תיאטרון לי-לה-לו

תיאטרון לי-לה-לו

נעמה רמות

 

בנובמבר 1944 פתח האימפרסריו משה ולין את תיאטרונו החדש, לי-לה-לו, בתוכנית הספר מתל אביב.

image

מודעה לקראת ההצגות בירושלים ובחיפה. דבר, 23 בנובמבר, 1944

 

ולין (1979-1906), בנו של רב מליטא, חלם במשך שנים רבות להקים תיאטרון סאטירי איכותי לאמנות הזעירה. הוא החל את דרכו כשחקן בתיאטרון הארץ ישראלי (התא"י) ובתיאטרון הקומקום והפך לאמרגן. בזיכרונותיו סיפר כי הדרך להגשמת חזונו הייתה ארוכה ורצופת מכשולים, ובהם הצורך בגיוס כספים, החסר במחברים ובפזמונאים, שיכלו ליצור רפרטואר חדש ואקטואלי, הקושי בהרכבת צוות אמני קברט מהשורה הראשונה והחיפוש אחר אולם אינטימי, המתאים לתיאטרון מסוג זה, בתל אביב.

לי-לה-לו, שכונה בעיתונות גם "בימה זעירה" ו"תיאטרון סאטירי", היה סוג של קברט שפעל במתכונת רביו – הצגה ובה קטעים מסוגים שונים: מערכונים, פזמונים קומיים, שירים, ריקודים, קטעי קריאה ופרקים מוזיקליים, כגון קטעי פסנתר ואופרה. מגוון אמנויות קטנות אלה, שאפיינו את בימת הקברט האירופית, נשזרו יחד בחוט עלילה רופף או סביב נושא משותף. בין הקטעים הופיע מנחה (קונפרנסייה), שקישר ביניהם והתבדח עם הקהל.

 

התוכנייה לתוכנית מספר 12, ארצנו הקטנטונת. הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים

 

התוכנית תשבץ (1950), לדוגמה, עמדה בסימן חיפושים: קצין בצבא מחפש בחורה מהפלמ"ח שהצילה את חייו וילד עזוב מחפש את אחיו מהגולה. בתוכנית המגבית המיוחדת (1951) תייר אמריקאי שבא לארץ מבקר בנמל, בירושלים ובקיבוצים ופוגש את תושבי ישראל, את נופיה ואת מוסדותיה. המתכונת הגמישה של הרביו אפשרה יציקת תכנים אקטואליים וסאטירה פוליטית וחברתית מהזירה המקומית והבינלאומית - שלטון המנדט הבריטי, הספר הלבן, מפלגות ואישי ציבור, עלייה, התיישבות והעפלה, חיי הקיבוץ, בעיות הדיור, אהבה, התייחסות לענייני השעה בתרבות ובכלכלה ועוד.

את השם "לי-לה-לו" הציע המשורר והמחזאי נתן אלתרמן, בהשראת שמו של תיאטרון הרביו הפולני קווי-פרו-קוו ("החלפתי אחד בשני"), שהיה המודל להקמתו, ובהשראתה של זמרת יפה וכישרונית שהכיר ולין וכונתה "לולה". התיאטרון נוסד בתקופה של פריחת האמנות הזעירה של הקברט והסאטירה ביישוב. בשנים 1948-1927 פעלו בארץ תיאטראות רבים מסוג זה, בהם הקומקום, שייסד אביגדור המאירי בהשפעת הקברט הספרותי ההונגרי, תיבת נח, תיאטרון אינטימי, ופפיליון - קברטים ספרותיים שהקימו יוצרי קברט מקצועיים שהצליחו להימלט מהאנטישמיות הגואה באירופה והציגו בעיקר תכנים אמנותיים ואינטלקטואליים. התיאטרון הסאטירי המרכזי היה המטאטא (1954-1928), שפעל תקופה ארוכה יחסית לתיאטראות מסוג זה, במתכונת של קברט ספרותי ובעיקר כתיאטרון רביו.

