מדיאה / סנקה בתיאטרון הקאמרי, 1971

מאת פרופ' נורית יערי

מדיאה, הדמות המיתולוגית מקולכיס שרצחה את שני ילדיה כדי לנקום ביאסון בעלה, שנטש אותה והתחתן עם אחרת, צעירה יותר, בת מלך קורינת, היא אחת הדמויות הטרגיות הגדולות במסורת התיאטרון הקלאסי. אוריפידס עיצב את דמותה, במחזה הנושא את שמה, כדוגמה קיצונית לנקמה באמצעות רצח ילדים. דמותה מצויה על הגבול הדק שבין האנושי והשטני וממחישה בפעולותיה עד כמה קל לעבור את גבולות הפעולה המונחית על ידי ההיגיון, לשקוע בטירוף יצרים ולהידרדר לביצוע מעשה זוועה.

שני מחזות על סיפורה של מדיאה שרדו מן התקופה הקלאסית: האחד כאמור מאת אוריפידס, מחזאי אתונאי בן המאה החמישית לפני הספירה, והאחר מאת סנקה - פילוסוף, מדינאי ומחזאי בן האימפריה הרומית (4 לפנה"ס–65 לספירה בקירוב). אף שעלילת המחזה של סנקה מתבססת על מדיאה של אוריפידס ומתנהלת באותן תחנות – נטישה, ייאוש, גירוש, החלטה לנקום, ביצוע הנקמה בכלה הצעירה ובאביה מלך קורינת, רצח שני ילדיה, העימות עם יאסון והבריחה מקורינת – שני המחזות שונים זה מזה בעיצוב דמותה של הגיבורה, ביחס שהמחזאי חותר לעורר אצל הצופים כלפי המעשה שעשתה ובתמונת העולם הכלולה במחזה.

ההבדל הבולט ביותר מעוצב כבר בתמונת הפתיחה. במחזה של אוריפידס, האומנת של מדיאה היא שמתייצבת בפני הקהל ונושאת את הפרולוג. היא ממקמת את העלילה בעיר קורינת ומתארת לקהל את מדיאה: דמות שאפיונה הוא אהבה אין קץ ונאמנות ללא גבולות ליאסון בעלה. והאומנת מפרטת: מדיאה עזרה ליאסון לבצע את משימתו להחזיר ליוון את גיזת הזהב, הלכה אחריו מקולכיס ליוון, בגדה באביה, באחיה ובמולדתה, ויתרה על הכול למענו וילדה לו שני בנים, אך הוא נטש אותה מתוך כוונה לשאת לאישה את בתו הצעירה של קריאון מלך קורינת. מדיאה נותרה עם ילדיה ללא הגנה, פליטה חסרת בית, וקריאון, מחשש שתפגע בבני ביתו, הוציא נגדה צו גירוש מקורינת. כרקע לסיפורה של האומנת נשמעות מתוך הארמון צעקות ויללות מפיה של מדיאה המיואשת והאומללה. ואכן, אוריפידס אינו חוסך באמצעים על מנת לגרום לקהלו להזדהות עם סבלה של מדיאה ולרחם עליה וכדי להדגיש עד כמה גדולה אחריותו של יאסון לגורלה ולגורל הילדים, וכל זאת עוד לפני שמדיאה עצמה מתגלה לעיני הקהל. במחזה של סנקה, לעומת זאת, מדיאה היא שעומדת מול הצופים בפתיחת העלילה וקוראת לנקמה, כשהאומנת עומדת ברקע ללא תנועה. בניגוד לאוריפידס, סנקה אינו מנסה ליצור רחמים או הזדהות של הקהל עם מדיאה; מטרתו ליצור ניכור וריחוק באמצעות ההעצמה של הכרזת הנקמה שלה.

