לילה במאי כאן, שם ובכל מקום

מאת פרופ' שמעון לוי

בלילה במאי (1967) נשמר איזון מרתק בין המקומי-הישראלי ובין הנפשי-האנושי והכללי. א.ב. יהושע בודק במחזה זה את האמינות האמנותית הפנימית שלו לעומת האותנטיות החברתית, האקטואלית והפוליטית. שני סוגי האותנטיות האלה נשקלים זה כנגד זה בעוד המחבר מקשה על עצמו: הוא מניח להם לשחק לפניו בתנאי המעבדה של הבמה, והרי דווקא התיאטרון נוטה חסד לספציפי, ללוקלי, ובעיקר התיאטרון הישראלי.

המחזה, פרי עטו של הסופר והמחזאי המפורסם, הוצג כמה פעמים בתיאטרונים מרכזיים (החאן, 1968, בבימוי יוסי יזרעאלי; שוב בחאן ב-1988 בבימוי רוני ניניו; הבימה, 2009, בבימוי אילן רונן; ועוד) ומבטא לעומק את חרדת המצור והמלחמות דרך מפגש משפחתי בבית ירושלמי. תחבולתו העיקרית היא הצגתה של מלחמת ששת הימים כביכול לפני שפרצה. מבחינה זו, זהו מחזה מקומי לגמרי, ורוב הביקורות עליו אכן מגיבות לפן הלוקלי שלו. לעומת זאת, אחרי שנקלף מהמחזה נסיבות של זמן, מקום, הווי, מלחמה מסוימת מאוד (1967), רחוב מסוים בשכונת רחביה בירושלים בתאריך מסוים ובעל משמעות רבה לקבוצה קטנה של אנשים (יהושע אומר: "...המלחמה היא מצוקה ממשית, רצינית... קטליזטור טוב למצוקות אחרות, פנימיות יותר, רוחניות יותר...") – האם אז באמת קיים "אני" עירום, חופשי ועצמאי?

יהושע מחצין מעצמו שבע דמויות ברמות תודעה שונות והן המחפשות עתה את עצמן/ עצמו כמו קליפות השואפות אל הגרעין – להגיע דרך התרבות היהודית, מדינת ישראל, ירושלים, המשפחה, השכונה, הבית, האימה, הבדידות וההליכה על פי תהום שבין השפיות לטירוף – אל מה ומי שהן אמורות להיות בעיני עצמן. במחזה מתגלה מוקד, גרעין, למעגלי ההתייחסות המתרחבים והולכים. בתוך אלה, דרכי ההבעה התיאטרוניות הן הקליפות שאותן מבקשות הדמויות להשיר. אמנם יהושע ידוע בנטיותיו אל הפרשנות הפסיכואנליטית, אבל נדמה שהתשובה שהמחבר עורג אליה באמת היא רוחנית, לא רק נפשית. מכאן נובעת הקצנה מעניינת בלילה במאי: מצד אחד סחיפה חזקה לפירוש הכללי-אוניברסלי ברוח כמיהות תנטיות וארוטיות, ומנגד בסיס מוצק לפרשנות פוליטית-חברתית ישראלית, מקומית לחלוטין.

כבר העמוד הראשון של המחזה (או של התוכנייה בתיאטרון, קודם שעולה המסך) מתנה באופנים שונים קהל "בית" לעומת קהל "זר". שמו של המחזאי אומר ודאי משהו להרבה ישראלים המכירים את יצירותיו הקודמות של יהושע, ומחזה חדש שלו אכן עורר ציפיות רבות. גם שמו של מחזה יכול להיות סתמי או רומזני ולהיות חלק מהמשמעות כולה של היצירה. "לילה", למשל, מזמין אסוציאציות ש"יום" כמובן אינו מציע. "מאי" הוא ראשית הקיץ בחצי הכדור הצפוני. מי שממשיך וקורא, לומד שמדובר בלילה בין 22 ו-23 במאי 1967, ומיד נפקחות קצת יותר עיניהם של ישראלים הנזכרים בסגירה של מצרי טיראן (בבוקר 23 במאי) וכניסת הצבא המצרי לסיני ובתקופת המתח וההמתנה לפני פרוץ מלחמת 1967. לילה במאי הוא שם רומזני, רווי משמעות, בעיקר לישראלים. זרים ייאלצו להסתפק באסוציאציות תרבותיות כלליות כגון תחילת החום או הקיץ.

