972 הוצג בקפה-תיאטרון בקופנהגן, וב-1973 בוצע כתסכית ברדיו הצרפתי. למעשה, מאז עלה לראשונה לא פסק זה מסתובב לעלות על במות התיאטראות השונים בארץ ובעולם. באחת הכרזות להעלאתו המחודשת בבית ליסין (כנראה ב-1985) צוטטו דברים שכתבה שוש אביגל ב"כותרת ראשית": "2,500 סיבובים ב-15 שנה ועכשיו סיבוב חדש. זה מסתובב מחזהו הנצחי של יוסף מונדי ובבימויו חוזר לבית ליסין עם הצוות המקורי... חוק ההתיישנות לא חל על המחזה הזה..." בסך הכול הועלתה ההצגה יותר מ-3,000 פעם, חלקן לאחר מותו של מונדי. רבים ממבקרי התיאטרון מחשיבים עד היום את זה מסתובב למחזה הטוב, המעניין והאינטלקטואלי ביותר שלו. המחזה הוגדר כפורץ דרך וכסמל של מפנה בדרמה העברית, ובמילותיו של מוקד: "אין ספק, כי בזמן האחרון היינו עדים לפריצת נתיב חדש בתחום המחזה העברי... ברור שזה מסתובב של יוסף מונדי וחפץ של חנוך לוין סימלו מפנה זה – וכן שמפנה זה נשא אופי אנטי-ממסדי כפול: נגד הממסד בחברתנו ונגד הממסד בתיאטרוננו".

ב-1970, אותה שנה שבה עלה זה מסתובב, פורסם גם המבשר, מחזה "המשך" שלו, שגם הוא זכה להצלחה ועלה יותר מאלף פעמים במרוצת השנים. ב-1975 פורסם מושל יריחו והוצג בתיאטרון הקאמרי. ב-1982 פרסם מונדי מחזה פוליטי נוסף, עלייתו ונפילתו של שבתאי צבי, שנכתב עשר שנים קודם לכן והוצג בתיאטרון המרתף ב-1972. לאחר פרסומו ב-1982 עלה המחזה בתיאטרון הבימה.

המבשר מאת יוסף מונדי ובבימויו, פסטיבל עכו, 1979. מימין: זכריה טובי וישראל בידרמן

מונדי היה למעשה מהראשונים והבולטים שטיפלו במגמה האפוקליפטית בדרמה הפוליטית בישראל. יסודות אפוקליפטיים חוזרים ברבים ממחזותיו, בהם זה מסתובב, מושל יריחו, המשיח, אנדרטה הפוכה ומיסטריה אמריקאית. הצגותיו הפוליטיות עוררו לרוב מהומה וגררו פולמוס ציבורי קשה, שעורר הד תקשורתי. מונדי הואשם בניהיליזם ובבגידה והוצג כשונא ישראל חולני. בעקבות הביקורת הציבורית הפוליטית-אידיאולוגית, שלא פעם כוסתה בהנמקות ערכיות ואסתטיות, הורדו מחזות (כמו מושל יריחו) מהבמה לאחר הצגות ספורות בלבד. מונדי ביטא את כאבו ואת תסכולו ברשימה, שכותרתה "מונולוג של מחזאי מחוסר עבודה": "במחזותי אשר הוצגו – אם היה זה מסתובב, המשיח, מושל יריחו – התייחסתי לחיינו כאן, למהות הקיום שלי ולבעיותיהם של בני אדם אשר ראיתי את סבלם ואת מצוקתם. בתיאטרון שאני רוצה ליצור אני חש חובה לבטא את החברה בה אני חי, את התלבטויותיה ואת זמנה הנוכחי. בעד זה אני נענש, ומשום כך אין לי קיום בארץ הזו".

בד בבד עם מחזותיו הפוליטיים, בסוף שנות השבעים, וביתר שאת בשנות השמונים והתשעים, החל להופיע, תחילה ביצירותיו בפרוזה, פן אישי, שחשף פרטים ביוגרפיים מחייו, כמו למשל בקובץ יומן נוכחות (1977). בה בעת הלך והתחזק גם ההיבט המטא-תיאטרוני ביצירתו, ובמחזותיו הופיעו יותר ויותר אזכורים ודמויות של אמנים ושל אנשי רוח ובוהמה. ב-1978 הועלה בתיאטרון הבימה המחזה מחזור אלכוהולי, וב-1981 יצא לאור הקובץ השיבה לשום מקום, שמצטרף לפרוזה שכתב מונדי בשנים אלה. הכתיבה הפרוזאית-פיוטית בקובצי הפרוזה שלו מזכירה את סגנונם של המשוררים המקוללים הצרפתים. ב-12 ביולי 1973 כתב מונדי ביומנו: "אני אדם מקולל. בזה ייתכן שאני מתקרב לבודלר ולרמבו ולכל המשוררים המקוללים. אין לי שום נחת". השפעה זו בולטת בעיקר ביצירתו המאוחרת, אך היא מופיעה בעקיפין דרך האזכורים הרבים של בודלר בכלל מחזותיו ורשימותיו. מונדי אף פרסם רשימה העוסקת בביוגרפיה של בודלר בביטאון במחנה. יומן נוכחות, שנכתב בסגנון פרוזאי-שירי, הוא דוגמה מובהקת לקשר בין כתיבתו המאוחרת של מונדי ובין שירי הפרוזה הקצרים של בודלר.