ההבדל בין תמונות הפתיחה של שני המחזות מאפיין גם את ההבדלים ביניהם בהמשך העלילה. אוריפידס בנה דמות אנושית, הבוחרת בנקמה מפני שאין לה מוצא. היא זוכה להאלהה רק בסצנה האחרונה, לאחר שרצחה את ילדיה, כשהיא נמלטת לאתונה במרכבה מכונפת ששלח סבה, השמש. שם תמצא מקלט אצל אגיאוס מלך אתונה. אצל סנקה, מדיאה מתגלה כבר מהרגע הראשון כבעלת כוחות על-אנושיים, אכזרית וחסרת רחמים. עוד בתחילת דבריה היא קוראת לכל אלי הנקמה – הקָטֶה, כאוס, הלילה, אלי המוות והפוריות – להתאסף סביבה כדי לצאת לפעולת הנקם נגד יאסון. היא מבטיחה פצעים, דם ורטט מוות אחרון של הקורבנות. הנקמה הזאת, היא מבטיחה, תהיה הגדולה במעשי הזוועה שעשתה אי פעם. בכל הסצנות הבאות היא אוספת כוח ועוצמה והופכת לעיני הקהל למכשפה, להאנשה של הנקמה במובנה הפיזי והמטפיזי, דבר המומחש יותר מכול בפולחן רקיחת הרעל שבאמצעותו היא רוצחת את הכלה הצעירה ואת המלך, אביה. הבדל נוסף בין המחזה של אוריפידס לזה של סנקה קשור למצב הילדים. אצל אוריפידס הם נמצאים עם מדיאה, תחת השגחתם של האומנת ושל המחנך, ונשארים איתה עד לביצוע הרצח. אצל סנקה הילדים נמצאים עם יאסון, וכדי להכניסם לפעולה מדיאה חייבת לבקש ממנו רשות לראות אותם. פרט זה מדגיש את בדידותה של מדיאה מחד גיסא, ומאידך גיסא מעצים את אחריותו של יאסון למותם. זאת ועוד, במחזה של סנקה מתקיים מאבק איתנים בין הקוסמוס לכאוס, בין הדמוני הרגשי והבלתי נשלט לבין ההיגיון והשליטה העצמית, בין הארכאי למודרני. המאבק בא לידי ביטוי לא רק בעלילה עצמה, אלא גם בעיצובה, בשפה, בארגון הסצנות ובעיצוב הדמויות, שיוצרים כולם תחושה של מחזה בן-זמננו. מדיאה של סנקה נראית מודרנית וקרובה אלינו גם משום שהיא מנתחת כל הזמן את מה שקורה לה ואת הסיבות לפעולותיה. המונולוגים הארוכים, שבהם היא מגדירה ומנסחת שוב ושוב את קיומה, את מצבה ואת מעשיה, מאפשרים לקהל ללמוד את דרך החשיבה שלה ואת תהליכי הפעולה הטרגית.

הבחירה של תיאטרון להעלות אחד משני המחזות אינה יכולה להיות מקרית. המחזה מדיאה של אוריפידס עלה על במת התיאטרון הישראלי שש פעמים (הבימה בבימוי פיטר פריי, 1955; הבימה בבימוי דוד לוין, 1981; הפקה פרטית בבימוי ורדית שלפי בבית ציוני אמריקה, 1993; הבימה בבימוי רוברט וודרוף, 1998; תיאטרון האוניברסיטה בבימוי עדנה שביט, 2001; ותיאטרון גשר בבימוי לנה קריינדלין, 2005), ואילו מדיאה של סנקה עלה עד כה על הבמה בישראל פעם אחת בלבד, בתיאטרון הקאמרי ב-1971, בנוסח עברי של רפאל אליעז ובבימויו של יוסי יזרעאלי.

בחירת המחזה נעשתה בתיאטרון הקאמרי בשני שלבים. בשלב הראשון נבחר המחזה של אוריפידס. חנה מרון נבחרה לתפקיד הראשי, ואת ההצגה היה אמור לביים במאי מחו"ל. מרון, ששמחה על האפשרות לשחק את מדיאה, גילתה מהר מאוד את הקושי העצום שבהתמודדות עם הדמות ועם מעשיה כפי שהם מעוצבים בגרסתו של אוריפידס והחלה להתלבט כיצד תתמודד עם רצח הילדים. "התלבטתי מאוד, חשבתי אולי לפתור את העניין עם הדגשת נושא הברבריות שלה, חשבתי אולי שיעזור אם נעשה אותה שחורה, מדיאה שחורה, אבל הבמאי לא הסכים להצעה, ובסיכומו של דבר ההפקה לא יצאה אל הפועל", סיפרה לי בריאיון ב-1994. בשלב השני נכנס יזרעאלי לתמונה, והוא שהביא איתו את הגרסה של סנקה, כפי שהסביר לעיתונאי עמנואל בר קדמא:

סנקה היה בעל פולמוס מהוקצע, גדל באווירה בה היה למילה הכתובה והמדוברת ערך עילאי... הנאום הטוב חייב להיות אפקטיבי. אם רצה רומאי לכתוב מחזה טוב ­– חייב היה להיות אפקטיבי. לומר את הדברים בתמציתיות ויחד עם זאת בצורה מלוטשת ביותר. התוצאה – טקסט שהוא פנינה, מודרני וגם ארכאי במידה שיספק את צרכי.

