תיאטרון קהילתי בישראל
תיאטרון קהילתי בישראל
מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם
כל תיאטרון הוא קהילתי במהותו, ועם זאת, התיאטרון הקהילתי, שהתגבש בכמה שכונות בשולי ירושלים ותל אביב בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, טעון במשמעויות אידיאולוגיות ואסתטיות ייחודיות המכוננות אותו כצורה מובחנת של תיאטרון חברתי-פוליטי. זהו תיאטרון פופולרי מקומי, שנוצר בתוך קהילה מודרת נתונה, אשר משתמשת בו על מנת לדמיין את עצמה מחדש, על ידיה ועבורה. כיום פועל התיאטרון הקהילתי במקומות רבים בארץ, במסגרות מוסדיות מגוונות ובקרב קבוצות שונות - מזרחים, אתיופים, יוצאי חבר העמים, ערבים ישראלים, קשישים, נכים, נשים, נשים מוכות ואסירים. מעורבים בו גברים ונשים בני גילים שונים, ולצדם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, החינוך והרווחה. השחקנים הקהילתיים מבטאים באמצעות התיאטרון חוויות חיים, מחשבות, תשוקות, זיכרונות, מחאה וביקורת, הנעדרים על פי רוב מהתיאטרון המקצועי המוביל.
העיקרון המקשר בין כל התיאטרונים הקהילתיים בארץ הוא תהליך היצירה המשותף של השחקנים, שהם בדרך כלל שחקנים חובבים, הפועלים בהנחיית הבמאי הקהילתי, שהוא איש תיאטרון מקצועי. חומרי חיים נחשפים באמצעות סיפורים אישיים, אלתורים ומשחקי תפקידים ומתגבשים לכלל מחזה המופק כהצגה לעיני הקהילה המקומית. בארץ, כמו ברחבי העולם, התיאטרון הקהילתי הוא סוג של התערבות תרבותית המשלבת אמנות ופעולה, אסתטיקה, פרגמטיקה ומעורבות חברתית בניסיון לחולל שינוי ממשי. הקהילה המודרת מבררת בינה לבין עצמה, בתנאי מעבדה תיאטרונית, מה מערכת הערכים, האמונות והסמלים המעצבים את חייה החברתיים ומנהלת משא ומתן עם משטרי כוח שונים בתוכה ומחוצה לה.
שורשיו של התיאטרון הקהילתי נעוצים ללא ספק בצורותיו השונות של התיאטרון העממי, שפעל תמיד בשולי התיאטרון הממוסד, ובראש ובראשונה בתיאטרוני הפועלים, ששגשגו באירופה הסוציאליסטית משלהי המאה ה-19 ועד שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. אך בשל שמו ובחירתו לדובב קולות מלמטה, התיאטרון הקהילתי קשור אונטולוגית להתפתחותו של התיאטרון האלטרנטיבי בתרבות המערב. תיאטרון זה הפיק בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת צורות מופע רדיקליות, בהתבסס על האידיאולוגיה השמאלנית, שעל פיה יכול התיאטרון לשמש כלי נשק של קבוצות מודרות במאבק על זכויותיהן.
אולם התיאטרון הקהילתי אינו רק סוג מסוים של תיאטרון אלטרנטיבי, אלא גם פרויקט שיקומי של מדיניות הרווחה הליברלית. כך מתמרן התיאטרון הקהילתי מראשיתו, גם בישראל, בין שני עוגניו - הפיתוח והארגון הקהילתי מזה והתיאטרון האלטרנטיבי מזה - באותו מרחב מסוכסך וסוער שבין שתי תפיסות מנוגדות בנוגע למהותו. הגוף הממסדי המממן את התיאטרון רואה בו כלי לאינטגרציה של הקהילה לתוך הסדר הקיים, ומנגד, הקבוצה היוצרת מנכסת אותו כסוכן לשינוי חברתי-פוליטי. בשנים האחרונות נפתרה לכאורה הדיכוטומיה בין הגישה המערכתית-אינטגרטיבית לזו הרדיקלית-טרנספורמטיבית באמצעות השימוש המשותף במונח "העצמה". יש המשתמשים בו כאמצעי רטורי בלבד או כדי לתאר את האפקט האישי-פסיכולוגי של התיאטרון הקהילתי. לעומתם, אלה הסוברים כי מושא השינוי אינו רק הפרט אלא גם המציאות החברתית מתכוונים לתהליך ההעצמה הפוליטי, שהתיאטרון הקהילתי אמור לחולל בכל המעגלים, החל במעגל האישי, דרך המעגל הקבוצתי וכלה בזה הקהילתי.
