קזבלן, 1954

מאת פרופ' דן אוריין

מגמות התיוג השלילי של יהודים מזרחים, שנוצרו בתקופת היישוב, התעצמו בשנות החמישים עם גלי העלייה הגדולים, בעיקר בקרב המנגנון הקולט ובקרב האוכלוסייה הוותיקה. מאז ימי העלייה הגדולה נפגע מעמדם של יוצאי מרוקו יותר מזה של העדות האחרות; בכינוי "מרוקאי" מיצה האשכנזי את דעותיו הקדומות כלפי יהודי המזרח בכלל; וגם העולים מארצות האסלאם הושפעו מהתיוג וגילו יחס שלילי כלפי יהודי מרוקו. ייחוס האלימות למרוקאים הפך אותם למרתיעים במיוחד וקירב אותם בדמיון המתייג במיוחד אל הערבים. הרווי גולדברג הצביע על הקשר האסוציאטיבי שנעשה בין תיוג המרוקאים כאלימים לבין התוקפנות שיוחסה לערבים.

קזבלן מאת יגאל מוסינזון מתאים לרוח תקופתו, אך גם מהווה חריג מעניין. הוא המחזה היחיד לתקופתו שבו מזרחי הוא הדמות הראשית, והז'אנר שבחר המחזאי, "מעורב בלשי-מלודרמטי", נוטה מטבעו אל העלילה המרתקת. המחזה הבלשי, שמתאר לרוב אירועים חד-פעמיים, מרחיק את קזבלן מ"מחזה התזה". עלילת המחזה עניינה בגילוי האשם בדקירתו של פקח עירוני, חבר לנשק של קזבלן בשם אברשה. קזבלן החשוד חף מפשע, ובהמשך נמצא האשם - סנדלר בשם נויברג. קזבלן מאוהב ברחל האשכנזייה שסולדת מאלימותו - סיפור אהבה חסר סיכוי בגרסת 1954. אחרי שמוכחת חפותו מסרב קזבלן לצאת להתיישבות עם חבריו לנשק, כי יחשדו בו בכל מקרה של גניבה. מוסינזון הביא לרפרטואר התיאטרון העברי ז'אנר שהיה מוכר לצופיו בעיקר מהקולנוע ומהספרות. בנרטיב הבלשי, הצופה מוזן בפרטים ובקטעי עדויות מוקדמים המכינים אותו ל"גילוי" המפתיע שבסופו. בקזבלן נמצא שימוש באמצעי שרירותי של מהפך עלילתי מלאכותי, שקומם חלק מהצופים, ואפשר שהוא מעיד על המתח שיש במחזה בין הרתיעה מהמרוקאי לבין הרצון לפתור את הבעיה שהוא מייצג.

קזבלן הוא כינוי חיבה שנתנו לסימנטוב חבריו לנשק, על שם העיר המרוקאית הגדולה. שם המחזה הוא גם שמה של הדמות, המייצגת את עליית יהודי מרוקו. במשך ההצגה מוצפים הצופים בפרטים רבים הבונים סטריאוטיפ אלים של היהודי המרוקאי. המפנה, גילוי אשמתו של נויברג, חל מאוחר מאוד (כמה דקות לפני סיום ההצגה), אינו משכנע ואין בו כדי לתקן את תדמיתו השלילית של המרוקאי שנבנתה לאורך זמן. הצופים האשכנזים, כך אפשר להניח, הסכימו עם היעדר ה"התרה" וקיבלו את הגיון סירובו של קזבלן ללכת להתיישבות כי, כאמור, "תמיד תחשדו בי".

שאר הדמויות במחזה, אשכנזיות ומזרחיות, מזינות את אפיונו של קזבלן כ"אחר". הוא דובר ב"דיאלקט מזרחי", הניכר בריכוז דחוס של שימושי לשון לא-תקניים בתוך רפליקה אחת: "תפסיקו להביט בי במבטים כאלו שעושים לי קר בעצמות שלי, ושאני ארגיש כאילו אני הולך ערום איפה שכולם הולכים מלובשים עם עניבות מגוהצות". עם זאת, קזבלן של מוסינזון שונה גם מעדות המזרח, כפי שהן מיוצגות על ידי מושיקו הכורדי ואשתו מריומה. כיוצא קזבלנקה, סימנטוב שייך לקבוצה הנמצאת בשלב מעבר, של מזרחים שכבר נכנסו לתהליך המודרניזציה, אך לא הגיעו לכלל שלמות "אירופית".

