הם / Imagine The Other, 1982

מאת סיני פתר

ההצגה הם הייתה הצגה יהודית-ערבית, ערבית/עברית ראשונה מסוגה, שהועלתה על במת קבוצת התיאטרון נווה צדק במסגרת פסטיבל התיאטרון היהודי שהתקיים בתל אביב, בניהולו האמנותי של דני הורוביץ, ביולי 1982. הגו אותה מנהלו של תיאטרון נווה צדק, הבמאי עודד קוטלר, ושותפתו הבמאית נולה צ'ילטון. נקודת המוצא הייתה ניסיון לכנס צוותים מקבילים של יוצרים ומבצעים בני שני העמים לצורך פרויקט תיאטרוני על הסכסוך, תוך שיקוף בימתי של מיתוסים קדומים ושל חוויות החיכוך והעימות בני זמננו.

לצורך הנחיית הפרויקט ובימויו פנה התיאטרון לג'וזף צ'ייקין האמריקאי, מה-Open Theater בניו יורק, שהיה בעבר תלמידה של צ'ילטון. החל מסוף שנות השישים יצר צ'ייקין הפקות ידועות כמו סוף משחק (סמואל בקט), שבה גם שיחק ושעלתה אף בבתי כלא; הנחש - יצירה המבוססת על סיפורי התנ"ך; וטרמינל מאת סוזן ינקביץ. צ'ייקין פיתח שיטת משחק, שבמרכזה השחקן כמספר וכנתון בדיאלוג יצירתי מתמשך עם עצמו ועם הזולת. הוא נודע גם בשיתופי הפעולה התיאטרוניים עם המחזאי והשחקן סם שפרד. לפרויקט בנווה צדק הגיע צ'ייקין עם הדרמטורגית מירה רפאלוביץ. הצוות הישראלי כלל את הכותבים ריאד מאסרוואה ומרים קייני, את המוזיקאי ישראל בורוכוב ואת השחקנים: מוחמד בכרי, סלווה נקארה, חוה אורטמן, סנדרה ג'ונסון, רסאן עבאס וסיני פתר.

חבלי הלידה של הפרויקט היו קשים הן מהבחינה של האישור המוסדי, הן מהבחינה של תהליכי היצירה במהלך החזרות. הורוביץ מעיד שנקלע לוויכוחים עם הנהלת הפסטיבל, שאותו יזם והוביל, בגלל הבחירה בהם. נגד ההצגה נטען שהיא אינה מתאימה לפסטיבל לתיאטרון יהודי. הורוביץ טען מנגד כי תוכני ההצגה הם חלק מהשיח היהודי והציוני הרווח והכריע לטובת הכללתה בפסטיבל.

הקשיים האמיתיים התגלו בתהליך היצירה עצמו. היום הראשון לחזרות נקבע לשבת, 5 ביוני 1982, בשעת ערב בתיאטרון נווה צדק. כמה שעות קודם לכן נקרא השחקן סיני פתר, שהיה אמור להשתתף בהצגה, ליחידתו הצבאית. צה"ל נערך לתקוף בדרום לבנון בתגובה על ניסיון ההתנקשות של ארגון פלסטיני בשגריר ישראל בלונדון. ההיערכות התגלגלה בהמשך הלילה לפלישה מסיבית, שהפכה למלחמת לבנון הראשונה.

פתר הגיע לפגישה ונפרד מחבריו לתהליך היצירה. אחד מהם, רסאן עבאס, סיפר לנוכחים שאחיו נמצא עכשיו בשורות הלוחמים הפלסטינים בלבנון. לאחר גיוסו של פתר נעשה ניסיון להחליפו, בין השאר על ידי אבי קושניר, האלמוני דאז, ושמיל רובינשטיין (שגם הוא שירת באותה תקופה בלבנון). מאוחר יותר ניהל רובינשטיין את ההצגה.

צ'ייקין מעיד על הימים הראשונים להפקה שהם "היו כה חשוכים... המטוסים חלפו מעל... והדיווחים באותם ימים היו מסוננים... החדשות היו רעות דיין בלי שננסה לדמיין מה הושמט מהן. השותפים הערבים לתהליך היצירה - לכולם היו קרובי משפחה בפזורה הפלסטינית בלבנון... רסאן, שאחיו לחם בצידון, התמלא בדאגה ובפחד. נעשה שימוש חוזר ונשנה במילה 'פחד'. בכל פעם שניסינו להבין מה עובר על הערבים בצוות, על מה הם חושבים, מה הם חשים, הם היו אומרים: 'בעיקר פחד'. 'ממה?' שאלתי, התשובה הייתה: 'ממה שהצבא הישראלי עומד לעשות בלבנון'".

תחילה העריך צ'ייקין שההצגה תתרכז בנעשה בגדה המערבית ובהשלכות החיים תחת כיבוש, אך כאשר החלו החזרות, לא היה לו מושג מה יתרחש בהן בצל המלחמה: "הרעיון לעשות יצירת תיאטרון נראה משני ביחס למה שהתרחש... עלתה המחשבה לוותר על ההצגה... השחקן בכרי אמר: 'אם הם חוצים את הגבול של לבנון, אני שב לכפר שלי, מכבה את האורות ומגיף את הדלתות ונשאר בחשיכה עד שהדברים ישתנו'..."

