פרופסור מנהיים

מאת פרופ' נעמה שפי

המחזה פרופסור מנהיים (במקור Professor Mamlock), שהוצג בתיאטרון הבימה בעונת 1934/35 ותיאר את הקרע המתהווה בין גרמנים ליהודים, היה חלק מגל נרחב של תרגומי יצירות שחיברו יהודים בשפה הגרמנית. הבחירה במחזה משקפת את גישתם הרעיונית של מעצבי התרבות ביישוב העברי כלפי ההידרדרות במצבם של היהודים באירופה ואת הדרך שבה חשבו לפתור את הבעיה – שלילת הגלות ומימוש הציונות המעשית באמצעות התיישבות בארץ ישראל.

פרופסור מנהיים מגולל את סיפורו של הנס מנהיים, רופא יהודי-גרמני מצליח, ליברל בהשקפותיו החברתיות ופטריוט גרמני במוצהר, שבהדרגה מאבד את מקום עבודתו ואת מקומו בחברה הגרמנית. משפחתו השתקעה בגרמניה לפני דורות, הוא נשא לאישה גרמנייה לא-יהודייה ורכש השכלה כרופא, אחד המקצועות האופייניים ליהודים משכילים באירופה. ילדיו משקפים את הקיטוב בחברה הגרמנית: רולף בן העשרים הוא סוציאליסט, אולי קומוניסט, ורות בת ה-17 תומכת בפשיסטים ומתפכחת במהלך המחזה. מנהיים מתרחק מן הפוליטיקה ואף מן היהדות, עד שעליית הנאצים לשלטון מאיימת על הטמיעה המוצלחת לכאורה שלו ושל משפחתו.

את המחזה חיבר הנס שייר (שם העט של פרידריך וולף, 1888–1953), יהודי-גרמני שלמד את יסודות הרפואה ושירת כחובש במלחמת העולם הראשונה, בדומה לגיבור המחזה – רופא שעוטר בצלב הברזל על שירותו בקרב העקוב מדם בסוֹם. לימים עזב שייר את עולם הרפואה ופרסם שירה, סיפורת ומחזאות. ב-1928 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ועם עליית הנאצים לשלטון היגר עם משפחתו לברית המועצות. ב-1938 התגייס לבריגדות הבינלאומיות שלחמו במלחמת האזרחים בספרד. באותה שנה עלה לאקרנים עיבוד קולנועי סובייטי של מחזהו, המציג את טירופה של האנטישמיות.

וולף כתב את פרופסור מנהיים סמוך לעלייתם של הנאצים לשלטון. בשער הטקסט המקורי מצוין כי האירועים המוצגים בו התרחשו ממאי ועד אפריל 1933, פרק זמן סוער בפוליטיקה הגרמנית שבו איבד הנשיא הינדנבורג מכוחו ונאלץ למנות את היטלר לקנצלר. ההצגה זכתה להצלחה גדולה ביישוב העברי – 68 הופעות, יותר מכל מחזה אחר באותה עונה. לפחות חלק מן המשיכה של הקהל להצגה נכרך בהעברת המציאות אל קרשי הבמה, "בבחינת פרוטוקול, או צירופי תעודות מחרידות שקראנו אותן בעיתונות, ואשר שמענו עליהן מפי אנשים חיים המתהלכים בינינו כיום", כפי שנכתב בהפועל הצעיר. המחזה הוצג בהבימה זמן קצר לאחר כתיבתו, ולכן ברור מדוע התקשו מרבית המבקרים לדמיין כיצד תיכתב בהיסטוריה אחריתם של האירועים המוצגים על הבמה. האחד שעשה זאת בחדות מרשימה הוא אברהם שמואל יוריס, שפרסם ביקורת נוקבת בהפועל הצעיר:

ולפתע סיבוב אחד בגלגל ההסתוריה – וכל הבנין מתמוטט תחתיו. ארץ של תרבות גבוהה הופכת לארץ של מאפלית ימי הבינים. וקורות אמנציפציה של מאה שנה, שווי זכויות יהודי נמחים בחדא מחתא. ואם מהפכת היטלר נעשית אסון לעם הגרמני, הרי בשבילנו יש בה משום סכנת נפשות ממש, השמדה גופנית והשפלה אנושית. ואם מגפת היטלר היא לקוי חמה, שכיבה את מאורות הרוח בת הדורות, הרי בשבילנו היא כיבוי החיים, ניתוק שרשי הויתנו הפשוטה. אם ההיטלריזם איננו לגבי גרמניה אלא תקופה העתידה לחלוף, הרי לגבינו היא מאיימת להיות שעת השקיעה האחרונה והכליון החרוץ (ההדגשות במקור).