מושיקו הכורדי מייצג את קוטב המזרחיות במובהק. בהוראות הבמה הראשונות שכתב עבורו המחזאי הוא "נוחר בזעף מזרחי". הוא נציג של המעמד החברתי-כלכלי הנמוך, הקרוב בסוציולוגיה של המחזה העברי לדמויות ערביות. עיצובו של היהודי הכורדי נוטה אל הקומי: "אני תמיד מאמין יהיה לי פעם 'כוכב-מזל' ואני אמצא ברחוב אוצר... הולך כל יום לטייל עם מקל ועם שעון בשרשרת". מושיקו דובר עברית עילגת ורצוצה (ולא רק עגה משובשת כמו קזבלן): "היינו עומדים אצל החילונים ושמים ידיים אצל האוזן"; או "הייתי מבלבל את הצוואר שלי פעם הנה ופעם הנה". הוא מתרפס ואנאלפביתי. עצלותו "מזרחית": "אילו היו לי ילדים כמו לך, ככה, לא קטנים ולא גדולים, בחיי שהייתי הולך לצור-מעון, יושב תחת עץ התאנה ומעשן נרגילה, מתעצל אפילו לגרש זבוב, אוכל וישן, ישן ואוכל, לא עושה כלום, רק אוכל תאנים". צדדים באישיותו של מושיקו "דבקים" בקזבלן בשל מוצאם המזרחי ה"משותף". משום כך קזבלן, הרוצה לנתק את עצמו מקשר כלשהו לקבוצה "מזרחית", מתייחס דווקא אליו באלימות ובבוז: "לטיפשים שמנקים את הלכלוך של אחרים יימצאו תמיד אבק ועבודה"; או "הו כורדי מכורדיסטן (מניף ידו באיום)".

הניגוד בין אשכנזים למזרחים מודגש ומוזן בקזבלן על ידי האיבה הגלויה של פלדמן כלפי קזבלן. פלדמן, עולה מבוגר ממזרח אירופה, הוא נציג של קבוצה הנמצאת בעימות גלוי עם סימנטוב. עצם הרעיון שקזבלן יקשור קשר כלשהו עם רחל בתו מעורר בו חלחלה. המחזאי מעצב את פלדמן כדמות סטריאוטיפית שלילית, "גלותית" ודחויה; כמי שמעדיף חיי רוכלות על התיישבות ליד הגבול. עיצוב שלילי זה "מתיר" לפלדמן להתבטא בבוטות כלפי קזבלן, שאותו הוא מכנה "א-שטיק נבלה" ו"שווארצ'ה בהימה". מבחינתו, קזבלן הוא ההפך מיהודי; הוא ערבי.

באופן פרדוקסלי, הדמות הנוכחת על הבמה במשך רוב ההצגה ושהעלילה סובבת סביבה אינה דמות פעילה, אלא דמות מגיבה. מאפיין הפסיביות בסטריאוטיפ של היהודי המרוקאי "מסביר" את מגבלות העולים מצפון אפריקה במדינה הצעירה והמודרנית. המעשה היחיד שקזבלן עושה מיוזמתו הוא נגינה באקורדיון, וגם זאת ב"חוץ-במה". גם הניסיון הרומנטי שלו עם רחל עיקרו במעקב אחר סיפור האהבה שלה ושל ג'וש האשכנזי, נציג "דור בארץ" בעולמו של המחזה. אברמוב, החוקר מטעם המשטרה, מסביר לקזבלן (ולצופים) את אהבתו של קזבלן לרחל כתוצאה של תסכול חברתי. להסבר הסוציולוגי של רגש הנחיתות של גיבורו מוסיף מוסינזון גם ממד פסיכולוגי, כשהוא כולא את קזבלן בנסיבות העבר של ילדותו בקזבלנקה: "חושב לשתות הרבה. כמה בקבוקים. לשתות כל כך הרבה שאהיה רואה את אבא שלי שוב מכה אותי וצועק על אמא בסמטאות המלוכלכות של קזבלנקה ואני בורח מהבית. ויש לי עיניים גדולות, כמו רחל, ואני יושב במחסן של עצים ופוחד לחזור הביתה, ששם מלוכלך וצועקים תמיד, ואני כל כך קטן שכולם מכים אותי וסוגרים אותי במרתף..."

