קידוש, שמואל הספרי, 1985

מאת ד"ר יאיר ליפשיץ

​

המחזאי והבמאי שמואל הספרי נולד ב-1954 למשפחה דתית ברמת גן, ובהמשך חייו יצא בשאלה. הוא החל את פעילותו התיאטרונית בראשית שנות השמונים, אז הקים, יחד עם סטודנטים נוספים מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את התיאטרון הפשוט. בשנים אלו זכה בפרסי ההצגה הטובה בפסטיבל עכו (חופה שחורה ב-1981 ותשמ"ד ב-1982) ופיתח את הגרסה הראשונה למחזהו קידוש. ברבים ממחזותיו, בהם תשמ"ד, החילוני האחרון והרב קמע (עיבוד לטרטיף של מולייר), עוסק הספרי בקונפליקט הדתי-חילוני בישראל במבט ביקורתי על המגזר הדתי, על השפעותיו החברתיות ועל עמדותיו הפוליטיות. עם מחזותיו האחרים, שאינם מתמקדים בהכרח בנושא זה, נמנים אישה בעל בית, מילאנו ונתניה. הספרי גם ביים בתיאטרון מחזות שאינם פרי עטו, כולל מלאכים באמריקה מאת טוני קושנר וציד המכשפות מאת ארתור מילר, וכתב וביים לקולנוע ולטלוויזיה. בין השאר יצר את סדרת הטלוויזיה פולישוק וביים את הסרטים שושלת שוורץ ושחור, על פי תסריט של השחקנית והמחזאית חנה אזולאי-הספרי, בת זוגו.

קידוש של הספרי עלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1985 וזכה בפרס הצגת השנה בטקס פרסי התיאטרון הישראלי. המחזה עלה שוב ב-1995 בתיאטרון בית ליסין לצד מחזותיו הבאים - חמץ (1995) ושבעה (1996) - לימים נקראו אלה "הטרילוגיה של הספרי". מאוחר יותר נוסף להם גם הבדלה (הקאמרי, 2009). במחזות אלה בוחן הספרי את הזהות היהודית-ישראלית בצמתים היסטוריים, דרך סיפורי משפחה המצטלבים עם טקסים דתיים ונבחנים לאורם.

עלילת קידוש נפרשת מסוף שנות השישים ועד סוף שנות השבעים ועוקבת אחר השינויים שעברה החברה הדתית בישראל ממלחמת ששת הימים ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים דרך משפחה אחת, משפחת שילוני: האב אריה, האם פנינה והבן יוסי. ההורים, ניצולי שואה, מנהלים מערכת יחסים מרה, גדושת התעמרויות הדדיות ורצופת זיכרונות טראומטיים. עם השנים, אריה הופך לדתי וימני יותר, בעוד פנינה מסתגרת במרירותה, מתנכרת לבעלה ומאשימה אותו בצביעות דתית. בנם יוסי הופך בשלב הראשון לדתי יותר מהוריו, אך בסופו של דבר יוצא בשאלה ויורד מהארץ.

התפרקות המשפחה באה לביטוי בסדרה של טקסי קידוש ליום השבת ההולכים ומשתבשים בהדרגה. במסורת היהודית, השבת בכלל וטקס הקידוש בפרט מעוצבים כעוגן של משפחתיות וביתיות, אולם בקידוש, חוסר היכולת לקיים את הקידוש כהלכתו מצביע על משברים עמוקים במבנה המשפחתי והביתי. אחד הפירוקים הבימתיים של הקידוש במחזה נגלה בסצנה שבה בני הזוג המנוכרים נמצאים במפגיע כל אחד בחדר אחר: אריה מבצע את הקידוש ליד שולחן האוכל, בעוד פנינה עונה "אמן" מחדרה ואינה יוצאת ממנו כדי ללגום, כמקובל, מהיין שבגביע הקידוש עד שאריה יוצא מהחדר והולך לשירותים. הדימוי ההרמוני של משפחה יהודית המתכנסת סביב שולחן השבת לא מצליח להתממש על הבמה. בקידוש המסיים את המחזה, לאחר שיוסי כבר עזב את הארץ ופנינה מסרבת לתקשר איתו, אריה ניצב לבדו ליד השולחן ובסופו של הקידוש שופך עליו את היין. רגע לפני כן הוא אומר: "משפחה זה דבר חשוב, וקשה לי לברר לעצמי אם יש לי או אין לי משפחה". סיום המחזה מצביע על כך כי דווקא בזמן הטקס המשפחתי של הקידוש, התפוררות המשפחה נחשפת ביתר שאת. הקרע בין הביצוע החיצוני של הטקס הדתי לבין האמת הפנימית שמסתתרת מאחוריו, בין הערכים המגולמים כביכול בטקס לבין החיים הממשיים של הדמויות, שוב אינו ניתן לאיחוי.