את הפתרון הפשוט לכאורה לבעיה מציעה למנהיים עמיתתו ד"ר אינגה, המעודדת אותו להצטרף לגלי העלייה של הקהילות היהודיות ממזרח אירופה, שהם בבחינת פתרון ל"שאלה היהודית". מנהיים, שאינו רואה עצמו חלק מן הקהילות במזרח היבשת, מתקומם ומציג את עצמו כגרמני שורשי. אלא שאז הוא מגלה שגם האח סימון, היהודי, שותף לעמדתה של הרופאה האנטישמית. וכך מתנהל הדיאלוג ביניהם:

סימון: גם עתה נלחם בעד המולדת שלנו.

מנהיים: אתה חושב – פלשתינה?

סימון: כן. ארץ ישראל [א"י – תוספת בכתב יד].

מנהיים: אתה שוגה, סימון, ציון וירושלים אינם בשבילי אלא סמלים, סמלים קדושים, תפלה אולי.

סימון: בשבילו סמלים, בשבילנו, עכשיו, ענין ממשי. (מתפרץ) כל כך חבל. אדוני הפרופיסור! הוא אדם מצוין ויודע כל כך הרבה דברים ועל ארץ ישראל אינו רוצה לדעת כלום. אתם יושבים פה במצב איום כזה ואינכם יודעים אפילו ששם יהודים בונים באמת בעצמם ארץ שלמה, כפרים, ערים, ושם פועלים ילדים, שם דור שלם חפשי שנולד בארץ הזאת! לשם נכנסים כל שנה רבבות אנשים ומכינים את המולדת בשביל כולנו ואולי גם בשבילו אדוני הפרופיסור!

מנהיים: ובכן, אתם בדעה אחת עם הפשיסטים, סימון!

בשל המטרה הזהה גוזר מנהיים גזירה שווה בין הטפותיה האנטישמיות של ד"ר אינגה לבין חזונו הציוני של סימון. כמי שתופס את עצמו כגרמני, הוא מסביר לעמיתו כי היהדות בעיניו אינה אלא אוסף של סמלים המתחברים בקושי למסורת.

המחזה מסתיים עם שקיעתו של מנהיים, המסולק מעבודתו כמנהל חדר הניתוח של בית החולים, מוחזר למשרת רופא מן השורה, נאלץ ליטול חלק בסילוקם מהעבודה של יהודים "נחותים", שלא תרמו די לאומה במלחמת העולם הראשונה, ומעדיף להצטרף למסולקים. בעודו נתון בסערת רגשות, מנהיים דוחה את עצות ידידיו לעקור לפלשתינה או לארץ אירופית אחרת ובוחר בדרך שאפיינה בשנים הבאות אינטלקטואלים יהודים לא מעטים – התאבדות. זו הנקודה שעוררה את הדיון המעניין ביותר סביב ההצגה.

בכתב העת במה, שהוציא תיאטרון הבימה, הוקדש מקום נרחב להצגה ובכלל זה לסיכומים מתוך מפגשים של קבוצת הנוער של התיאטרון. אליהם נוספה הקדמה בעילום שם – אולי מאת הדרמטורג מקס ברוד – ששטחה את הפתרון שמציגים הצעירים:

לא באיבוד-לדעת של מנהיים, המבליט את מצב המתבולל הליברלי ללא-מוצא, יש לראות את המרכז הרעיוני במחזה, כי אם בשלוש הדמויות של הצעירים, המסמלים דרכים שונות למוצא של ממש: ד"ר אינגה (דרך התשובה של הנוער הגרמני עצמו), רולף (האנטיפשיזם) וסימון (הציוני, שפניו לבניין מולדת עצמית בא"י). אנחנו מאמינים בעיקר בדרכו של סימון לגבי פתרון הפרובלימה של היהודי בגרמניה, אולם דוקא הוא אינו בולט ביותר במחזה – הוא מופיע רק כסמל – וגם אינו שייך לו באופן אורגני. סימון נמצא כאן בקהל ולא על הבמה, המחזה שלו עוד לא נכתב.

