מופעי משוררים בתור הזהב של יהדות ספרד

מופעי משוררים בתור הזהב של יהדות ספרד

ד"ר שרית קופמן-שמחון

 

בחקר התיאטרון היהודי התקבעה התפיסה שביטא החוקר שמואל אבישר כבר ב-1957, בספרו Teatro Ebraico (תיאטרון יהודי) שיצא לאור באיטלקית ותורגם כעבור כארבעים שנה לעברית תחת הכותרת המחזה והתיאטרון העברי והיידי (1996). בספרו דן אבישר בהיעדר כתיבה דרמטית בעם היהודי עד תקופת הרנסנס, תוך ציון מחזה יהודי הלניסטי בודד ויוצא דופן (יציאת מצרים) והצגות פורים בימי הביניים. הוא מסביר שהיעדר כתיבה דרמטית אפיין "גם את כל יתר הספרויות השמיות ובמיוחד גם את הספרות הערבית הקלאסית". זוהי הבחנה חשובה ביותר, מכיוון שאם מקובלת ההנחה שהייתה השפעה משמעותית של הסביבה הלא-יהודית על תרבות קהילות ישראל השונות לאורך הדורות, אזי יש לבדוק לא רק את הכתיבה הדרמטית אלא גם תופעות פרפורמטיביות שונות, כמקובל בחקר התיאטרון לסוגיו.

חוקרים נוספים שנגעו בנושא זה (גלנדה אברמסון, שמעון לוי, לינדה בן-צבי, דן אוריין ועוד) ביקשו להבין ולהסביר את ההיעדר. מנגד, אלי רוזיק ויאיר ליפשיץ מציעים גישה זהירה יותר ומבקשים לבחון מחדש את תופעת התיאטרון בקרב היהודים, תוך ציון העובדה שתיאוריות התיאטרון (והמחקר התיאטרוני) עברו שינויים מהותיים בעשורים האחרונים, ועל כן ניתן לכלול פעילויות שונות תחת קטגוריה זו. בין היתר, אפשר להחיל אותה על מופעי המשוררים בתור הזהב של יהדות ספרד, תופעה שבמהותה אינה שונה בהרבה ממופעי פואטרי סלאם בימינו. אם כך, נוכל לחשוף חוליה שחסרה עד כה בשלשלת היצירה התיאטרונית היהודית.

השירה העברית בספרד של ימי הביניים החלה במחצית המאה העשירית ונמשכה עד הגירוש בסוף המאה ה-15, תקופת זמן של כ-550 שנה, כאשר השיא בהתפתחותה היה במאות ה-11 וה-12. עד לתקופה זו הייתה רוב השירה ליטורגית: פיוטים ותפילות. מאות יוצרים תרמו לפריחתה, אך רובם נשתכחו במשך הדורות. במאות ה-11 וה-12 התקיימה בספרד פעילות אליטיסטית של מופעי משוררים בארמונות החצרנים היהודים האמידים. משוררי חצר דקלמו את שירי החול שכתבו בעברית בפני קהל משכיל ולעתים קיימו תחרויות שירה. שמואל הנגיד, יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא הם, כהגדרתו של דן פגיס, "ארבעת הגדולים" של תקופה זו.

רוב ההיסטוריונים נוהגים לחלק את 550 השנים הללו לשתי תקופות: המוסלמית (שכוללת את "תור הזהב") והנוצרית. עם כיבוש המדינה בידי המוסלמים במאה השמינית נוצרה אווירה של סובלנות כלפי הדתות השונות ושרר יחס חיוני ומעודד כלפי התפתחותם של ערכי תרבות. מכיוון שתנאי החיים תחת השלטון המוסלמי היו טובים, התרחשה הגירה יהודית גדולה לספרד. הנוצרים נדחקו לצפון חצי-האי למשך כמה מאות שנים, עד לרקונקיסטה (הכיבוש מחדש). בתקופה זו נכתבו ספרי העיון היהודיים בערבית-יהודית, שהייתה שפת הדיבור של היהודים. בין הספרים הללו נמנים, למשל, הכוזרי ליהודה הלוי (1139), שתורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון, ומורה הנבוכים לרמב"ם (1191), שתורגם לעברית בידי בנו של מתרגם הכוזרי, שמואל בן יהודה אבן תיבון. בתקופה המאוחרת, כאשר רוב רובה של ספרד נכבשה מחדש בידי הנוצרים, המשיכו המשוררים היהודים לכתוב שירה עברית, אך שפת הדיבור היומיומית הייתה ניב של הלשון הקשתיליאנית (הדיאלקט הספרדי של ממלכת קשתיליה).

