תיאטרון יוצאי מרוקו בישראל

מאת ד"ר שרית קופמן-שמחון

רוב העולים ממרוקו שהגיעו לישראל בשנות החמישים והשישים נשלחו לגור בפריפריה, חלקם במעברות. מי מהם שהגיעו מהערים הגדולות של מרוקו הכירו את התיאטרון המרוקאי המושפע מן התיאטרון הצרפתי, ומי שבאו מכפרים ומעיירות הכירו בעיקר מסורות שונות מאלו של המערב. ההסתדרות והסוכנות היהודית התגייסו לייסד את תל"ם (תיאטרון למעברות), מפעל הבאת הצגות מהמרכז אל הפריפריה התרבותית והגיאוגרפית. התיאטרון הישראלי הממוסד גויס כסוכן תרבות, ואחד מתפקידיו המרכזיים היה ללמד את העולים עברית וערכים ציוניים-סוציאליסטיים. באותן שנים כתב יגאל מוסינזון מחזה במיוחד עבור העולים, על מנת להציג בפניהם את הווי יוצאי מרוקו: קזבלן, שהועלה בתיאטרון הקאמרי ב-1954 והולחן למחזמר על ידי דובי זלצר ב-1966. היצירה קצרה הצלחה אדירה בקרב העולים בשנות החמישים, אף על פי שהמחזה, כדברי דן אוריין, הוליד בתיאטרון הישראלי סטריאוטיפ מרוקאי בלתי מחמיא.

התנסות שונה בתכלית בפעילות תיאטרונית חוותה קהילת יוצאי מרוקו בשנות השבעים והשמונים, עם היווסדו של התיאטרון הקהילתי, שתחילתו בשכונות מצוקה המאוכלסות ביוצאי ארצות ערב. התיאטרון הקהילתי התבסס על חומרים מחיי המשתתפים החובבים ותפקד ככלי העצמה. באמצעות שימוש בחומרים אישיים ייצגו המשתתפים הווי שלא בא לידי ביטוי על הבמות המרכזיות של התקופה, תחושת אפליה כלכלית ותרבותית ותחושת ניכור כלפי התרבות ההגמונית. כדברי אחד הבמאים בתיאטרון זה, משה שלח: "אני מרגיש שבמשך השלושים וכמה שנים אנחנו לא עושים תרבות; לא קיימת תרבות. כלי התקשורת, האמנויות, המוזיקה – כולם שייכים לערכים נוצריים שלא שייכים ליהדות... אני רואה קרבה בין המזרח לבין היהדות יותר מאשר בין המערב לבין היהדות". עם זאת, התיאטרון הקהילתי לא הטיל ספק באידיאולוגיה התרבותית-לשונית השלטת, שעל פיה השפה העברית היא שפת התיאטרון הראויה בישראל, והעניק ביטוי מועט למסורות שהביאו משתתפיו מארצות מוצאם. בעיקר ביקש התיאטרון הקהילתי לזעוק נגד הדרת העולים לפריפריה הכלכלית והתרבותית.

גם על במות התיאטראות הרפרטואריים זכתה המסורת של יהודי מרוקו לייצוג מועט. המחזות הבולטים שעסקו בנושא היו מלך מרוקאי ובוזמימה מאת גבריאל בן-שמחון, מחזאי ומשורר יליד מרוקו. בוזמימה הוצג ב-1984 בהיכל התרבות בתל אביב בבימוי חנן שניר, ואילו מלך מרוקאי עלה בתיאטרון הבימה ב-1980 בבימוי יוסי יזרעאלי. לעומת זאת, המבטא המרוקאי הוצג באופן קריקטורי והיה אהוד מאוד על הקהל הרחב. למשל, המערכון "מוריס והיונים", שהגיש הזמר מתי כספי בהופעותיו מ-1977 ועד ראשית שנות השמונים, מבוסס על קטע מהמחזה הסאטירי קריזה מאת יהושע סובול, שמטפל באפליית בני עדות המזרח בישראל. המערכון זכה לפרסום רב ולערך משלו בוויקיפדיה.

היתה זו רונית איבגי שהקימה ב-2001 קבוצת תיאטרון דוברת מגרבית במגדל העמק. איבגי עלתה ממרוקו בגיל ארבע, למדה תיאטרון ועבדה כמורה לתיאטרון וכבמאית. מה שהחל מבחינתה כניסיון לביים הצגה אחת בתיאטרון הקהילתי הפך להצלחה אדירה בקרב קהל יוצאי מרוקו. איבגי מצאה את עצמה עם סטארט-אפ ביד, ובעקבותיה קמו עוד קבוצות דומות בריכוזים העיקריים של דוברי המגרבית בארץ. היא הזמינה שחקנים חובבים דוברי מרוקאית יהודית מהסביבה, ומהם הרכיבה את להקתה, כאשר המבוגרים אימנו את הצעירים ברזי השפה ובדקדוקי התרבות. להקת תמ"י (תיאטרון מרוקאי ישראלי) העלתה את הקמצן מאת מולייר (2001), וההצלחה המסחרית הייתה מפתיעה: ההצגה רצה שנתיים והועלתה כ-170 פעם בפני אולמות מלאים (כ-600 כרטיסים להופעה בממוצע), בעיקר ביישובים שבהם שיעור גבוה של יוצאי מרוקו. ב-2004 ביימה איבגי את משרתם של שני אדונים מאת קרלו גולדוני, שאף היא זכתה להצלחה רבה. אולם הלהקה הפסיקה לפעול, ומתרגם המחזות אשר כהן הקים להקה משלו בשם אל-מאגרב, שהפיקה את תעלולי סקפן של מולייר (2004); במרוקאית זה נשמע יותר טוב (2004); אישה בונה, אישה הורסת (2007); וחתונה בריבוע - קומדיה מוזיקלית מרוקאית (2008) בכיכוב הזמרת ריימונד אבקסיס, לצד שחקנים חובבים. אל-מאגרב החלה להפיק הצגות בקצב מוגבר, בהן הכל כלול (2010), האימא של הכלה (2012), ואפילו הצגה המשלבת מגרבית ורוסית, בשביל כבוד צריך לעבוד (2016) - יום בחייו של עולה חדש מרוסיה הנשוי למרוקאית. את כל המחזות כתב וביים אשר כהן.

עדויות הצופים מצביעות על התקבלות אוהדת ועל התרגשות עמוקה מההצגות במגרבית: "שכחתי מהשפה וההצגה הזאת מחזירה אותי למקורות. הגעתי למחוזות ילדותי... למנגינות מבית אבא", אמר הצופה יעקב בן שבת לעיתון המקומי של קריית גת; והצופה ז'נט בן אבו סיפרה: "עזבתי את מרוקו בגיל 24. ההצגה מעולה, מחזירה אותי לחיים במרוקו. הפתגמים והמילים... אני מתרגשת מאוד. ממש חזרה לשורשים". באינטרנט כותב הצופה קסם עיני: "ההצגה החזירה אותי ארבעים שנה לאחור, לשפה המרוקאית במיטבה... אשרינו שזכינו לראות החזרת עטרה ליושנה – השפה המרוקאית, שאנשים חששו לדבר בה, נשמעה בכל פינה של אולם התיאטרון בירוחם".

בטרם הוכיחה איבגי את הפוטנציאל הרווחי של הצגות במגרבית, לא העזו יוצרים ישראלים ממוצא מרוקאי לסכן את המוניטין (ואת הכספים) שצברו על הבמה העברית. לאחר ההצלחה המוכחת קמה תעשייה שלמה של הצגות במרוקאית בארץ. באשקלון הקימה חני אלימלך הרצל את תיאטרון אשקלון וביימה את אוריקה (2003), עיבוד קומי למחכים לגודו של סמואל בקט. לאחר מכן כתבה וביימה את המחזמר קפה דה מארי (2006), וב-2009 את מאמא. הצגות נוספות של תיאטרון אשקלון שכתבה וביימה אלימלך הרצל הן זוהרה אלפסייה (2013) וקזה-קזה (2015). ההצגה אל-פמיליה, שכתב וביים השחקן והבדרן אבנר דן ב-2005, מתרחשת בישראל ומספרת על זוג שנפגש במסעדה. ב-2011 העלה דן את החותנת החביבה.

גם יגאל פלג מבאר שבע ייסד בעירו תיאטרון קהילתי במגרבית והפיק את החולה המדומה של מולייר. ב-2007 העלה השחקן אריק משעלי, כוכב קולנוע וטלוויזיה, את מרתי (אשתי) מחזה פרי עטו, ובהמשך הפיק את רופא בעל-כרחו מאת מולייר (2011). קבוצות נוספות פועלות בצפון, בבית שאן ובקריית שמונה. ההתארגנות הכלכלית והאמנותית של כל הקבוצות היא מסחרית ופרטית או במסגרת תיאטרון קהילתי. ב-2015 הופקה לראשונה הצגה במגרבית בתיאטרון שמתוקצב על ידי משרד התרבות: תיאטרון הנגב העלה את ללה מסעודה, מחזה שנכתב בידי השחקנים ועוסק באישה בת 82 שחיה עם מטפלת בביתה. הצגה נוספת במגרבית של תיאטרון הנגב היא נשיבה דיאלי (החותנת שלי), מאת איסי ממנוב נוריאל ויעקב אמסלם, שעלתה ב-2017. שחקן הלהקה, שמעון אלימלך, הפך לרוח החיה מאחורי הפקות אלו.

הבחירה החוזרת ונשנית של יוצרי התיאטרון המגרבי להעלות קומדיות ודאי אינה מקרית. על פי עדותם של היוצרים עצמם, במאים ושחקנים גם יחד, ועל פי חוקר הלשון המרוקאית פרופ' אהרון ממן, לשפה המרוקאית פוטנציאל קומי רב. ממן טוען שהיא עשירה במשלים, באמרות כנף ובקללות משעשעות, כאשר כל אמירה מלווה בשפת גוף תואמת. מגרבית מתמסרת בקלות כשפת בידור. באשר לשפת הגוף, פלג, במאי הלהקה הבאר שבעית, מחזיק בדעה ש"מרוקאים הם שחקנים מבטן ולידה". נראה שיש משהו תיאטרלי או אפילו אופראי בדיבור במגרבית, ולכך מתלוות שפת גוף הכוללת מבחר תנועות ידיים משעשעות ואינטונציה קומית.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: קופמן-שמחון, שרית, "למלא חלל: תיאטרון בשפה המגרבית בישראל", תיאטרון 30 (2010), עמ' 106-93.

אוריין, דן, הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אלפי, יוסי. התיאטרון הקהילתי (ירושלים: דומינו, 1983).

לב-אלג'ם, שולמית, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

ממן, אופיר, תל"ם – תיאטרון למעבדות: הדינמיקה בין המרכז לפריפריה בשדה יצירתה של תרבות לאומית (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2007).

תיק תיאטרון מרוקאי, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית).

Shem-Tov, Naphtaly, "Desplaying the Mizrahi Identity in Autobiographical Performances: Body, Food, and Documents", New Theatre Quarterly 34(2) (2018), pp. 160-175.‏