מרון שמחה על ההצעה של יזרעאלי, מפני שהתרשמה שאצל סנקה הצד הפוליטי חזק ומדיאה שלו היא סמל לעוולות שעמים עושים זה לזה. המחזה של סנקה קשה מאוד לביצוע. המבנה המורכב, הכולל התנסחות מילולית בעלת עוצמה וחיזיון דמים מרהיב ומזעזע, מעמיד אתגר מרתק לבמאי, לשחקנים, למעצבי ההצגה ולקהל. אל מרון הצטרפו השחקנים זהרירה חריפאי (האומנת), יוסי גרבר (קריאון) וזאב רווח (יאסון), ואת אנשי המקהלה שיחקו יוסי אלפי, דדי בן עמי, בתיה ברק, יוסי זילבר, רפי טיילור, משיח יעקובי, אבי לוזיה, קני סומו, פנחס קורן ויששכר תמוז. התפאורה עוצבה על פי רעיון של יגאל תומרקין, רות דר עיצבה את התלבושות ואת המוזיקה כתב יוסי מר חיים.

יזרעאלי והשחקנים נכנסו לחזרות שבמהלכן חיפשו את מרכיבי השפה הבימתית שתצמח מהמחזה של סנקה. אך אלה, שהחלו באווירה נינוחה וללא הפרעות מבחוץ, נקטעו בצורה אכזרית כשמרון נפצעה בפיגוע חבלני בנמל התעופה במינכן. בבית החולים נאבקה על חייה, ואחר כך נכרתה רגלה. במהלך החודשים בבית החולים החל להיווצר הקשר בין חוויית הפיגוע, הדם והפציעה הגופנית והנפשית, ודמותה החדשה של מדיאה החלה לקרום עור וגידים. מרון חזרה לארץ ונכנסה שוב לחזרות. בדיוק שנה לאחר הפיגוע עלתה מדיאה של יזרעאלי ומרון על במת התיאטרון הקאמרי.

מי שנכח בהצגה היה יכול לראות בבירור שיזרעאלי לא חיפש דרך להעברה ריאליסטית של הטקסט של סנקה ולא להפיכתו ל"מקומי", אלא שקד עם שחקניו למצוא שפה בימתית שתעביר במערכת דימויים חזותיים את העוצמה ואת הזוועות. הוא התייחס לא רק למחזה, אלא גם למקום ולמסגרת הצגתו על במת התיאטרון. כלומר להצגה היה תפקיד נוסף, מטא-תיאטרוני: להציג את תנאי הכפילות של הצגה בתיאטרון.

תפאורת ההצגה עוצבה בהתאם לתפיסה זו של צפייה כפולה, של תיאטרון בתוך תיאטרון. המחזה הוצג על במה אחת שלא השתנתה לאורך ההצגה, והתפאורה כללה משטח ברונזה מוגבה שבמרכזו הזדקפה קונכיית ענק ממתכת בוהקת. לפני פתח הקונכייה עמדה במה עגולה מוגבהת, מעין מזבח סמלי. סביבה ניצבו דרגשים לבנים, שעליהם ישבו השחקנים ואנשי המקהלה כל זמן ההצגה, כשהם חווים את המתרחש על הבמה. התפאורה יצרה "חלל מדבר", שאפשר לצופים לפענח את טיבו ואת משמעותו של המקום הבימתי כאוות נפשם. גם בעיצוב התלבושות, האיפור והתסרוקות בלט הכיוון המסוגנן, התיאטרלי. החיפוש של יזרעאלי ושל השחקנים היה בעיקרו אחר מציאת דימוי, תמונה בימתית. העולם הבימתי התחלק ללבן ושחור, כשחוטי צבע נפרמים וכתמי דם מתפשטים כדי לסמל את מה שעוברות הדמויות.

השחקנים ישבו על הבמה מתחילת ההצגה ועד סופה. הם קמו ממקומם והתיישבו לפי סדר הופעתם ולפי תפקידם באירועים השונים. הם לא דיברו זה עם זה, אבל הרגישו בגופם את המתרחש והגיבו בהתאם. בזמן שמדיאה רצחה את ילדיה, למשל, התפתל יאסון על מושבו בייסורים; הוא קלט את מה שביצעה.

עבודתה של חנה מרון על הדמות השתלבה בתפיסה הכוללת של יזרעאלי. עיקר העבודה היה סביב עיצוב הדמות באמצעות דימוי פיזי ומנטלי. יזרעאלי לא רצה שמרון תסתובב יותר מדי על הבמה, מה גם שהבמה עוצבה בשיפוע והתנועה הייתה קשה עבורה. מתוך קושי זה נוצר בעבודתה מאבק אימתני בין התנועה לעמידה, בין הדינמי והסטטי. היא נעה ללא הרף, אך בעמידתה הייתה נעוצה בבמה כמו עץ. "הפכתי את הסטטיות למשהו פנימי", אמרה, "וכתוצאה מכך הרגשתי שאני גדולה פי עשרה ממה שהייתי באמת".