בתקופה הראשונה, המוסלמית, השתלבו היהודים בחיי המדינה והגיעו למשרות חשובות ביותר שלא נמצא כדוגמתן באירופה הנוצרית של הזמן: שרי צבא, פקידי ממשלה, שרי אוצר, יועצים דיפלומטיים, שרי חוץ, רופאי המלך, סוחרים, בעלי קרקעות ועוד. הידוע שבהם ומי שלמעשה פתח את תור הזהב בספרד היה שמואל הנגיד, אשר שימש במשך כ-29 שנים בתפקיד הווזיר הגדול (שר ויועץ ראשי) אצל מושל גרנדה המוסלמי. במסגרת תפקידו גם דאג לקהילות היהודיות בספרד, תמך בישיבות ובלימוד התורה ועסק בעקביות בשירה ובחקר הלשון העברית. יש לציין שהשירה היהודית בספרד נכתבה בעברית (בניגוד לספרי העיון), בין היתר על מנת להעשיר את השפה שהלכה והידלדלה עקב חוסר שימוש. הפיתוי לכתוב בערבית, שהייתה עשירה בהרבה, היה גדול, אך המשוררים לקחו על עצמם את מפעל השימור והחידוש של השפה העברית, שקפאה בצורתה המקראית והמשנאית.

בחצרות הנסיכים המוסלמים התפתחה תרבות חצרנית, ובהשפעתה ובמקביל אליה נוצרו גם מרכזי תרבות יהודיים. בדומה לאריסטוקרטיה המוסלמית, גם יחסנים יהודים בעלי עמדות ציבוריות הקימו חצרות משלהם וריכזו בהן אנשי תרבות שעסקו במתמטיקה, באסטרונומיה, במוזיקה, בפילוסופיה, ברפואה ובשטחי מדע אחרים. בחצרותיהם של אותם רמי-מעלה התרכזו אף משוררים יהודים, לשמחתם הגדולה של החצרנים. כך מסביר יוסף וייס, מי שטבע את המושג "תרבות חצרנית" בהקשר של תור הזהב של יהדות ספרד:

יהודי החצרות העבריות מקורבי-המלכות נעשים מעתה היוזמים הגדולים של תרבות חצרנית יהודית עצמאית כשהיא תרבות חילונית נפרדת מעל החברה היהודית. [...] הנדיבים אינם רק עמודי התווך של החברה האכסקלוסיבית העילית, אלא גם מגשימיהם המרכזיים של ערכי תרבות חילונית חדשה בתוך חבורה נבחרת אף סגורה שנפרדה מעל שכבותיה הרחבות של האומה. ואף המשתתפים בחיי-החברה האלו נקבעים על פי מעגלותיו החברתיים של הנדיב, שמכנס סביבו את משוררי התקופה ואת חוקריה כדי ליצור עמהם יחד ביטוי תואם לאופן-החיים החדש. כוחו ואונו קודש לפיתוח חברה יהודית וחיי-חברה יהודים של שכבה דקה. כך נוצרת "חצרו" של הנדיב: תרבות טהורה של צורות-חיים דקות ומעודנות.