רשימת הדמויות במחזה או בתוכנייה גם היא אינה סתמית. לאוזן עברית רגישה מעלים שמות הדמויות בלילה במאי רגשות. תרצה לוין, אבינועם שריד, עמיקם גלעד, ד"ר אסף לוין, נועה, רחל שריד ונעמי – כל אלה שמות סוגסטיביים ולחלוטין לא מקריים. הם מעידים (מראש וכמובן בדיעבד, אחרי היכרות עם הדמויות בהצגה) על נועם אמיתי ומדומה, על שאלת ההישרדות; הם רומזים ללוויים בבית המקדש ולאסף הרופא, לרחל המבכה על בניה ועוד כהנה וכהנה דברים, שלמי שאינם דוברי עברית אין נגיעה אליהם. עניין מדרש שם עצמו הוא עניין יהודי-עברי ייחודי.

שבע הדמויות מוכנסות לווילה בינונית וישנה למדי ברחביה שבירושלים למשך 11 שעות, משבע בערב ועד שש בבוקר. שלוש האחדויות האריסטוטליות הידועות לא הומצאו, כידוע, בישראל, אך יהושע מתווה כיוון לשימוש הייחודי שיעשה בהן: העלילה נרמזת במובהק מארגון הדמויות; המקום והזמן נתונים וקשיחים: 11 שעות הן זמן קצר המזמין, מצדו, פעילות קצרה יחסית ונמרצת כדי שבכלל "יקרה משהו", ואילו סגירתו של המקום מזמינה דחיסות, צפיפות – מילולית ומטפורית גם יחד. משלוש האחדויות האלה ניתן לנסח מעין חוק בויל דרמטי הנכון גם "כאן" וגם "שם". אם נכניס בני משפחה אחת לזמן קצר למקום סגור ונעלה את הטמפרטורה, ייווצרו תנאי לחץ שעל גבול הפיצוץ הפסיכולוגי והדרמטי - או כבר מעבר לו. תחבולת המחזה נשענת גם על כך שהדמויות אינן יודעות את מה שהצופים יודעים - מלחמת ששת הימים כבר פרצה, כבר הייתה.

חוץ מציון הדמויות, המקום והזמן, יהושע מביא עוד קולות המשתתפים בהצגה – של אנשי רדיו וקרייני תנ"ך וקוראן. קולות הרדיו שואבים, מתברר, מהתלות שהייתה לישראלים במדיום זה, כפי שיודע כל מי ששמע נוסעי אוטובוס משתתקים עם הפיפס הארוך האחרון שלפני מהדורת חדשות בתקופות מתח, והן רבות. הנוסעים יודעים לפי נימת קולו של הקריין, עוד לפני הידיעה הראשונה, מה טיבה, אם אמנם היא מתריעה. קולות הרדיו, בקונבנציה דרמטית, מרמזים על חדירתו של החוץ אל הפנים, במיוחד בשל האופן שבו יהושע משתמש בתזמורם ובדברים שהוא משמיע באמצעותם בלילה במאי.

בלילה המיוחד הזה במאי, יהושע שמח מאוד ביסודות הלוקליים. שני ברושים מעל קצהו העליון של רחוב אפודי מפגישים צמרותיהם – הם עדיין שם! - ומאפשרים למחזאי לרתום אותם לדברים שהם גם אישיים יותר וגם כלליים יותר – אין סתירה בין השניים - ולהביע מסר שהוא גם אישי וגם אנושי יותר, ואיננו "רק ישראלי". הלוקלי-ייחודי הוא לעתים בבחינת קרש הצלה. תמיד הוא לבוש, בשר, גוף ומדי פעם בוקעת איזו רוח מהמסכה, מהבגד או מהגוף. יהושע מוקיר את ברנר: "התיך נפלא את ההתעסקות האקטואלית בבעיות נפשיות, הוא עשה מזיגה נכונה".

יותר מאשר בממצעים (מדיומים) אחרים התלויים במילים, התיאטרון מסוגל ליצור קשר בין אנשים, הואיל וההתקשרות הדיאלוגית היא חלק בלתי נפרד ממה שאמור לקרות על הבמה. לילה במאי מדגים בבהירות רבה כיצד מחזה ישראלי הוא אמנם מאוד ישראלי, אך יש בו, בגלל ישראליותו, גם מה להציע לאחרים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).