הביוגרפיה של קזבלן חסרה - אין במחזה פרטים על התקופה שבין הילדות בקזבלנקה למלחמת העצמאות. הוא נזכר בכאב בילדותו, אך מתואר גם כמי שמתרפק על גבורתו במלחמה שכבר הסתיימה. "דילוג" ביוגרפי זה הופך את ילדותו הקשה במרוקו לסיבת התנהגותו האלימה בישראל. בהווה, כישוריו המוגבלים מאפשרים לקזבלן רק אחת משתי דרכים: עבודת בניין מתישה או פשע. עתידו מתואר על ידי מוסינזון-ג'וש כעלוב ומדכא: "מה הסיכויים, בחור? תירקב כאן בעיר, תתחתן עם נערה באחד החדרים, תעמיד שלוש עריסות ויצרחו לך כל השכנים לתוך האוזניים... אתה שכיר של איזה קבלן שהיום הוא מרוצה ממך ומחר יפטר אותך". הוא אינו יכול, לפי גרסת המחזאי, לשנות את העתיד: "להיוולד מחדש בלונדון או בניו יורק? למחוק את המרוקני מקזבלן? מה אני יכול לעשות?! לעמוד על כיסא ולמשוך את עצמי בשערות ראשי?"

בסטריאוטיפ של המרוקאי מגולמים שני ניגודים המצוינים בשמותיה של הדמות הראשית: סימנטוב וקזבלן. רוב הסטריאוטיפים הם דו-קוטביים, ויש בהם, כפי שטוען סנדר גילמן, היבט חיובי והיבט שלילי מפורט יותר. בקזבלן נוטה הסטריאוטיפ לצד השלילה, ל"סימנטוב", שסיום המחזה אינו מאפשר את קליטתו בחברה הישראלית המגשימה. קזבלן הוא אמיץ לב, ואילו סימנטוב הוא אלים, מלא ברגשי נחיתות, ערמומי וציני. מוסינזון גם מפחית משהו מאומץ לבו של קזבלן בשל היותו תכונה "טבעית" אינסטינקטיבית ואפילו פרימיטיבית. אלימות היא המאפיין החשוב בדמותו של קזבלן והיא באה לידי ביטוי באמירה, בפעולה לפי הוראות הבמה ובאביזר הסכין.

ההסבר ה"פסיכולוגי" לאלימות המרוקאית הוא כנזכר הילדות הקשה בקזבלנקה. המרוקאים הגיעו כשהם מצוידים בתכונה זו והיא אינה פרי נסיבות הקליטה הקשה. קזבלן נוכח ברוב המעמדים במחזה. ברובם המכריע (28 במניין) הוא מגיב בצורות שונות, תמיד באלימות. על פי הוראות הבמה הוא "הודף יד", "מנסה לתת בעיטה", "תופש בדש בגדו של מושיקו", "תופש בידו של אברשה"; הוא צועק לעתים מזומנות (שש פעמים על פי המחזה): "כמו מטורף" או "צעקה פראית"; סכין מתחברת אליו בדרכים שונות (עשר פעמים), באחיזתה בפועל או בייחוס של מיומנות השימוש בה: "אני אוהב את רחל. היא לא תתחתן עם קזבלן עם הסכין". יותר מכל דמות אחרת מייצגת רחל את פחדיו של הקהל מאלימותו של סימנטוב-קזבלן. דווקא היא מתריסה: "הוא מפחיד אותי... כמה אנשים נדקרים, נרצחים ומוכים בארץ הזו?... וכל גבר בסמטה חשוכה הוא אויב".

בשל התיוג השלילי של המרוקאי מזייף קזבלן את מוצאו: "תמיד סיפרת שאתה יליד צרפת", אומרים לו חבריו לנשק. "רציתי לעשות רושם. אבל שום אדם אינו אשם במקום איפה שהוא נולד", הוא עונה. תחושת נחיתות מלווה אותו בכל אשר ילך: "אני רואה את עצמי כמו 'חתיכת כלום', אפס שהולך על שתיים". לסימנטוב יש מנהגים הנלווים לאלימותו, ש"משלימים" את "אחרותו" ואת גבריותו הילדותית: הוא שותה, רודף נשים קלות דעת ונוהג במכונית כמטורף. מוסינזון עיצב את הדמות כמאמתת את טענתו של סטיוארט הול על תבנית הסטריאוטיפ של השחור (או של המזרחי), שנתפס על ידי לבנים (או אשכנזים), בשל חוסר בגרות מוסרית, כמועד לאלימות ולמעשי זימה.