התרבות החצרנית הייתה אם כן חידוש חברתי ותרבותי בחיי היהודים, כעין מובלעת עם מאפיינים חילוניים. מדובר בשינוי מהפכני עבור הקהילה היהודית, שהייתה מכוונת בעיקר ללימוד תורה, כפי שמציינת שולמית אליצור:

אריסטוקרטיה זו, של אנשי חצר נושאי תרבות, הייתה שונה מכל מה שהיה מקובל בעם ישראל קודם לכן, מאז יצא לגלות: בכל מקום אחר התמקדה התרבות היהודית בידיעת התורה, והמנהיגים הרוחניים של העם היו ראשי הישיבות, "הגאונים", אשר הפיצו את תורתם בתשובות בענייני הלכה ששלחו לכל תפוצות ישראל. אנשים שביקשו בארצות המזרח לעלות ולהיות אנשי רוח ומנהיגים שקדו על לימוד התורה. מובן שגם בארצות אלה היו שתפסו משרות מנהליות; אבל היו אלה משרות פנים-יהודיות, כראשות הגולה, שעברה בירושה במשפחות מסוימות. אחרים זכו להשפעה (אפילו בחצרות הח'ליפים בבגדד) משום כוחם הכלכלי. אבל אלו – גם אם התערבו לעתים בנעשה בקהילה וניצלו את אהדת השליטים למטרותיהם – לא נתפסו כעילית תרבותית, וכוחם נותר בתחום המסחר או הבנקאות.

לכאורה יש בכך מן המפתיע: לצד "הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם שהיה סמכות רבנית אולטימטיבית, נוצרה בספרד באופן ייחודי שכבה של עילית חברתית שעיקר מעמדה בא לה מכוח השילוב במנגנון השלטוני. בל נטעה, גם הללו היו שומרי מצוות ולרובם התלווה התואר "רב", אך ראשי הקהל בספרד, הנגידים, נבחרו על ידי השליטים מתוך שכבה זו והם שייצגו את היהודים בפני המושלים המוסלמים. אנשים אלה היו גם נושאי התרבות, בהיותם בעלי השכלה.

כתיבת שירה הייתה קישוט מרכזי של חיי החברה החצרניים ועיקר שעשועי החברה הרוחניים. "צורות-החיים של הספרות וצורות-החיים של החברתיות זהות בינן לבין עצמן", אומר וייס. התיאור הספרותי של חיי החצרנות ממלא את הליריקה החילונית לאורכה ולרוחבה. בה מזומנת לפנינו תמונה רחבת ידיים על חיים שתרבות הצורה שולטת בהם: מסיבות חברתיות וחגיגות של חצר בסגנון גבוה, שיר, שירה, משחקי שירים ותחרויות שירה, מופעים ושיחה קלה ומתורבתת. הליריקה החילונית משקפת סצנות מחיי החצרנות באורות מסמאי עיניים: "בני-אדם חצרניים מתנועעים לאטם בתאורה החצרנית של לאמפיונים ונגוהות-ירח, הרי הם הקהל הספרותי של שירה זו עצמה. כך נהיתה ליריקה זו של שירת-ספרד בבואה נאמנה של חיי-החצרנות".

