מכה שלא כתובה בתורה

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

המופע הקהילתי מכה שלא כתובה בתורה עלה במרכז האזורי למניעה וטיפול באלימות במשפחה בהרצליה, והשחקניות בו היו קבוצת נשים החיות במערכת זוגית אלימה ומטופלות במרכז. חוויות היומיום של השחקניות כנשים מוכות הומחזו על ידי אורה חביב, ואת המופע ביימה חנה וזאנה-גרינוולד. הוא עלה כאמור במרכז וגם מחוצה לו, במסגרות קהילתיות, טיפוליות ואקדמיות, במשך כמה שנים.

העלילה התמקדה במפגש המשחרר בין ארבע נשים, שלוש אחיות ואמן, בליל הסדר. באמצעות המופע הקהילתי כוננו הנשים טקס פומבי שבא לסמן באורח סמלי את שבירת קשר השתיקה סביב נושא האלימות בתוך המשפחה. גילוי הסוד על הבמה חגג שלב נוסף וחשוב בתהליך ההעצמה האישית של הנשים, אשר לא רק התוודעו לבעייתן, אלא אף אזרו אומץ להצהיר עליה בציבור. בתוך כך ביקשו השחקניות לשמש מודל לחיקוי עבור נשים מוכות נוספות שנכחו באולם ולהעלות את הנושא למודעות הציבורית.

מכה שלא כתובה בתורה הוא דוגמה לאופן שבו ניכסה לעצמה קבוצה טיפולית של נשים הסובלות מאלימות, שרובן מזרחיות (בהנחיית הבמאית הקהילתית וזאנה-גרינוולד והעובדת הסוציאלית יעל תגרין), את התיאטרון הקהילתי המוכר, המקובל היום כפרקטיקה ייצוגית בתוך הקהילה, על מנת לספר את עצמה בעצמה. על הבמה מתגלה טקסט נשי ייחודי, המצטרף ליצירה הנשית ההולכת ומתגבשת במסגרת התיאטרון הקהילתי מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.

העלילה המרכזית בהצגה מבוססת על סיפוריהן האמיתיים של השחקניות כנשים מוכות, שעובדו לכלל סיפור קולקטיבי בעל משמעות ייצוגית עבור כל אישה החיה במערכת זוגית אלימה. בהתאם לסגנון הרווח היום בתיאטרון הקהילתי מתארות השחקניות אירוע מציאותי על רקע התפאורה המעוצבת אף היא בסגנון ריאליסטי.

בפתח ההצגה נראה חלקו הפנימי של בית רגיל ופשוט למדי: מימין מטבח המסומן על ידי כוננית נמוכה מלאה כלי בית; ולידו שולחן עגול קטן ועליו קערות עם מיני פרי וירק; באמצע החדר כורסה ירוקה ושני כיסאות על רקע חלון עם וילון מופשל לצדדים; ומעליו תלויה תמונה של ספר תורה ודמות של רב, המעידה על כך שהמשפחה מסורתית-דתית; משמאל ניצבת מיטת ברזל פשוטה, ועליה שוכבת דמות אשר עד לסצנה האחרונה מסתתרת כולה מתחת לשמיכה ומסרבת לפצות את פיה.

בעלת הבית, האם האלמנה, עסוקה בהכנות לקראת ליל הסדר יחד עם בנותיה. דניאלה, אישה כבדת גוף כבת חמישים, נשואה ואם לילדים, לובשת שמלה ארוכה וחובשת כובע המעידים על אורח חייה הדתי. לעומתה, יוספה הרווקה, הצעירה יותר, שהגיעה לחג מפריז, מופיעה בבגדים אופנתיים וסקסיים המעידים על התרחקותה הפיזית והנפשית מבית הוריה. ביום הזה, בשונה ממפגשים משפחתיים אחרים, מצליחות הנשים, בעידודה של יוספה, לחצות את מחסום השתיקה ביניהן ולשחזר זו בפני זו את שורש מצוקתן. האם מודה כי כעסה התהומי והתעללותה בבתה יוספה היו השלכה של כאבה כאישה מוכה ומושפלת שלא הצליחה ללדת בנים. יוספה מתוודה כי מערכת היחסים האלימה בין הוריה גרמה לה לברוח לפריז בגיל צעיר, לבחור בחיים עצמאיים לחלוטין ולהימנע ככל שניתן מבניית תא משפחתי. דניאלה מצדה מגלה כי בעלה אמנם אינו מכה אותה, אך הוא מתעלל בה נפשית ומבזה אותה ללא נשוא, נמנע מלהתקרב אליה באורח אינטימי ומסרב לשתף אותה בטקס קבלת השבת.