צ'ייקין ושותפים אחרים בהם נטו להפסיק את תהליך היצירה. הבמאי מיכה לבינסון, שצורף לתהליך בימיו הראשונים, עזב ולא חזר. טענו שאמר: "בנסיבות רגילות אני יכול לנסות ולהיכנס לראשיהם של שותפי הערבים, אני יכול לערב את רגשותי באלה שלהם, אבל בזמן מלחמה אני לא יכול לחשוב את מחשבותיהם ולחוש את תחושותיהם. אז אני עוזב". החזרות, בכל מקרה, נמשכו.

בחופשה של לילה, עשרה ימים לערך אחרי גיוסו, נפגש פתר עם השחקנית חוה אורטמן והעיד בפניה על תחושותיו הקשות ביום שבו קיבל את צו הגיוס. סיפור קריעתו מבפנים נערך בידי אורטמן למונולוג דרמטי שייצג את הקולות המנוגדים שהתרוצצו בראשו באותם רגעים, והשחקן שהחליף אותו טיפל בו בחזרות. בהמשך עיבד אותו צ'ייקין למונולוג המשוחק בזמן שהשחקן לובש במהירות את מדי הצבא, עד שהוא נכבל בהם כמו היו כתונת משוגעים. המונולוג נפתח כך: "קצין הקישור תפס אותי בטלפון/ ככה על חם/ כמו האגרוף של אבא שחטף כדור במלחמת השחרור/ לא לפתוח, לא לסגור..." כאשר שוחרר משירותו והצטרף מחדש לתהליך, זכה פתר להגיש אותו.

מימין לשמאל: סלווה נקארה, סיני פתר, מוחמד בכרי, מירה רפאלוביץ, סנדרה ג'ונסון, רסאן עבאס, חוה אורטמן. צילום: יעקב אגור

כחלק מתהליך החזרות ביקרו המשתתפים בכפר פלסטיני בגדה המערבית. צ'ייקין מעיד שעקב המתח של ימי המלחמה, השחקנים היהודים נשארו במכונית, ורק השחקנים הערבים והבמאי יצאו החוצה ופגשו בני משפחה מקומית. הנשים הפלסטיניות דיברו על רצונן לנקום את הרג בני עמן בלבנון; הילדים ביקשו מהאורחים להביא להם רימוני יד במתנה. בהמשך ביקרו באחת ההתנחלויות ושמעו את ההנמקה הדתית לקיומן.

צ'ייקין שילב בטקסט קולות של אינטלקטואלים המגיבים לסכסוך, כמו ישעיהו ליבוביץ. במקביל יצרה המחזאית מרים קייני קולאז' של סיסמאות וקלישאות המעידות על הרטוריקה של הסכסוך: "הדרך היחידה להסתכל על ערבי היא דרך הכוונת של הרובה", "השליכו את היהודים לים" ועוד. בהצגה שולב סיפורן האמיתי של שתי נשים חיפאיות, יהודייה וערבייה, שתינוקותיהן הוחלפו ונמסרו בטעות להורים הלא נכונים. גידולן במשפחות המסוכסכות על רקע לאומי הפך לקטע ברוויו שבסיומו, כאשר התינוקת שגדלה בבית הפלסטיני מגלה שהיא בת למשפחה יהודית, היא רוטנת: "אולי סבא שלי מת במחנה ריכוז. נו, טוב, לפחות יש לי אומה ריבונית". בהצגה גולמו הבנות על ידי סלווה נקארה ואורטמן.

עוד שולבה בהצגה תחרות אגרוף היתולית של סבל וקורבנות בין יהודי וערבי, שאותם גילמו עבאס ופתר. השחקן היהודי מנה את האסונות שאירעו לעמו מאז ימי משה רבנו; הפלסטיני השיב לו בציון האסונות שעבר עמו שלו. כל אזכור של אסון זיכה את האומר בצליל הקשת גונג, כאילו הצליח להנחית מכה חזקה על יריבו בתחרות. לבסוף ניצח היהודי, ששלף את קלף השואה. הפלסטיני נותר על הקרשים...

רגע מרגש במיוחד בהצגה היה זה שבו שרו בכרי, נקארה ועבאס בערבית את שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ" והעניקו תוקף פלסטיני למילים, המדברות על הצורך העז לשוב אל הארץ הטובה ולגונן על אהובי נפשנו ("אל נא תעקור נטוע/ אל תשכח את התקווה/ השיבני ואשובה אל הארץ הטובה... שמור אלי על זה הבית/ על הגן, על החומה/ מיגון, מפחד פתע/ וממלחמה"). המילים נכתבו במקור בעקבות פינוי ימית ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

ההצגה הועלתה בסגנון של רוויו, כאשר השחקנים יושבים בקצה הבמה, על כיסאות קש המסודרים, בחצי עיגול ועולים למרכז הבמה נטולת התפאורה לשחק בקטעים השונים ובשירים שליוו אותם. הנגנים התחלפו בזמן הרצת ההצגה - ביניהם ניתן למנות את ישראל בורוכוב, קורין אלאל וגליה ישי. הבכורה התקיימה במסגרת הפסטיבל בבניין מכסיקו באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן נמשכה העלאת ההצגה בתיאטרון נווה צדק. בששת חודשי המלחמה הראשונים בלבנון צפה בהצגה קהל גדול, היא שולבה במסגרת הרפרטואר של אמנות לעם ועלתה באולמות ברחבי הארץ.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

פתר, סיני, שיחות עם דני הורוביץ ועם חוה אורטמן.

Chaikin, Joe, "On Creating Imaginaing the Other or Them", in: Linda Ben-Zvi (ed.), Theatre in Israel (Ann Arbor: University of Michigan Press, 1996), pp. 414-420.