על כן דאגו החצרנים היהודים לטפח את טובי המשוררים: נדיבו של יהודה הלוי היה השר יוסף בן פרוציאל, בעוד איש חסדו של שלמה אבן גבירול היה השר יקותיאל בן יצחק אבן חסאן. אולי קשה לדמיין את גדולי משוררי ספרד בתפקידם כמשוררי חצר, מדקלמים את שיריהם לפרנסתם, אך כזה היה אופן הפרסום של השירה בתקופה זו. השירה של משוררי החצר הוצגה בהתכנסויות בסגנון המוסלמי של המג'לס ("מקום לשבת"), המשתה החצרני האנדלוסי, שאותו אימצו יהודי ספרד העשירים. הנדיב היה מכנס סביבו משוררים שנתמכו על ידו כלכלית. בתמורה, הם כתבו שירים שהיו מושרים או מדוקלמים במשתאות שערך פטרונם. הנדיב היה מזמין למשתאות אלה את האנשים אשר רצה בחברתם, והם נפגשו לשעות ארוכות של שתיית יין והאזנה לשירים, צפייה בריקודים ושמיעת חידושים מתחום הרוח והמדע, בחסותו. האורחים היו מביאים את משוררי החצר שלהם, וכך נערכו תחרויות שירה, רובן תוך אלתור על נושא שנבחר במקום. אנשים אלה סיגלו לעצמם את דרך חייהם של האריסטוקרטים הערבים והקימו סלונים ספרותיים בארמונותיהם. השירה שימשה כבידור העיקרי בתרבות החצרנית. לעתים נערך המשתה בארמון, אך בדרך כלל יצאו האנשים החוצה, לגניו. אלה עוצבו כדוגמת הגנים בארמונות הערביים: ערוגות בשמים, צמחים ופרחים, בריכות ומזרקות מים. אלמנט חשוב נוסף במשתה החצרני היה היין, ושירים רבים סבבו סביב נושא זה. הדובר בהם מזמין את הקהל לשתות עמו, מהלל את היין או מדבר על מזיגתו בידי עלמות ועלמים יפי תואר.

אצל יהודי ספרד, כמו אצל הערבים, הייתה המוזיקה עניין שהרבו ללמדו. היא לא הייתה שעשוע בלבד, אלא ראו בה את אחת החוכמות הגדולות, המתקרבת למתמטיקה בעשייתה ובדיוקה. גדולי הפילוסופים כתבו חיבורים על מוזיקה והתמסרו לקומפוזיציה. המוזיקה הייתה חלק אינטגרלי מהשירים, וידועים שמות של מחברי מנגינות יהודים מאותה תקופה ושל נגנים שונים. הצליל היה חשוב מאוד בשירת משוררי החצר. בקרב הפואטי שנערך ביניהם (שלעתים הוזמנו לקחת בו חלק גם משוררים נודדים) נכללו נושאי חול מגוונים: שירי שבח לנדיבים, שירת גנאי למי שבעלי המאה ביקשו לגנות, שירי חשק, ולהבדיל, שירי קינה. לעתים היה הדבר שלא לרצון המשוררים, כיוון שהיו כאלה שחמדו את השירים וייחסו אותם לעצמם, תיקנו והתאימו אותם לצורכיהם (גניבה ספרותית הייתה דבר מצוי אז). אחת הצורות הבטוחות ביותר לשימור זכויות היוצרים ורישום הקניין הרוחני הייתה העלאתם של השירים על הכתב. בל נשכח, אנו נמצאים מאות שנים לפני המצאת הדפוס, והרישום נעשה באופן ידני.

שיריהם של "ארבעת הגדולים" נלמדים כיום בבתי הספר בישראל, וחלקם אף הולחנו. מבין יצירותיו של שמואל הנגיד, שיר החול המוכר ביותר הוא "מת אב ומת אלול", שדן בחילופי העונות ושימש השראה למשורר הישראלי נתן יונתן שכתב מילים, ולצביקה פיק, שהלחין וביצע. יצירה נוספת של שמואל הנגיד שנלמדת בבתי הספר בארץ היא שירו "הים ביני ובינך", שבו הוא פונה אל אחיו המת ומביע את כאבו. שירי יהודה הלוי המוכרים ביותר בימינו הם פיוטי געגועים לציון: "לבי במזרח", "יפה נוף" ו"ציון הלא תשאלי", ואילו אבן גבירול ידוע בתור בעל הפיוטים "שחר אבקש" ושיר היין "ככלות ייני". שיריו אף מופיעים באלבומם של ברי סחרוף ורע מוכיח, אבן גבירול, אדומי השפתות, הכולל את השירים "בחייכם אדומי השפתות", "שלום לך דודי" ו"תבורך מבלי קצה". שיר החול של משה אבן-עזרא שנלמד בבתי הספר הוא "כתנת פסים", שנכתב לכבוד יפי האביב ואף הולחן ומבוצע בידי להקת נקמת הטרקטור. מבין הפיוטים של אבן-עזרא נודע "אל נורא עלילה", שאומץ כפיוט החותם את תפילות יום הכיפורים וזכה ללחנים ולביצועים עכשוויים, כגון אלו של מאיר בנאי, של גיא זו-ארץ ושל נקמת הטרקטור.