בתי הקפה על שפת הים של תל אביב, כגון קפה סמדר ובית הקפה במלון סן רמו, הציגו מופעי אמנות זעירה וגם מופעי וארייטי, שהיו סוג של בידור מסחרי, עברי ולועזי, לקהל הרחב של הבורגנות העירונית ולקהל הזר - החיילים הרבים של צבאות הברית שהוצבו בארץ. ייעודם של תיאטרוני הקברט והסאטירה היה כפול: בידור וביקורת. הומור, שעשוע ורגעים של שכחה והפוגה מקשיי היום-יום, לצד ניסיון לעורר מחשבה, דיון ובחינה מחודשת של נושאים מרכזיים בחיי היישוב, בתקופת המנדט והמדינה שבדרך.

חשיבותו של לי-לה-לו בכך שהיה במה ליצירה עברית מקורית ואקטואלית: הרפרטואר החדש, שנכתב במיוחד עבור הצגותיו, שיקף את החיים בארץ ובוצע בעברית קולחת, בשפה שמיזגה את לשון הספר עם לשון הדיבור. זאת, בתקופה שבה סבלו התיאטרונים העבריים הממסדיים, כגון אהל והבימה, ממחסור ברפרטואר מקורי ארצישראלי. הצורך להרבות ביצירה מקורית, אקטואלית, ולהמעיט ככל שאפשר בהצגת קטעי קברט וסאטירה אירופיים מתורגמים אפיין את הבימה הזעירה ביישוב, מעצם טיבה כבימה סאטירית, ושימש קנה מידה להערכתה בקרב הקהל והביקורת.

 

מערכון על הצנע בלי-לה-לו, 1949. לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0

 

עד קום המדינה הציג לי-לה-לו 14 תוכניות, כל תוכנית הוצגה בין שלושה לארבעה חודשים. אלתרמן, שכתב לרוב התיאטראות הסאטיריים בארץ, ובראש ובראשונה למטאטא, חיבר שירים כמעט לכל התוכניות שהעלה לי-לה-לו, ובהם פזמונים קומיים, שירי אהבה ורומנסות. הודות ללחן של המלחין משה וילנסקי ולשירתה של הזמרת שושנה דמארי הפכו רבים מהשירים האלה לאבני דרך בזמר העברי. אחד מהם היה השיר הידוע "כלניות", והיו גם שירים בסגנון תימני, כגון "גמליאל", "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". עוד שירים שחיבר אלתרמן והלחין וילנסקי ללי-לה-לו היו הפזמונים הסאטיריים "אני רוצה רק להציץ", "כבר מאוחר מדי" ו"בכל זאת יש בה משהו", שמתחיל ברכילות על אישה יפה המעוררת את קנאת כולם, נמשך במבט פילוסופי על האהבה ובהשוואה בין ירושלים, העיר הרצינית וההיסטורית, לעיר תל אביב, הקלילה והצעירה, ומסתיים בהקמת מדינה עברית.

בלי-לה-לו בוצעו גם השירים "מי לימון ואדון צלחת" (במקור "סטלה וגבריליקו"), "טנגו כפר סבא" ושיר נוסף בסגנון הטנגו, שהיה פופולרי אז ביישוב, "ארצנו הקטנטונת" (מילים: שמואל פישר, לחן: הנרי גולד-זהבי). בין השירים שבוצעו לראשונה על בימת התיאטרון היו "לילה בגלבוע" (מילים: אברהם שלונסקי, לחן: נחום נרדי), "לילה לילה" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: מרדכי זעירא) ו"הביתה" (מילים: אהרון אשמן, לחן: ידידיה אדמון).כך, לצד אלתרמן ווילנסקי, העסיק ולין את הכוחות היצירתיים הגדולים ביישוב, בהם הסופרים והמשוררים יעקב אורלנד, אברהם שלונסקי, חיים חפר, אביגדור המאירי ורפאל קלצ'קין והמלחינים נחום נרדי, שמואל פרשקו ומרדכי זעירא.

צוות המבצעים בתיאטרון היה גדול יחסית לתיאטרונים אחרים מסוג זה ביישוב וכלל גם אמני קברט מקצועיים, בעיקר ממזרח אירופה, שנמלטו מזוועות המלחמה והצליחו להגיע לארץ. נמנו עמם אירנה רוזינסקה, שחקנית וזמרת ורקדנית קברט מפולין, שהשתתפה בכל הצגות התיאטרון בשנים 1947-1944; והלנה קיטייביץ, "לולה", שהופיעה בתיאטרונים, בהצגות רביו ובקברטים בוורשה ובבוקרשט. כוכבת התיאטרון הייתה ללא ספק הפאם פאטאל הנחשקת ג'ני לוביץ (1965-1912), זמרת קברט בנוסח מרלן דיטריך.

על בימת לי-לה-לו עשו את צעדיהן הראשונים הזמרות שושנה דמארי וחנה אהרוני, שייצגו את אידיאל היופי המקומי, התימני, וכן השחקנית ג'טה לוקה, והופיעו הזמרים-שחקנים-בדרנים המרכזיים בייישוב: מיכאל גור, יוסף גולנד, מתתיהו רוזין ואלכסנדר יהלומי. את הצוות השלימה להקת המחול של הכוריאוגרפית מיה ארבטובה, מחלוצות המחול הקלאסי בישראל.

 

ראיון בלי-לה-לו, תיאטרון לי-לה-לו, 1945. הגלגל, 20 בספטמבר, 1945

 

תיאטרון לי-לה-לו שילב סאטירה חברתית-פוליטית אקטואלית עם בידור קליל ומסוגנן. במיטב מסורת הרביו, ההצגות התאפיינו בתפאורות מגוונות ככל שניתן ובתלבושות מפוארות בסגנון אירופי, שכללו גם חליפות ושמלות ערב מסוגננות. בתחילה לוו ההצגות בפסנתר ובהמשך גם בהרכב קטן של כלי קשת בהדרכת מנצח.

במשך עשר שנות פעילותו העלה לי-לה-לו כנראה בין 26 לשלושים תוכניות, כל אחת מהן הוצגה בין שלושה לארבעה חודשים. עד קום המדינה זכו התוכניות להצלחה רבה: פזמוני התיאטרון הפכו ללהיטים, הבדיחות הטריות שהושמעו בו עברו מפה לאוזן, היו כמה הצגות בכל ערב, ומבקרי התיאטרון שיבחו את התכנים ואת הביצוע. אולם הבית של התיאטרון היה אולם יאשה חפץ בתל אביב, אך הוא יצא לסיבובי הופעות ברחבי הארץ, בחיפה, בירושלים, בחדרה, בפתח תקווה ועוד. בנובמבר 1946, שנתיים לאחר הקמת התיאטרון ו-1,400 הצגות מאז הבכורה, הופיעה הלהקה גם ביישובים חדשים, לעתים בשדות או על במה ארעית. הקהל ישב על אבנים ועל ספסלים, וברקע נשמעו יללת התנים ונביחות הכלבים. ב-1948 הצטרף לי-לה-לו למאמץ המלחמתי: ולין וחלק מהשחקנים הופיעו כצוות בידור נודד בין נקודות המגן בארץ. בהמשך נסגר התיאטרון עד לתום מלחמת העצמאות.

ב-1951 השכיר ולין את זכויות הפעלת התיאטרון לבמאי והמפיק ג'ורג ואל (1961-1915), שעלה לארץ מרומניה. בהנהלתו של ואל שינה לי-לה-לו את אופיו והפך מבימה זעירה איכותית לרביו יוקרתי. הרפרטואר המקורי והאקטואלי הוחלף בעיקר ברפרטואר מתורגם ומעובד, עם תפאורה נוצצת, תלבושות ראוותניות וצוות מבצעים גדול. האמנים היו ברובם עולים חדשים, ומהצוות המקורי נותרו מעטים. אלתרמן, וילנסקי ורבים מהיוצרים שהוזכרו עזבו. מבקרי העיתונות הגיבו בחריפות על השינוי שחל באופי התיאטרון, וּואל ניסה להגיב בהתאם ולכלול בתוכניות גם חומר מקורי ואקטואלי, אך נראה שהניסיון לא צלח.