הגרסה התיאטרונית הראשונה של קזבלן נולדה ביוזמת תל"ם - תיאטרון שהוקם על ידי משרד החינוך כדי להביא תרבות ישראלית לעולים והיה יציר רוחו ובן-דמותו של מייסדו זאב יוסיפון. תל"ם הזמין מחזה ציוני, ותיאטרון הקאמרי העלה הצגה, בבימויו של שמואל בונים. בחירת המחזות הייתה משימה קשה, ולעתים קרובות התחבטה ועדת הרפרטואר של תל"ם ארוכות בטרם העזה להעלות הצגה מסוימת. כזה היה המקרה של קזבלן. אחדים מחברי הוועדה חששו ממחזה שגיבורו יוצא נגד האפליה העדתית.

העולים המזרחים שהובאו אל התיאטרון פגשו את בני דמותם כסטריאוטיפ על הבמה העברית לא רק במחזותיו של מוסינזון, אלא גם אצל משה שמיר וחנוך ברטוב. מוסינזון, שרצה כהרגלו למלא את הציפיות של קהליו, הפגיש בקזבלן את הצופים האשכנזים עם נציג מושפל של קבוצה שהפחידה אותם בשל זרותה ובשל היקפה המספרי. אצל הצופים המזרחים, לעומת זאת, חיזק המחזאי את המודעות לפיגור החברתי שבו הם נתונים.

קזבלן מאת יגאל מוסינזון, בימוי: שמואל בונים, תפאורה: מרסל ינקו, תיאטרון הקאמרי, 1954. למעלה: יוסף ידין כקזבלן,
​למטה מימין: זאב ברלינסקי כמושיקו וניסן יתיר כנויברג. צילום: ירון (מתוך דבר השבוע, 23 בספטמבר, 1954)

מערכות הסימנים של ההצגה שירתו בעיקר את הסטריאוטיפ הקזבלני. התפאורה הריאליסטית של מרסל ינקו הייתה של בית רעוע ביפו, שהעירייה עומדת להרסו בניגוד לרצון דייריו. התפאורה הדחוסה עוצבה כבית ערבי, והצופה, מרגע עליית המסך, פגש סביבה "ערבית" מוזנחת, שהיא מרחב "טבעי" לדמות המרכזית של המחזה - מקום הנמצא במתח ניגודי עם מקומו של התיאטרון הקאמרי בתל אביב, העיר העברית המודרנית. גם הלבוש שירת את השוני. קזבלן היה לבוש אחרת מרעיו לנשק ואף הסביר את העדפתה של רחל את ג'וש בשוני בלבוש: "בחור בריא מתל אביב, עם בגדים נקיים... לא כמו קזבלן שמלוכלך בטיט ונסרט בפיגומים". הליהוק היה כולו אשכנזי: את דמותו של קזבלן גילם יוסף ידין, שהיה בעל "קומה נאה", כדברי אחד המבקרים. הוא לבש גופייה, שהבליטה את חוסנו הגופני, ולראשו חבש קסקט. ידין הזדהה עם הדמות, והבחירה בו לא הייתה נטולת אירוניה. הרי הקהל ידע את מוצאו ואת ייחוסו המשפחתי הנכבד (בנו של ארכיאולוג ידוע ואחיו של מפקד צבא מהולל), והוא היה נציג מובהק של "דור בארץ" האשכנזי.

ההצלחה הקופתית של ההצגה הייתה גדולה. לפי ישראל אלירז, קזבלן הוצג 171 פעם בפני 118 אלף צופים, והוא תופס מקום נכבד בטבלת המחזות הקופתיים של התיאטרון הקאמרי מאז ראשית פעולתו. י"מ ניימן תיאר את תגובות קהל הבית האשכנזי של הקאמרי בביטוי קצר אך תמציתי: "המרוקני צועק והצופים צוחקים". אפשר שאצל הצופים האשכנזים חוזק הסטריאוטיפ המזרחי, ואצל הצופים המזרחים, לבד מהחרפת המחאה נגד האפליה, גם אושש האוטו-סטריאוטיפ, בעיקר באמצעות הדמויות של מושיקו, מריומה וקזבלן.