שיחת בני הנוער המובאת בבמה מעידה עד כמה היו בני הנוער מעורבים בחלק האחרון של המחזה, ההתאבדות. הנער בעל השם הרביזיוניסטי יצהר היה ביקורתי כלפי הפרופסור, כלפי מחבר המחזה ויותר מכול – כלפי התיאטרון: "'הבימה' לדעתי צריכה היתה לשנות את המחזה... 'הבימה' המחנכת את הצופה צריכה היתה לשנות את הסוף ולהראות גם לפרופיסור מנהיים את המוצא האחר". תפיסה דומה הביעה גם המשתתפת גרדה, שהסבירה במפגש הבא של החוג: "אין לכסות על הפגם היסודי במחזה: האִבוד לדעת של מנהיים, המוֶת אינו מוצא ואינו פתרון. אִבוד עצמי לדעת הוא תמיד חולשה או מחלה. ואפילו אם היא כובדת-מציאות – אין להציגה כמוצא, זאת אומרת כהופעה נורמלית".

שני בני הנוער ראו בהתאבדות חולשה, שעמדה בניגוד לכיבוד היהודים שנרצחו על קידוש השם משום שביקשו להימנע מחילול הקודש. דוגמאות לכך נראו בשני מחזות היסטוריים אחרים שהעלה תיאטרון הבימה בשנות השלושים – היהודי זיס (1933/34) והאנוסים (1938/39). הביקורות על שתי ההצגות הללו ראו בהכרה של היהודים בזהותם הדתית מעשה נאצל, והוצאתם להורג משום שסירבו לוותר על אמונתם הוארה בהוד של קדושה. המקרה של מנהיים היה שונה לחלוטין. אכן, הכרתו ביהדותו היא שדחפה אותו אל ההתאבדות, אבל ההכרה הגיעה רק לאחר שנדחף אליה בכוח על ידי סביבתו, שדחתה אותו מעליה, ומתוך שסירב לוותר על זהותו האחרת, כגרמני; הוא בחר ליטול את חייו בידיו, במקום לפתור את הבעיה באמצעות שלילת הגלות ועלייה לארץ ישראל.

הבחירה בפרופסור מנהיים להפקה בהבימה הייתה חריגה בנוף הרפרטוארי של התיאטרון הוותיק והמכובד. בכל שנות פעילותו בארץ עד הקמת המדינה אופיין רפרטואר התיאטרון בבחירות סולידיות יותר, בוודאי לא במחזה אקטואלי ומעורר פולמוס ממין זה. אך בכך הייתה נעוצה גם הצלחת המחזה, שאותו קראו המבקרים ביישוב מנקודת מבט ציונית, המצֵרה על השבר התרבותי בין יהודים לגרמנים, אך דבקה בפרשנות הרואה בארץ ישראל מענה לאנטישמיות באשר היא, ואף אינה חסה על מי שעולמם התרסק לנגד עיניהם המשתאות.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלמוני, "משיחות 'חוג הבימה בנוער': על הצגת 'פרופיסור מנהיים'", במה א(ה-ו) (טבת תרצ"ה), עמ' 58–59.

וולקוב, שולמית, במעגל המכושף: יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים (תל אביב: עם עובד, 2002).

יוריס, אברהם שמואל, הפועל הצעיר (10 באוקטובר, 1934).

לוי, תום, "סיפור על מחזה חשוב ומרגל אמיתי", יקינתון 251 (2012), עמ' כד-כו.

פרידלנדר, שאול, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933 (תל אביב: עם עובד, 1997).

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1974).

רז-קרקוצקין, אמנון, "גלות בתוך ריבונות: לביקורת 'שלילת הגלות' בתרבות הישראלית", תיאוריה וביקורת 4 (סתיו 1993), עמ' 23–55; תיאוריה וביקורת 5 (אביב 1994), עמ' 113–132.

שחר, גלילי, "על אשמה, שנאה עצמית ותסביכים 'יהודיים' אחרים", זמנים 88 (2004), עמ' 34-26.

שייר, הנס, פרופיסור מנהיים, מחזה בארבע מערכות (תרגום: גרשון חנוך), הבימה, 1934, ספר הבמאי (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, תיק 17.2.2).

שמואלי, "פרופסור מנהיים", הפועל הצעיר (24 באוגוסט, 1934).

שפי, נעמה, "'ולפתע סיבוב בגלגל ההיסטוריה': פרופסור מנהיים בהבימה, 1934", ישראל 9 (2006), עמ' 25–47.