המקהלה השתמשה במסכות גדולות, לבנות, עשויות בצורה "פרימיטיבית", שבאמצעותן תיארו משתתפיה תוך ריקוד את טקסי האהבה בין יאסון לקראוזה בת קריאון. שניים מאנשי המקהלה השתמשו בשתי מסכות לבנות בעלות עיניים גדולות כדי לגלם את דמויות הילדים. האביזרים היחידים בהצגה היו המסכות וכלי הנגינה שבהם ניגנו אנשי המקהלה במהלך שיריהם.

לצבעים היה תפקיד חשוב במערך הסגנוני של ההצגה. כך למשל הצבע הכחול, אשר בו הייתה צבועה כף ידו של ראש המקהלה שהכתימה את התוף שלו, היה כעין סימן, קמע נגד עין הרע של המכשפה מדיאה. פניו של קריאון כוסו בבד שחור בזמן שהמקהלה סיפרה על השמלה המורעלת ועל השריפה הגדולה שבה נספו קריאון ובתו. כתמי הדם התפשטו מיד עם הרצח על גלימותיהם של שני אנשי המקהלה שגילמו את דמויות הילדים. צבע שחור התגלה על גופם של הילדים לאחר שמדיאה הפשיטה מעליהם את הגלימות המוכתמות בדם וסימן את גופם המרוטש מן הנפילה מגג הבית ארצה, לרגלי יאסון.

ההצגה תוארה בביקורות כהצגה קשה, דחוסה ובעלת "מתח דרמטי שלא היינו עדים לו על במותינו זה זמן רב", כפי שכתב מבקר התיאטרון אמיל פוירשטיין. ההשפעה על הקהל הייתה חזקה מאוד, כפי שניתן ללמוד מדבריו של משה נתן:

יצאתי השבוע מההצגה השנייה של מדיאה בתיאטרון הקאמרי הלום וחסר מנוחה. אנטונין ארטו אמר פעם כי בצאתך מתיאטרון טוב, עליך לחוש שהאדמה רוחשת מתחת לרגליך, והשמים עומדים להתמוטט מעל ראשך. משהו מהרעד הזה חשתי בסיומו של ערב אלים, דחוס ואכזרי זה.

מדיאה הייתה נקודת ציון חשובה בקריירה התיאטרונית של חנה מרון ויוסי יזרעאלי. לגבי מרון, מדיאה הייתה ההתמודדות הראשונה והיחידה שלה עם דמות ממסורת התיאטרון היווני הקלאסי (עובדה מוזרה כשמדובר באחת השחקניות החשובות בתיאטרון הישראלי). בנוסף לכך, התפקיד נבנה תוך התמודדות עם טרגדיה אישית גדולה – הפציעה בפיגוע במינכן. למרות תוצאותיה הקשות של הפציעה, מרון השלימה את עבודתה על התפקיד תוך מאבק בשתי חזיתות: מצד אחד ההתחברות עם הדמות המסובכת והטרגדיה שגילמה, ומצד אחר ההסתגלות למצב גופני חדש, בעקבות הפציעה והנכות. גם ליזרעאלי הייתה זו התמודדות ראשונה עם מחזה מהמסורת הקלאסית, ובתפיסת הבימוי ניתן כבר לראות את החיפוש שיעסיק אותו בהמשך בכל ההצגות שיביים: חיפוש אחר תחביר מיוחד לשפה התיאטרונית, שישלב בין המילה הנאמרת לדימויים החזותיים באופן שכל אחד מהם – המילה המדוברת והדימוי החזותי – יחיה על הבמה חיים אמנותיים מלאים, בלי שהאחד יהיה ליווי או אילוסטרציה לאחר. מטרתו של תחביר זה להפוך את הצופה למשתתף פעיל על ידי כך שהוא מגרה אותו, בעזרת אסוציאציות, זיכרונות והקשרים תרבותיים ופרטיים, לפענח את הסיטואציה, את הדמות או את התמונה החזותית המוצגות על הבמה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אליעז, רפאל (מתרגם), מדאה מאת סנקה (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הארכיון הישראלי לתיאטרון, 1971).

בר-קדמא, עמנואל, "שיחה עם יוסי יזרעאלי", ידיעות אחרונות (25 ביוני, 1971).

יערי, נורית, "חומרי מדאה: שחקנית ובמאי מול המורשת הקאלסית", תפקידה של שחקנית – חנה מרון (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, 1994).

נתן, משה, "מדאה בקאמרי", מעריב (25 ביוני, 1971).

פוירשטיין, אמיל, "מדאה בתיאטרון הקאמרי", הצופה (16 ביולי, 1971).