ולין חזר לנהל את התיאטרון ב-1953 וניסה להחזירו לדפוס פעילותו המקורי בשתי תוכניות: זהירות הדרך בתיקון והילולילה. הרפרטואר התבסס שוב על התבוננות סאטירית בנושאים מחיי הארץ וכלל גם מופע תיאטרון בובות, שהציג את שרי הממשלה. מאנשי הצוות המקורי שבו אל לי-לה-לו אלתרמן, אורלנד, וילנסקי וחנה אהרוני, ולצדם הופיעו אמנים חדשים. מאפייני התיאטרון נותרו ראוותניים: מספר המבצעים והיוצרים היה גדול, כאשר לתוכנית הראשונה כתבו שבעה מלחינים, ובשנייה השתתפו 45 אנשים, בהם תזמורת ולהקת בלט תימנית; אך נראה שההצגות לא עמדו בדרישות הביקורת, ולכן, ואולי גם בגלל סכסוך פנימי בהנהלה, ב-1954, השנה שבה נסגר המטאטא, סגר אף לי-לה-לו את דלתותיו. חוץ מהמטאטא היה לי-לה-לו התיאטרון היחיד בארץ שהצליח לפעול זמן ארוך במתכונת הרביו.

17 שנה לאחר מכן, ב-1971, ניסה ולין להקים את התיאטרון מחדש, כבימה ליצירה מקורית. הוא ניסה לגייס כספים, לקבץ יחד את צוות היוצרים והשחקנים הוותיק ולהבטיח את האקטואליות של התיאטרון בשילוב אמנים צעירים וקטעים חדשים, לצד קטעים מתוכניותיו המצליחות. אולם תקוותו נכזבה. עולם הבידור בארץ כבר לבש פנים אחרות, קמו כוכבים חדשים וסגנונו הפך למקומי וישראלי יותר. הרפרטואר שהציג לי-לה-לו בעבר כבר לא היה אקטואלי באותה המידה. ולין לא קיבל את מעיריית תל אביב את התמיכה שציפה לה, להצגות הראשונות של התוכנית שהוצגה באמצע נובמבר לא הגיע קהל, ולאחר שלושה חודשים נוספים של ניסיונות שווא והפסד כספי גדול, התייאש ולין והמסך ירד על לי-לה-לו בפעם האחרונה.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים.

אתר עיתונות יהודית היסטורית, אוניברסיטת תל אביב והספרייה הלאומית.

המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב.

גילולה, דבורה, מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008).

ולין, משה, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת (תל אביב: ירון גולן, 1998).

לאור, דן, אלתרמן: ביוגרפיה (תל אביב: עם עובד, 2013).

פיינגולד, בן-עמי, תש"ח בתיאטרון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001).

רמות, נעמה, "בין פולין לתימן: זמרות קברט ב'לי-לה-לו'", אורות (פברואר 2015): http://www.orot-books.com/2015/03/blog-post_71.html

רמות, נעמה, "'ארצנו הקטנטונת': הקברט ביישוב", בתוך: מיכאל וולפה, גדעון כ"ץ וטוביה פרילינג (עורכים), עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, 8: מוזיקה בישראל (קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014), עמ' 939-896.

רמות, נעמה, "ראיון עם 'לי-לה-לו' בימה לרביו בארץ ישראל", מנעד 4 (2005), עמ' 41-1: https://www.biu.ac.il/hu/mu/min-ad05/he/lilalo.pdf

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive