הכלה וצייד הפרפרים / נסים אלוני

הכלה וצייד הפרפרים / נסים אלוני

מאת פרופ' ישראל המאירי

 

הכלה וצייד הפרפרים, שנכתב ובוים על ידי נסים אלוני ב-1967, בתיאטרון העונות, הוא אחד המחזות הייחודיים והמרתקים שעלו בתיאטרון הישראלי. לכאורה, המחזה הוא קומדיה קטנה של מצבים על נושאים אופייניים לז'אנר: אהבה, זוגיות, נישואים. גיבורי המחזה הקצר הם כלה שנמלטה מחתונתה וצייד פרפרים, שהוא בעצם פקיד אפור. אמנם הוא מפנטז על פרפרים, אך מה שבאמת חשוב לו הוא לנוח על הספסל שלו בין ארבע לשש ולאכול את הסנדוויץ' שהכינה אשתו. הכלה הצעירה, שמופיעה לפתע בפינת הגן הקבועה שלו, מפריעה לו ומבלבלת אותו. אך היא עצמה נבוכה ומבולבלת; מצד אחד היא מסרבת בתוקף לחזור למסיבת החתונה ומביעה סלידה מסממניה הזעיר-בורגניים, ומצד אחר היא רוגזת על החתן שלה, שלא הגיע לחתונה. כאשר הוא מגיע, היא מנהלת עמו (ולמעשה רק עם קולו) דיאלוג חריף ומריר, שבסופו ברור שחתונה כבר לא תהיה כאן.

 

הכלה וצייד הפרפרים, תיאטרון העונות 1967. בצילום: גילה אלמגור ויוסי בנאי

 

לשונו השנונה והקצבית של אלוני מפיקה מן המצבים הללו הומור אבסורדי מריר וגם קסם רב. אבל מעבר לשנינות ולקסם רוקם אלוני סיפור עומק של אהבה גדולה, טרגית, בלתי אפשרית; של חיים מוחמצים; של חלומות שכפרפרים שקופי כנפיים, אי-אפשר לצוד אותם.

מחזה קצר וייחודי זה מציין צומת בהתפתחות סגנונו התיאטרוני של אלוני, מהיוצרים המכוננים בתיאטרון הישראלי המודרני. בהצגותיו החשובות הקודמות - אכזר מכל המלך (הבימה, 1953), בגדי המלך (הבימה, 1961) והנסיכה האמריקאית (תיאטרון העונות, 1963) - הייתה העלילה אגדית או מיתית, ובה מלך ומורד צעיר ורמזים למיתוס או לתסביך אדיפוס. לכאורה, הכלה וצייד הפרפרים שונה מהם מאוד.

המחזה נכתב לאחר קריסת תיאטרון העונות של אלוני. המפיק יעקב אגמון הזמין ממנו את המחזה עבור תיאטרון בימות שהקים, להצגה בערב אחד עם המערכון רכבת תחתית של לירוי ג'ונס האמריקאי (שאלוני תרגם), ועבור שני השחקנים שלו - רעייתו גילה אלמגור ויוסי בנאי, שותפו של אלוני בתיאטרון העונות. כך התהווה "מחזה קצר" - סוג דרמטי שאלוני, למעט מערכונים קומיים שכתב עבור הגשש החיוור, לא התנסה בו. גם מבחינה ויזואלית היה בהפקה ייחוד: המחזה נכתב בהשראת ציור של יוסל ברגנר, שעיצב על פי ציורו את תפאורת אותה "פינה מרוחקת בגן עירוני רחב ידיים" (כפי שמציין אלוני בהוראות הבמה המפורטות שלו). בפתח ההצגה ובסיומה יושבות שתי הדמויות, הכלה מי וצייד הפרפרים גץ, קפואות, כמו בציור.

מי וגץ נראים בתחילה כדמויות רגילות, עם בעיות "מהחיים". גץ הוא "פקיד בחברת ביטוח", בורגני עם משכנתה ותחביב, ציד פרפרים, שאמור לספק הפוגה קלילה משגרת היומיום, אך מתברר שהוא קשור אצלו דווקא בחוויית מוות. מי היא בחורה צעירה בבעיה: נראה שמשהו לא בסדר בחתן שלה או ביחסיה איתו, כולל רמזים לכך שהוא אינו מתפקד מבחינה מינית. בהמשך נרמזות בעיות מסתוריות יותר ביחסי הזוג שאמור עכשיו להינשא. מתגלה לנו גם שבין שני הזרים, שנפגשים במקרה ליד ספסל בגן, יש לא מעט מן המשותף:

 

מי: אתה כאן לבדך?

גץ: (חיוך, די נימוסי) כן, כן... לבד.

מי: (לעצמה, כבוחנת, אפילו בחיוך) לבד...

גץ: (אפילו די שמח) לבד!

 

החזרה המרובעת על "לבד" לצד הוראות המשחק המדויקות ("נימוסי", "בחיוך", "שמח"), המצביעות על מודעות ועל קבלה הן של המצב, הן של הזולת כשותף, רומזות שמי וגץ הם בריות בודדות הנוטות להתרחק, לברוח. אף ששניהם מצויים בזוגיות בורגנית "נורמלית" - הוא נשוי ואב, והיא נמצאת, או אמורה להימצא, בטקס חתונה - הוא תוהה בהמשך: "את נורמלית?" והיא, בהדהוד חושש או אירוני, שואלת: "אתה נורמלי?"

ההדהוד או החזרה מאפיינים את המחזה. החזרות, של דמות על דברי עצמה או על דברי הדמות האחרת, והטקסט הלקוני שלרוב אין בו דו-שיח מתפתח, הגיוני, הם מסימני תיאטרון האבסורד. הסיטואציה הבסיסית - שתי דמויות במצב מתמשך של ציפייה למישהו שלא ברור אם יגיע - מזכירה את הנודע שבמחזות האבסורד, מחכים לגודו של סמואל בקט.

אבל כאן חלק מהחזרות הן גם אזכורים תובעניים של מציאות חיצונית, פוליטית - מוטיב שמבדיל את הכלה וצייד הפרפרים לא רק מרוב מחזות האבסורד, אלא גם מרוב הצגותיו של אלוני. הקריין חוזר ומזכיר ברמקול את "המצב הפוליטי" ערב מלחמת ששת הימים: "אנחנו עם קטן מוקף אויבים". כך הוא מייצג, לצד קולות אורחי החתונה שמי נמלטה ממנה, את הדרישה לנורמליות.

בו בזמן, דווקא הרמקול, פריט מרכזי בתפאורת ההצגה, והקריין שקולו עוקב כל הזמן אחר הדמויות שבגן ואפילו מנחש מראש את מעשיהן, מגבירים את האווירה הסוריאליסטית. לאווירה זו תורם גם החתן של מי, שהתנהגותו, תכונותיו וכוונותיו הן הנושא העיקרי של הדיאלוג במחזה. החתן יבוא או לא יבוא? הוא יאמר או לא יאמר את שמה של כלתו? ולמה שלא יאמר? הדיאלוג בין הגבר והאישה שעל הבמה מחריף לכדי עימות כשהגבר מצדד בחתן, והאישה חשה לכודה בעולם גברי תוקפני ומדכא: "אני מכירה!... כל החיים שלי אני על ידכם, חלוצים, ציידים, חלילנים... להשיג! לכבוש! לנצח! לתפוס!"

גם כשהוא מגיע לבסוף לחתונה נותר החתן בגדר נעדר - הוא מופיע רק באמצעות קולו ונגינת החליל שלו, שבוקעים לכמה דקות מתוך הרמקול. החתן הנעדר מעניק למחזה עומק טרגי. בנתוני דמותו, כפי שהם מתוארים בפי כלתו, נרמז מיתוס אורפיאוס, המיתוס של האמן, הנגן, שיורד אל השאול כדי לגאול את אהובתו.

החתן הנגן של אלוני מתואר כמי שמסור כל כולו לאמנותו ומזוהה עמה; כך שכמו אורפיאוס, הוא מייצג את האמן, כלומר את אלוני עצמו. באמצעות החתן תוהה אלוני על הקשר בין אמנות לאהבה ומוות. החתן הוא "צל של החליל שלו", אומרת כלתו; ואולי - וזה מה שמפחיד את הכלה החכמה שיצר אלוני - הוא לא בא לגאול אותה, אלא להפך, לעשות אותה "צל של צל". במיתוס נאסר על אורפיאוס להביט לאחור, אל כלתו, כל עוד לא יצאו מן השאול; החתן המאוהב של אלוני אוסר על עצמו לבטא את שמה של כלתו, אולי משום שהוא חש כי שניהם שרויים בסוג של שאול.

החתן האפל של אלוני הוא אינדיבידואליסט עקשן, שאהבתו חסרת פשרות. זוהי אהבה, שכמו הפרפרים הלבנים, קשה לתפוס ולממש אותה. זאת בעיקר במקום של חתונות המוניות ושל "עם קטן" החש תמיד שהוא "מוקף אויבים". בהכלה וצייד הפרפרים הפליא אלוני לשלב בין הומור, עומק פסיכולוגי ופיוט, בלי לוותר גם על תיאור סאטירי מושחז של "המצב הישראלי". בעזרת שחקניו המופלאים הוא סיפק שני תפקידים יוצאי דופן בתיאטרון הישראלי: הצייד הקומי-מלנכולי והכלה המרדנית שובת הלב - דמות נשית מן המורכבות והעמוקות המצויות בדרמה ובספרות העברית.

המחזה התקבל היטב, הן על ידי הביקורת, הן מצד הקהל, וזכה גם להפקות חוזרות: ב-1980, בתיאטרון בית ליסין, אלוני ביים אותו שוב עם כוכביו אלמגור ובנאי ואף הוסיף לו מחזה המשך, הנפטר מתפרע. ב-1991 עלה המחזה בתיאטרון הקאמרי, גם כן בבימוי אלוני. ב-2004 הוא עלה בהפקה של הבימה ושל תיאטרון החאן, בהשתתפות שירה גפן ושמוליק לוי, בבימויה של מור פרנק. ב-1974 הוקרן המחזה בטלוויזיה על פי עיבודו של אלוני ועם כוכביו המקוריים, בבימוי רם לוי.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלוני, נסים, הכלה וצייד הפרפרים/הנפטר מתפרע (תל אביב: ספרי סימן קריאה, 1980).

בן מרדכי, יצחק, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס, עיון ביצירתו של נסים אלוני (באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2007).

המאירי, ישראל, הדרמה של האחר המיתי (תל אביב: רסלינג, 2013).

יערי, נורית (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים: מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2005).

נתן, משה, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996).

הכלה וצייד הפרפרים, ערוץ 1, על פי עיבודו של אלוני ועם כוכביו המקוריים, בבימוי רם לוי, 1974: https://www.youtube.com/watch?v=gPVEsIaDczM

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive