חברון מאת תמיר גרינברג

מאת פרופ' ישראל המאירי

המחזה חברון מאת תמיר גרינברג הועלה בהפקה משותפת של הבימה ותיאטרון הקאמרי ביוני 2007, בבימויו של עודד קוטלר. בהצגה השתתפו שחקנים ערבים ויהודים, בהם מכרם חורי, קלרה חורי, יוסף סוויד, אלון דהן, נינה קוטלר ואחרים. עלילת המחזה עוסקת בעימותים אלימים בין מתנחלים, חיילים ופלסטינים בחברון של ימינו, והצגתו בימים שלאחר האינתיפאדה השנייה עוררה תגובות מעורבות. בצד ההערכה לייחודו של המחזה עלו הסתייגויות אמנותיות ופוליטיות - משני קצות הקשת הפוליטית.

מחבר המחזה, תמיר גרינברג, הוא משורר, וחברון מתייחד בצירוף של קונפליקטים פוליטיים בוערים עם סגנון פיוטי ואלמנטים מיתיים. הוא נפתח בסגנון קלאסי, בסצנת פרולוג, שבה מופיעות הדמויות אמא אדמה, יום אביב ויום כיפור, ודמויות נוספות לא-ריאליסטיות המייצגות טבע ומיתוס. אמא אדמה אומרת:

האל ברא אותי כדי להיות מרעה חיים,

ולהצמיח שדות חיטה אשר יתכופפו ברוך ברוח.

נבראתי להיות מיטה לאוהבים, כר של חלום

למשוררים, אך זה חודשיים שבלי הרף

אני מחבקת עוד ועוד מתים אל תוך חיקי.

הם מביאים אלי מתים ששפתיהם עוד לא נשקו אישה,

ואחרים, שחור כהה קרוע בחזם,

הם מביאים אלי מתים שעיניהם קודחות,

וכאלו שידם עוד לחוצה אל האקדח.

​

דברים אלה ממחישים כבר בפתיחה את ייחודו הסגנוני ואת התכוונותו האידיאולוגית של המחזה: אמא אדמה (שמקושרת לדמטר, אלת האדמה במיתולוגיה היוונית, ולדמויות נשיות מיתיות בדרמה הקלאסית כמו טיטניה, מלכת הפיות והיער בחלום ליל קיץ של שייקספיר, ו"הלבנה" בחתונת הדמים של לורקה) מוחה על הפרת הסדר הקוסמי הטבעי שגורמת האלימות הפוליטית, וביטויה העיקרי הוא קטילתם של גברים צעירים, במקום שיחוו אהבה ופריון. לקראת סיום המחזה מענישה אמא אדמה את חברון האלימה במעין רעש אדמה ובסירוב לקבל לקרבה את גופות הנרצחים משני העמים.

בעלילה המרכזית הפוליטית של חברון מופיעות על הבמה דמויות של מתנחלים, פלסטינים וחיילים, וכולם עוסקים במגוון סוגי האלימות וההתאכזרות שמזמנת עיר האבות והמחסומים. הדרמה הפוליטית מתחילה בירייה: חליל, בנו של כנעאני, ראש עיריית חברון, יורה לעבר בעז מימון, המושל הצבאי, ומהירי נהרג יותם, בנו הצעיר. נקמתו של אליאב, בכורו של המושל, מביאה למות תינוקו של חליל וגוררת את רציחתו של הנוקם בידי חליל עצמו, את מותן האלים של רוב הדמויות במחזה ואת העלאתה של העיר כולה באש.

מעגל הדמים חסר התכלית והמוצא בחברון העלה השוואות עם הדרמה של חנוך לוין, למשל הילד חולם (1993), ובעיקר רצח (1977). העלילה המוקצנת, המבנה האפיזודי והדיאלוגים המשלבים, שפת יום-יום ופיוט, מזכירים את סגנונו של לוין. כך גם השילוב של סצנות אכזריות עם אלמנטים של מיתוס ופולחן, המצביע, כמו אצל לוין, על השפעת תיאטרון האכזריות של אנטונן ארטו. אך בניגוד ללוין, העושה שימוש נרחב באירוניה ובגרוטסקה ומציג את הפוליטי כאבסורד, גרינברג יוצר דרמה ברוח קלאסית, שבה הוא מבקש לחשוף את המקורות הקמאיים והריטואליים של הטבע האנושי, גם, ובעיקר, בהיבט הפוליטי.

שרשרת האלימות בחברון, הנפתחת בידי חליל (שמו כשמה הערבי של העיר, אל-חליל), מגיעה לשיאה בעימות שלו עם אליאב, הנער חובש הכיפה, שרצח את בנו. היחסים בין שני הגברים הצעירים מעצימים ומייצגים את האיבה בין שני העמים המאכלסים את העיר. סצנת המפגש האלים מעוצבת כתיאטרון אכזריות, כששני הצעירים שפעולותיהם הציתו את הסכסוך, בני משפחות שכנות-יריבות, חותרים לריטואל של דו-קרב סופי רצחני, שבו מתגלות קרבה ואפילו אינטימיות ביניהם. בכך הם מהדהדים הן את קין והבל, הן את אדגר ואדמונד, האחים היריבים בטרגדיה השייקספירית המלך ליר.