סיפורה של המשפחה, ההולך ונחשף מתוך הדיאלוגים בין שלוש הנשים ובאמצעות סצנות קצרות המשחזרות קטעי חיים מהעבר, מהווה רקע ניגודי לבת הזקונים יגאלה, הישנה במיטה ונוצרת את עצמה מסביבתה בעקשנות מרה. חשיפת הכאב המשותף מכוננת תחושה של סולידריות בין הנשים, המעוררת בהן עוצמה הולכת וגוברת, וזו מצליחה לטלטל את יגאלה לצאת מהמיטה ולגלות את סודה. בסצנה האחרונה מתברר כי כל ההצגה נעה כמשא מצטבר של שתיקה לעבר פירוקה המוחלט. גם יגאלה, גאוות המשפחה, אישה משכילה ויפה שנישאה ברוב פאר והדר לבחיר לבה, היא אישה מוכה. זמן קצר לאחר נישואיה מתפתחת מערכת יחסים אלימה שבה בעלה מכה אותה, והיא מטשטשת את הסימנים בשקט, בהכנעה ובתחושה של אשמה. היא מקווה להרגיעו בבשורות משמחות, כמו קידום בתפקיד וכניסה להיריון, אך הוא ממשיך להכותה ביתר שאת. כאות פרידה, לפני יציאתו לשירות מילואים, הוא מכה אותה עד שהיא מתחילה לדמם. יגאלה בורחת לבית אמה ומתחפרת בייאוש מתחת לשמיכה. רק בסצנה האחרונה, לנוכח פעולתן המשותפת של אמה ואחיותיה, היא יוצאת מהמיטה ומגלה להן ולקהל שהיא מדממת בגופה ובנפשה. בערב חג הפסח מצליחות בנות המשפחה לשכנע אותה לקחת אחריות על חייה, וסיום המופע אינו אלא התחלת מסע השחרור שאמור לגאול את יגאלה ואת אלה הדומות לה שיושבות בקהל.

המופע מוצג על הבמה באופן ריאליסטי, במתכונת הדרמה המשפחתית המקובלת הן בתיאטרון הממוסד המקצועי, הן בתיאטרון הקהילתי. במכוון נבחרה מסגרת מוכרת, שלתוכה נוצקו אלמנטים חתרניים, על מנת להעביר מסרים בעלי משמעות לא רק לנשים מוכות אלא לנשים בכלל. למשל, הבחירה לתזמן את העלילה בליל הסדר היא לכאורה אמצעי סמלי מובן ומקובל המעוגן במיתוס השחרור המרכזי בתרבות היהודית. אולם כדי שתיווצר הקבלה בין השחרור המיתי לזה הקונקרטי של הנשים המוכות, השחקניות מפרקות את המיתוס ומנסחות באמצעותו את תהליך השחרור שלהן. מנקודת מבטן של השחקניות, הכאת נשים היא תופעה איומה ונוראה עד שניתן לדמותה לעשר המכות, אלא שבשונה ממכות מצרים, שזכו לביטוי סמלי בתורה ולשימושים מטפוריים בתרבות, נמשכת ההכחדה הסמלית של הכאת נשים בתרבות היהודית מאז ומעולם. שם ההצגה, מכה שלא כתובה בתורה, מערפל, מרמז ומשהה את שמה המפורש של התופעה. בכך הוא מבטא באופן סמלי את עמדתן של השחקניות כלפי התופעה כמו גם את תהליך ההסוואה החברתי שלה.

יוספה מציעה שתי אפשרויות לסדר חלופי: "נשיר שירים, נזמין שפנפנים שירקדו לנו, אמא תבכה על אבא, יהיה סבבה"; או "אולי נצטרף אליה [ליגאלה] כולנו ונעשה את החג במיטה? נישן חזק, חזק עד שאליהו הנביא יעיר אותנו?" הצעות חתרניות אלה אמנם נדחות בביטול על ידי הנשים האחרות, אך יוספה אינה מוותרת: "אז יש לי קושיה ראשונה אליכן לכבוד הסדר שמתקרב: את חופשייה? [לאמה] ואת [לדניאלה] חופשייה? את חיה באור גדול או באפלה?" מסע ההתעוררות שיוזמת יוספה מכונן בסופו של דבר סדר פסח חדש שאותו מנהלת האם המשילה את מודעותה הכוזבת ומבקשת תוך כך לשחרר גם את יגאלה: "מה משתנה הלילה הזה? מה? [ליגאלה] את תגני על התינוק שלך, את תתחילי לשמור עליו, תתחילי לאכול, תתחילי לצאת מהמיטה, תתחילי להגיד 'אני לא אשמה'... מה נשתנה הלילה הזה? הלילה הזה את עושה מעשה, את מקבלת החלטה לשמור על עצמי..." האם ממשיכה ומברכת: "הוא ייטיב לנו, הוא יגמלנו לעד לחן ולחסד ולרחמים ולרוח הצלה והצלחה ברכה וישועה… הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות... יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן". סדר הפסח החדש שמכוננות השחקניות על הבמה הוא בו זמנית קריאת תיגר פמיניסטית על הטקס הגברי המסורתי והכרזה פומבית על סדר חיים חדש, שבו הן דוחות בתוקף ביטויי אלימות ומובילות את עצמן לעבר השחרור.

המופע מכה שלא כתובה בתורה הניע תהליך שחולל תמורה בזהותן החברתית המצומצמת של השחקניות. מ"נשים מוכות" הן הפכו על הבמה לנשים אקטיביות המתנגדות לאלימות, שהן בה בעת שחקניות-יוצרות, שליחות ציבור ואף משמשות מעין קבוצת תמיכה עבור נשים אחרות אשר צפו באירוע ונתנו תוקף לזהות זו, המורחבת והמגוונת יותר, בעצם נוכחותן ובתגובתן הנלהבת למתרחש על הבמה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, "נשים מוכות בתיאטרון הקהילתי", תיאוריה וביקורת 27 (2007), עמ' 169-145.