במבט היסטורי ניתן לראות כי עד לשנות האלפיים לערך, התיאטרון הקהילתי פעל בעיקר במתנ"סים, בתוך שכונות מודרות, ורוב שחקניו היו מזרחים, שבאמצעות התיאטרון הפכו מקום של דיכוי למקום של התנגדות או משא ומתן וכוננו את עצמם כסובייקטים מדברים וכאמנים אקטיביסטים. לאורך השנים ניתן להבחין בשלושה גילויים בולטים של התיאטרון הקהילתי: מחאה, חגיגה וחתרנות. גילויים אלה לא התפתחו בהכרח בסדר כרונולוגי בזה אחר זה, ובכל תקופה אפשר לאתר מופעים קהילתיים מסוגים שונים. עם זאת, כאשר בודקים את היחסים הדיאלקטיים של התיאטרון הקהילתי עם ההיסטוריה החברתית, הפוליטית והתרבותית המקומית והארצית, מתברר כי בשנות השבעים של המאה הקודמת היה הגילוי הדומיננטי שלו מחאה באמצעות תיאטרון נגד; בשנות השמונים הייתה החגיגה לביטוי המרכזי של התיאטרון הקהילתי, באמצעות פסטיבלים שכונתיים והפקות משותפות עם התיאטרון המקצועי; ומשנות התשעים ואילך מתגלה התיאטרון הקהילתי בעיקר באורח ביקורתי-חתרני, באמצעות מופעים המנהלים משא ומתן עם מנגנוני דיכוי פנימיים בקהילה ועם אלה החיצוניים הקשורים למדינה ולחברה הישראלית.
תיאטרון הנגד, שצמח בראשית שנות השבעים על רקע פעילות הפנתרים השחורים, הציג על במת התיאטרון הקהילתי מופעי מחאה במשך יותר מעשר שנים. ראוי לציין כאן שתי הצגות מפתח: יוסף יורד קטמונה (1973-1972), בביצוע תיאטרון אהל יוסף בשכונת קטמון ט' בירושלים ובבימוי אריה יצחק - שחקן מוערך בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה, שהחליט ליצור תיאטרון חברתי עם בני נוער בשכונה. ההצגה, שהביעה מחאה נגד ההגמוניה האשכנזית, מתבססת על היפוך סיפורו של יוסף המקראי ומציגה את יוסף מקטמון כנער חסר סיכוי, שגורלו נחרץ וחלומותיו נועדו להתנפץ. יצחק ביים את המופע על פי עקרונות התיאטרון האלטרנטיבי, בהם כתיבת הדרמה במשותף עם כל השחקנים והצבת דימויים בימתיים עזים, כמו למשל פחי אשפה מאלומיניום מבריק, ועליהם חרוטים שמותיהם האמיתיים של השחקנים, שפורצים לפתע מתוכם אל הבמה, לבושים גלימות נוצצות ומסכות חצי לבנות-חצי שחורות.
הצגת המפתח השנייה של התיאטרון הקהילתי בתקופה זו הייתה החצי השני (1974), בביצוע התיאטרון הקהילתי של פרדס כץ ובבימוי יוסי אלפי. אלפי, שנחשב לאבי התיאטרון הקהילתי, השתמש בתבנית הריוויו (revue) הפוליטית והציג את פרדס כץ כחצי השני המודר של בני ברק. הקונפליקטים בין השכונה המזרחית-מסורתית לעיר האורתודוקסית-אשכנזית הוצגו באירוניה ובביקורתיות, באמצעות רצף של שירים, ריקודים ומערכונים.