במקביל לעימות הגברי האלים מעלה המחזה את קינת האמהות השכולות, שילדיהן נרצחו על ידי השניים - רניה, אשתו של חליל, ורחל, אשתו של מימון. שתיהן נושאות את בניהן העקודים בזרועותיהן כאות מחאה. מולן ניצבת האם הגדולה, אמא אדמה, המסרבת לקבל אל חיקה את הבנים שלא נקברו במועד, ובכך נותנת את האות להרס העיר.

בחברון ישנה גם עלילת משנה בנוסח רומיאו ויוליה: קשר מתרקם בין איילה מימון ומהדי כנעאני, ילדי המשפחות היריבות; איילה היא בתו של המושל היהודי של חברון, מהדי הוא בנו של ראש העיר הערבי המודח. על הקשר המודע לטרגדיה השייקספירית מצביע מעמד המפגש בין השניים סמוך לסיום המחזה. על פי הוראות המחזאי, שבוצעו במדויק על הבמה (באופן שהבליט את עיצובה האליזבתני: רקע אחיד מעוטר עם כניסות משני הצדדים), מהדי ניצב ב"חצר שלפני בית מימון. לילה... מביט אל החלון... אור נדלק בחלון... איילה מציצה מהחלון". העמדה זו מתייחסת כמובן לסצנת המרפסת הנודעת מתוך רומיאו ויוליה - במידה של אירוניה, בשל תמימותה של הנערה הדתייה ו"פיגורו" של מהדי ("לוקה בשכלו", על פי הגדרת המחזאי). הקשר בין שני הצעירים התמימים מצביע, במעין מחווה לשייקספיר, על אפשרות של אהבה חוצת גבולות ודעות קדומות, כניגוד לשנאה ולאלימות המזינות את עצמן. מכל דמויות המחזה, רק הצמד איילה ומהדי יינצל מן ההרס, הברד והאש האפוקליפטיים היורדים על חברון בסיומו.

על אף הדגש על הורות וזוגיות, על אמהות ושכול, ובניגוד ללוין היוצר קישור בין הארוטי והפוליטי ובין הכיבוש המיני לזה הלוחמני, חברון נוקט ריחוק מהבחינה הפוליטית ואיפוק מהבחינה הארוטית. האיפוק הארוטי ניכר במחזהו של גרינברג כבר בעיצובה של אמא אדמה, בניגוד למיניות המועצמת בדמויות המקבילות במיתוס ובדרמה. כיוון זה בולט בהמשך בשרטוט יחסי הזוגות שבמחזה (בועז ורחלי, חאדר וסמאר, חליל ורנייה, ולבסוף מהדי ואיילה) בקווים חדים, נקיים מפיתולי מין ורגש, של הורות קורבנית וברית גורלית. כך נמנע המחזה גם מביטוי או מחשיפה של עומק פסיכולוגי, כפי שאפשר על פי רוב למצוא בדרמות המשלבות אלימות וארוטיקה, כדוגמת הילד חולם של לוין, המלך ליר של שייקספיר או חתונת הדמים של לורקה.

שתי המשפחות שבמרכז המחזה, משפחת מימון ומשפחת כנעאני, מספקות לגרינברג ייצוג של יחסי שני העמים הנאבקים על השליטה בחברון, ובהשלכה, כמובן, במרחב כולו. התשתית המיתית, הרמזים השייקספיריים והלשון העשירה במטפורות מאפשרים למחבר להציג את הקונפליקט בלא להזדקק לעימותים אידיאולוגיים פוליטיים ישירים. מבחינה דרמטית בחירתו זו של המחזאי מעניקה דחיסות ומיידיות לפעולה, אך מבחינה פוליטית היא יוצרת ריחוק אסתטי, והתוצאה היא ניקיון סגנוני בעיצובו הלשוני והדרמטי של הטקסט, שזכה בהצגתו של קוטלר לביצוע מרשים וסוחף.

 כאמור, הצגת המחזה התקבלה בתגובות סוערות. הביקורות המקצועיות היו מעורבות. נכחתי בהצגה שלאחריה נפתח דיון, ובו הגיבו על ההצגה ועל מסריה חיילים ואזרחים, מתנחלים ואנשי שמאל. חרף כל הבעיות שבמחזה, אין ספק שהוא ניחן במקוריות ובאומץ. דיון תיאטרוני בקונפליקטים פוליטיים משמעותיים, שהוא מתפקידיו הבסיסיים של התיאטרון, נעשה נדיר ביותר בארץ לאחר חברון.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

גרינברג, תמיר, חברון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007).

המאירי, ישראל, הדרמה של האחר המיתי, עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס (תל אביב: רסלינג, 2013).

לוי, שמעון, "להיות פוליטי ולא פוליטי בה בעת", תיאטרון 21 (2007), עמ' 65.