דרך הפרוזה שלו אפשר מונדי הצצה ל"מעבדתו" של יוצר הכותב מתוך מודעות לתלישותו ולחוסר שייכותו לארץ כלשהי, אך גם מתוך השלמה מסוימת עם היותו אזרח העולם. כזה הוא גם המחזה מפאריז להר ציון, שפורסם ב-1983. ב-1984 הוצג בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר המחזה מיסטריה אמריקאית או, בשמו הנוסף, בין A לB-, וב-1987 עלה המחזה לילות פרנקפורט העליזים בתיאטרון חיפה. בראיונות לעיתונות טען מונדי שזה "המחזה הציוני ביותר שלי". כשנה לאחר מכן יצא המחזה גם בדפוס, כחלק מקובץ מחזות בהוצאת שוקן. לבד מהמחזה שבשמו נקרא הספר מופיעים בו המחזות אנדרטה הפוכה ומיסטריה אמריקאית.

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים קיבלה יצירתו של מונדי תנופה חדשה. ב-1988 עלה המחזה לבי במערב בתיאטרון הסמטה, ותמונה ממנו התפרסמה בכתב העת מאזניים. ב-1989 העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה סוגרים את הלילה, שיצא לאור בהוצאת אור-עם ב-1990, וב-1992 עלה בו מהגר עובר ושב. המחזה היה אמור לעלות גם במסגרת סדרה טלוויזיונית שהעלתה מחזות ישראליים, אך לאחר שמונדי סירב להוציא ממנו את "המוקשים" – דמויות המחבל הערבי והיהודי-דתי הקיצוני – התוכנית לא יצאה לפועל. המחזה יצא בדפוס בהוצאת ירון גולן ב-1993, שנה לפני מותו הפתאומי של מונדי. מחזהו האחרון, שיעור באנטומיה של נפש האדם, הוצג בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר ב-1993 וראה אור בהוצאת תירוש. עיבוד נוסף, של שמואל וולף, הועלה ב-2009 בתיאטרון קרוב. ייחודו וחשיבותו של המחזה טמונים באלמנטים הרפלקטיביים הרבים שבו, המתכתבים עם מכלול יצירתו של מונדי – המוקדמת והמאוחרת – ועם עולמו הביוגרפי, עד ליצירת מעין קולאז' עצמי.

למרות יחסיו המתוחים עם הממסד, מונדי זכה עוד בחייו בכמה פרסים: פרס מטעם המועצה לתרבות ולאמנות הוענק לו על עיבודו ובימויו של המחזה מעבר לגבולין לברנר (1971); פרס אהרון מסקין הוענק לו על כתיבת המחזה השיבה לשום-מקום והעלאתו (1979); ולאחר מותו הוענק לו פרס ראש הממשלה ליצירה (1996), ולאלמנתו נאמר אז: "לאנשים הגדולים המולדת מכירה תודה".

מפרספקטיבה של עשורים אחדים ניכרות חדשנותו ומקוריותו של מונדי לא רק באסכולות (תיאטרון האבסורד) ובז'אנרים (מחזות אפוקליפטיים) שאימץ בכתיבתו לתיאטרון, אלא גם בכוחו הנבואי לזהות תהליכים פוליטיים וחברתיים שהלכו והחריפו במרוצת השנים. הוא היה הראשון שהצביע על הדרכים שבהן ישמשו אמצעים טכנולוגיים חדישים את הממסד לצורך פיקוח ושליטה על אזרחיו (זה מסתובב); הראשון שזיהה את הסכנה הטמונה בכוח המשיחי, שהניע את אנשי גוש אמונים ואת תנועת ההתנחלות (המשיח); מי שראה בהתברגנותה של ישראל ביטוי מובהק להתבהמותה (התער); ומי שהצביע לראשונה על הזיקה הרת הסכנות שבקשרים הדוקים בין שלושת הממסדים – המדינתי, הכלכלי והתיאולוגי (המשיח); ואלו רק דוגמאות אחדות. ייחודו של מונדי והרלוונטיות שלו גם כיום מקורם בכך שמחזותיו אינם נוגעים באירועים אקטואליים חולפים אלא בעקרונות ובשאלות יסוד (מוקד) ובתבניות עומק של חוויית הקיום הישראלית (קינר), וכן בכך שבמחזותיו מתואר עולם לגיטימי, מקורי וייחודי (פיינגולד).

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אביגל, שוש, "זה עדיין מסתובב", כותרת ראשית, 143, עמ' 37-36.

אורן, דוד, "דון קישוט בלי סוס", הארץ (12 בפברואר, 1980).

כספי, זהבה, הנה ימים באים – אפוקליפסה ואתיקה בתאטרון הישראלי (תל אביב: ספרא ואסף מחקרים, 2013), עמ' 105-72.

כספי, זהבה ופרי, מורן (עורכות), כל כתבי מונדי - כרך א' (תל אביב: רסלינג, 2019).

לוי, שמעון ושואף, קורינה, "יוסף מונדי", קנון התיאטרון הישראלי: מאה הצגות ועוד אחת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002), עמ' 150.

מונדי, יוסף, "בודלר: ביוגרפיה", במחנה 49 (1986) עמ' 47-46.

מונדי, יוסף, "יש 'סדר' ברשות השידור", על המשמר (12 ביולי, 1991).

מונדי, יוסף, "ליבי במזרח", מאזניים ס"ג (6-5) (1989), עמ' 65.

מונדי, יוסף, לילות פרנקפורט העליזים (תל אביב: שוקן, 1987).

מונדי, יוסף, מהגר עובר ושב, (תל אביב: ירון גולן, 1993).

מונדי, יוסף, "מונולוג של מחזאי מחוסר עבודה" (1976).