בשנות השמונים של המאה הקודמת, על רקע עליית הליכוד לשלטון ופרויקט שיקום שכונות, התפתח תיאטרון קהילתי מפויס, אופטימי וחגיגי. פרויקט הדגל שלו היה תיאטרון רמת עמידר, שאותו הקים אלפי ב-1982 בשיתוף עם סטודנטים לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב. הוא נפתח בפסטיבל יום השכונה, שכלל תהלוכה ססגונית של קבוצות ילדים ונוער מהתיאטרון הקהילתי, בליווי כבאיות ותזמורת המשטרה של רמת גן, לעבר במה בפארק המקומי, שם הוצגו אימפרוביזציות מחיי השכונה. כעבור זמן מה נחגג במתנ"ס המקומי פסטיבל סוף השנה. האירוע נמשך כשעה וחצי וכלל קטעים שונים, שהציגו קבוצות התיאטרון הקהילתי. ב-1986 הוביל אלפי, כבמאי מקצועי וקהילתי, את הפקת המלך ואני - פרויקט חדשני, רחב היקף, של שיתוף פעולה בין התיאטרון הקאמרי לתיאטרון הקהילתי של שכונת התקווה.
מאז שנות התשעים עוברת החברה הישראלית שינויים חברתיים ופוליטיים משמעותיים שסודקים את מעטפת האחדות הלאומית וחושפים את פניה השסועות. מצד אחד, החברה הישראלית נעשית פתוחה ומכילה יותר, ומצד אחר, העמדה המערכתית הפטרונית כלפי הקבוצות המודרות מתחזקת. תוצרי התרבות המזרחיים אמנם זוכים לפופולריות, אך היענותם למכבש חרושת התרבות מעודדת קולוניאליזם תרבותי מסוג חדש. בתוך מרחב סותרני זה ומתוכו מגיח התיאטרון הקהילתי החתרני, מופע קודר משהו של פיסות זיכרון ישנות, של היסטוריה מקומית אבודה ושל התבוננות עצמית ביקורתית. הצגת מפתח ראויה לציון כאן היא פחמה דאסט (1997), בביצוע התיאטרון הקהילתי של נווה אליעזר ובבימוי פיטר הריס - במאי מוביל, מורה וחוקר בתחום התיאטרון הקהילתי. המופע, שעלה לכבוד חגיגות היובל למדינה, סדק את הנרטיב הלאומי הקולקטיבי באמצעות סיפור אלטרנטיבי ותיאר חמישים שנה של היסטוריה מקומית רצופה מצוקה וכאב, שדחפה את תושבי השכונה לפשע, לאלכוהוליזם, לאלימות, להימורים ולקיצוניות דתית.
עוד ראוי לציין את התיאטרון הקהילתי היהודי-ערבי ברמלה, שנוסד ב-1998, בשיתוף החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בהובלת רימונה לפין ובהמשך אשרת מזרחי-שפירא. שיתוף פעולה תיאטרוני-חברתי בין יהודים וערבים נמשך היום, לדוגמה, בפרויקטים הקהילתיים במסגרת החוג ללימודי תיאטרון במכללת הגליל המערבי. כמו כן כדאי להזכיר את התיאטרון הקהילתי של נשים בכפר יונה, שפועל מאז 1998 בהובלת מיכל גלפז-מירון, כדוגמה לקבוצות נשים רבות, שפועלות היום במסגרת התיאטרון הקהילתי ברחבי הארץ.
התיאטרון הקהילתי הוא מסגרת אמנותית ייחודית של דמוקרטיה משתפת המאפשרת לקבוצות של אזרחים לחולל בעצמם שרשרת של שינויים קטנים "מלמטה", העשויים להתגבש לכלל שינוי מהותי של המערכת החברתית כולה. דווקא בימים אלה, שבהם מתחולל מאבק על אופייה ועל צביונה של המדינה, התיאטרון הקהילתי, כאמנות אזרחית, מזמין את כולנו לעצב את הדימוי המשותף שלנו באומץ לב וביצירתיות פורצת.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
לב-אלג'ם, שולמית, ניצבים בקדמת הבמה: מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).
Lev-Aladgem, Shulamith, Theatre in Co-Communities: Articulating Power (Houndmillis, Basingstoke, Hampshire, New York: Palgrave-Macmillan, 2010).