עזריאל אוכמני היה המבקר היחיד שתקף את ההיצג הסטריאוטיפי של המרוקאי והתייחס בחריפות אל הנזקים שגרם הסימן למסומניו:

כך, למשל, ביקש [מוסינזון] לעורר אהבה לאיש מרוקו, קזבלן, ולמעשה הגביה מחיצה. "הצליח" להוכיח, כי אף על פי כן קזבלן ברייה לעצמה היא, ברייה משונה ולא מן היישוב. את אחותנו ובתנו לא נשיא לו. הצופה בהצגת המחזה קזבלן אינו יכול לשחרר עצמו מן הרושם, שלהוציא שתיים שלוש דמויות של אשכנזים, כל האנשים האחרים עקמומיים, תימהונים ובעלי חטוטרת. פשוט אי-אפשר להזיל עליהם דמעה, אולי גם לחבבם בחיבה זו שאינה מחייבת לקרבה יתרה ודיה, לכל היותר, בטפיחה על הכתף, אך בשום פנים לא לכבדם... דרך תיאורו המודגש ו"הצבעוני" של יגאל מוסינזון באה להבליט הבדלים זואולוגיים מעצם הטבע, משל הכריז: "הביטו וראו אנשים חביבים, סוג רב-עניין של הולכי על שתיים!"

שנות החמישים הסתיימו בחוץ-תיאטרון בהתפרצות זעם המונית, שהחלה במהומות ואדי סאליב (1959) והתפשטה ברחבי המדינה. בתיאטרון (ובתרבות הישראלית של התקופה) לא נמצא הדהוד לאירועים אלה, לסיבותיהם ולהשפעותיהם. אפשר גם שהסטריאוטיפ הקזבלני, שהתיאטרון הישראלי התקשה בהמשך להיפטר ממנו, היה בין הסיבות לזעם ולמחאה נגד התיוג המשפיל.

ב-1960 קיבל קזבלן גרסה יוונית והוצג בהפקה יוונית עם כל השחקנים הגברים שהשתתפו בסרט רק בימי חול. ב-1966 יזם גיורא גודיק מחזמר (ז'אנר שיש לו נטייה לסיפור אגדה). מוסינזון שיתף פעולה עם חיים חפר, דן אלמגור, עמוס אטינגר ויורם קניוק. יהורם גאון היה קזבלן. 606 הצגות של המחזמר קזבלן הועלו במשך שנתיים. סיפור האהבה עם רחל מתאפשר בגרסה זו והוא אפילו רצוי. ביולי 1973 עלה למסכים הסרט קזבלן בבימויו של מנחם גולן, שהתבסס על הגרסה המוזיקלית וזכה להצלחה גדולה (יותר מ-1.3 מיליון צופים). למחזמר הופקה גם גרסה דוברת אנגלית, וגם בה מילא גאון את התפקיד הראשי. ב-1989, בבימויו של אורי פסטר, הועלתה הפקה פרטית חוזרת של קזבלן עם גאון בתפקיד הראשי וידין כקצין המשטרה. ההפקה נכשלה והשותפים פשטו את הרגל. התיאטרון הקאמרי חזר אל המחזמר ב-2012 בהצלחה קהלית גדולה. בתפקיד קזבלן שיחק עמוס תמם.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוכמני, עזריאל, קולות אדם (תל אביב: מסדה, אגודת הסופרים, 1976).

אלירז, ישראל, על יצירתו הדראמטית של יגאל מוסנזון (עבודת גמר לתואר שני, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1970).

ביילין, יוסי, "טוב, אז למי יש יותר כבוד", דבר (29 ביוני, 1973).

בן-מאיר, אורנה, "מרסל ינקו – הרפתקה בתיאטרון", קטלוג התערוכה: מרסל ינקו – הרפתקה בתיאטרון (עין הוד: מוזיאון ינקו דאדא, 2000).

בן-שחר, רינה, הלשון בדראמה העברית (תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, הקיבוץ המאוחד, 1996).

גולדברג, הרווי, "ממדים היסטוריים ותרבותיים של תופעות עדתיות", מגמות כ"ח(2-3) (מרס 1984), עמ' 249-233.

יוריס, א"ש, "'קזבלן' ב'תיאטרון הקמרי'", הפועל הצעיר (21 בספטמבר, 1954).

מוסינזון, יגאל, קזבלן (תל אביב, אור-עם, 1989).

ניימן, י"מ, "'אני מוכרח לצעוק את זה!' 'קזבלן' בקאמרי", דבר (23 בספטמבר, 1954).

צור, ירון, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943-1954 (תל אביב: עם עובד, 2001).

Gilman, Sander L., Jewish Self-Hatred (Baltimore and London: The John Hopkins University Press, 1986).

Hall, Stuart (Ed.), "The Spectacle of the 'Other'", Representation: Cultural Representations and Signifying Practices (London: Sage, 1997).