לצד תהליך התפרקות זה, קידוש עוקב אחר גיבוש הזהות הדתית-לאומית בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועם תחילת מפעל ההתנחלויות. בתחילת המחזה, אריה מוצג כפציפיסט, איש שמאל, שמיד לאחר 1967 עדיין מאמין שצריך להחזיר את השטחים הכבושים לערבים – לבושתו הגדולה של בנו, יוסי. לקראת סוף המחזה הוא גאה בבנו שהולך להיות חייל "במקומות הקדושים", כמו שכם, חברון ויריחו, ומתכנן סמינרים לחיזוק תודעה יהודית מעבר לקו הירוק. כך המחזה מציג את הפוליטיזציה של הציבור הדתי לאחר 1967, אולם גם את תהליכי הנגד שהתרחשו במקביל. בסופו של דבר, יוסי, שבנעוריו התבייש באביו איש השמאל ודחק בו ליישר קו עם ערכי החברה הדתית, הוא מי שבבגרותו מסיר מראשו את הכיפה ועוזב את הארץ.

בשל ההצלחה של קידוש ושל הטרילוגיה כולה, מחזותיו של הספרי הם דוגמה בולטת להשתתפות זרם התיאטרון המרכזי בישראל בשנות השמונים והתשעים במלחמות התרבות שפילגו את החברה הישראלית, בעיקר סביב קו השבר הדתי-חילוני, ולרוב מצדו החילוני של המתרס. כמו יצירות דרמטיות רבות אחרות מאותה תקופה, גם המחזה קידוש מבקר בחריפות את החברה הדתית, את ערכיה ואת עמדותיה הפוליטיות וקושר בין אלו לבין התהליכים הרחבים שעברה החברה הישראלית מאז 1967 – כולל המחיר המוסרי שהיא משלמת עליהם.

עם זאת, קידוש מתייחד בכך שאיננו מציג את החברה הדתית כאחידה, כיציבה או כחברה שערכיה נתונים מראש, אלא להפך: הספרי מתבונן בחברה זו ברגעי התהוותה ומציג את התהליכים שלאורם התגבשו ערכיה ואת האפשרויות שנזנחו בדרך. פנינה ואריה, ההורים, אינם מתנהגים בצורה עקבית מבחינה הלכתית. הם מאשימים בכך זה את זה ומואשמים גם מצד בנם יוסי. עצם ההגדרה "דתי" מתגלה במחזה כהגדרה חברתית הנמצאת בתהליכי עיצוב, ובמהלכו עוסקות הדמויות בשאלה כיצד אדם דתי אמור להתנהג הן מבחינה פנימית, דרך הכרעותיו המוסריות ("ילד דתי לא גונב ולא משקר", אומרת פנינה), הן מבחינה חיצונית (הפרקטיקות ההלכתיות שהוא מקיים, גודל הכיפה שלראשו, מוסד הלימודים שאליו הולכים וכן הלאה). חלק מתהליך גיבוש זהות דתית זו כרוך גם באימוץ עמדות פוליטיות של הימין: יוסי מזלזל בדתיות של אבא שלו בגלל עמדותיו השמאלניות, וחבריו של יוסי לא מבינים כיצד אריה יכול להיות גם מפא"יניק וגם דתי. השאלה מהי בדיוק הזהות הדתית נמצאת אפוא במשא ומתן מתמיד במחזה, והיא מעוצבת כנתונה במארג לחצים וציפיות מבפנים ומבחוץ. כך, קידוש מאפשר לקהל לתת דעתו גם על כל אותן אפשרויות של חיים דתיים שנדחו על ידי בני המשפחה ועל ידי החברה הדתית, לעתים באלימות, ושיכלו לשמש חלופה לאופן שבו "דתיות" עוצבה בסופו של דבר לאחר 1967.

(ראו ערך: שמואל הספרי)          

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הספרי, שמואל, קידוש (תל אביב: אור-עם, 1990).

ליפשיץ, יאיר, "הפואטיקה, הפוליטיקה והפרפורמנס של ההלכה בטרילוגיה של הספרי ('קידוש', 'חמץ', 'שבעה')", בתוך: זהבה כספי וגד קינר (עורכים), צפייה חוזרת: עיון מחודש במחזאות מקורית (באר שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2013), עמ' 342-321.

נתנאל, נורית, "החברה הישראלית – קרעים שאינם מצטרפים לשלם: עיון בטרילוגיה של שמואל הספרי", במה 170 (תשס"ד), עמ' 41­-59.

קינר, גד, "שקיעת החברה הישראלית כמיסה שחורה בתיאטרון של שמואל הספרי", מותר 16­­-17 (תש"ע), עמ' 61­­-68.

Urian, Dan, "Kulturkampf in the Israeli Theatre: The Issue of Religion", in: Glenda Abramson and Hilary Kilpatrick (eds.), Religious Perspectives in Modern Muslim and Jewish Literatures (London and New York: Routledge, 2006), pp. 149-162.