התרבות שנושאי הדגל שלה היו האצילים המקומיים החדשים לא נשארה מסוגרת בחוגיהם בלבד. היא השפיעה עמוקות על חוגים רחבים מאוד בקהילה היהודית בכללה. אנשים משכבות נרחבות של האוכלוסייה היהודית לא הסתפקו בתקופה זו בלימודי קודש ודאגו ככל יכולתם להעניק לבניהם גם השכלה כללית. האסכולה הספרדית אף השפיעה על כתיבת השירה העברית בתפוצות אחרות, מוסלמיות ולא-מוסלמיות, מבבל ועד רוסיה, מאות שנים לאחר מכן. שאול טשרניחובסקי, שהקדיש מסה למשורר היהודי-איטלקי עמנואל הרומי, בן המאה ה-14, ציין את השפעתה המכרעת של שירת תור הזהב של יהדות ספרד על כתיבתו.

התרבות היהודית האנדלוסית, שהייתה בשיא פריחתה בתקופה המוסלמית, עד המאה ה-12, הלכה ודעכה ככל שהתקדמה הרקונקיסטה והספרדים הנוצרים השתלטו על חלקים נרחבים יותר ויותר של חצי-האי האיברי. תור הזהב התחלף במאמצי הישרדות, ורדיפות גרמו ליהודים רבים לעזוב לפרובנס, לצפון אפריקה, למצרים וכדומה. גירוש ספרד ב-1492 שם קץ לקהילה שחוותה את השיא התרבותי המתואר כאן, המכונה כאמור "תור הזהב". הגדרה זו ניתנה לו בידי היסטוריונים יהודים בגרמניה של תקופת ההשכלה, בראשית המאה ה-19, כחלק מניסיונם לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבתם. מגורשי ספרד יצאו לגלות עם השפה הקשתיליאנית שדיברו תחת השלטון הנוצרי, שאותה הפכו יורשיהם ברבות הימים לשפת הלאדינו.

במדינת ישראל מתקיימת כיום פעילות אמנותית שמבקשת לחדש את מורשת יהדות ספרד. למשל, המחזה בוסתן ספרדי מאת יצחק נבון, שעלה לראשונה ב-1969, הפך לנכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי והנגיש את מסורת שירי הלאדינו; ואילו התזמורת האנדלוסית אשדוד ותזמורת מזרח ומערב הירושלמית מובילות מפעל של פיוט ומוזיקה מן המורשת היהודית-ערבית של תור הזהב של יהדות ספרד. אחד הביצועים המרטיטים לשיר "אל נורא עלילה" הוא זה של הזמרים קובי אוז, מאיר בנאי ומיכה שטרית, יחד עם הפייטנים חיים לוק וליאור אלמליח, בליווי התזמורת האנדלוסית אשדוד.

    

שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי, מוזיאון ראלי, קיסריה

 

מג'לס, איור מן המאה ה-13

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אבישר, שמואל, המחזה והתיאטרון העברי והיידי (ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1996).

אליצור, שולמית, שירת החול העברית בספרד המוסלמית (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

וייס, יוסף, "תרבות חצרנית ושירה חצרנית: בירורים להבנת שירת-ספרד העברית", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1 (1952, עמ' 403-396).

פגיס, דן, שירת החול ותורת השיר למשה אבן-עזרא ובני-דורו (ירושלים: מוסד ביאליק, 1970).

רוזן, טובה, שירת החול (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997).

שירמן, חיים, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית (ירושלים: מאגנס, 1995).

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive