התאונה, מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו

מאת פרופ' שמעון לוי

התאונה נפתחת בשאלה: "זה שועל? צבוע?" מיד אחרי שמישהו נדרס, ומיד נמצא הצופה במשבר שאינו מאפשר התעלמות. לא שועל נדרס אלא אדם, והצבועים הם הדורסים, לא הנדרס. המחזה מסתיים במילים "כל זה נגמר ולא ישוב". המסר מוטמן במחזה-בתוך-מחזה, בסרט שמביים אדם, אחת הדמויות: "הסרט שלו היה על חלומותינו שנכחדו, מעשינו שהפכו חריגים כולם, על שפתנו שהפכה לטינופת ועלינו, על מה שהפכנו להיות: אנשים חסרי פנים, צללים רפים, עצובים וחסרי אמונה..." זהו מחזה קליל-קליט על פסימיות גדולה, על ישראלים צבועים נטולי עוז לתמורה פנימית לא רק בטרם פורענות אלא אף בעיצומה. ארבע דמויות - אדם הבמאי והמרצה לקולנוע, נירה אשתו ממחלקת העיזבונות, ליאור הפרסומאי ותמי אשתו המומחית האסטרטגית - חיות ומסובבות בכחש. גם רעננותה המוסרית של שירי, בתם הסטודנטית של אדם ונירה, לא תרטיב את מתי המדבר הנפשי המיובשים האלה. אוסף השקרים, ההסתרות, הבגידות והניאופים שקרו בין הדמויות מתפצחים בזה אחר זה אחרי התאונה. השקר צף. גם התמימות המיוחסת לתקופת ההתיישבות הראשונה בארץ ישראל לא תשוב. בהתאונה יש פן נוסטלגי, מעין הכרה בהווה קשה ובעתיד מצועף ובלתי ידידותי המזמינים אוטומטית התרפקות על עבר כלשהו, אפילו מומצא: ודאי שפעם היה טוב יותר. אמנם המחזאי נזהר מהישענות על העבר, אלא שהעבר צץ מעצמו וכאילו אומר שפעם היה לחלומותינו סיכוי, פעם לא היו מעשינו חריגים ושפתנו מטונפת.

אדם, תמי וליאור, שנהג שתוי בחזרה ממסיבת סילבסטר, דרסו פועל סיני. במקום לגשת למשטרה הם נמלטים "כי הוא סתם סיני מזורגג", כי ליאור צריך לטוס למחרת לפרזנטציה חשובה בברצלונה. לתאונה, כמו במחזות אחרים בסוגה זו, יש תפקיד דרמטי ברור: היא מקצה לדמויות פסק זמן, הזדמנות נדירה, ולוחצת להערכת משמעות חייהן. גם בחיים יש לתאונות לעתים ערך של זעזוע התובע התארגנות מחדש, הזמנה להיערכות ביוגרפית לאחר שבמשך שנים רבות חלפו-עברו המאורעות מעצמם. לא נתנו דוח לעצמנו, לא דין נפשי ולא חשבון רוחני. "מה שקרה לנו, קרה", נאמר במחזה העוסק במה ש"קורה" כביכול במקרה, לעומת מה שצריך לקרות כתוצאה משיקול דעת, מקבלת אחריות, מצדק במקום צדקנות וצביעות, מתוך כבוד לאמת, לזולת ולחיי כל אדם - סיני, ישראלי, פלסטיני. תאונות אינן קורות, הן נגרמות. המועצה הלאומית למניעת תאונות צריכה לאמץ את המחזה הזה.

מיטלפונקט מציג אדם שקיפח את חיי הפועל הזר הסיניים והבלתי חשובים שלו, כי ליאור הפרסומאי נהג שיכור, כי גם אדם היה שיכור, כי תמי לא שמה לב, כי לסינים שעובדים בארץ הלא-מכניסת אורחים הזאת אין רישיון עבודה, כי "הוא לא חוקי, לא רשום באף מקום" ואיש לא ירגיש בחסרונו. סיני, לצורך חילוץ הדימוי הזה מהניכור המדומה שלו, הוא בן דמותה של אישה אמיתית כמו ויקי קנפו, כמו זקנה מיתולוגית במסדרון בית החולים, כמו הומלס רוסי על ספסל ו-140 פצועים (סתם מספר) עזתים (סתם מקום) מפגיעה של טייס מסוק (סתם כלי תחבורה).

אדם הוא במאי סרטים ומרצה לקולנוע, כלומר מדבר על בדיון ויוצר "מציאות". הסוגה התיעודית, כפי שגם התאונה מראה, היא בעייתית. בהצגת התיעוד, לכאורה כאמת צרופה, יש מניפולציות. עצם העברת המציאות לאקרן היא סילוף: "שנה קצת את הסיפור, עגל את הקצוות", מציעים לבמאי. בהתאונה יש "מלכודת עכברים" סינית, הצגה של ארבעה חיילים המתעללים במחסום בערבי זקן. החייל, שיסגיר אותם, יושפל ויתאבד. צה"ל במחזה מסבסד את הסרט כדי לומר שיש רק ארבעה רעים, "אבל השאר הם בסדר, הצבא בסדר והכיבוש בסדר... אה?"

אם אדם מחליף בדיון (כמו במלכודת העכברים המקורית של שייקספיר) במציאות ומתחבא מאחורי גילוי לב המלטי ולבטוטי נפש, אך איננו פועל כנדרש מבחינה מוסרית, הרי ליאור מחליף מהות מוסרית בתועלתנות בוטה ומוחצנת. המחזאי הופכו לפרסומאי, וכך נעשים תאגיד ומותג לרעיון של איכות חיים, כפי שנאמר באירוניה, כי רק התדמית קובעת. פנימה משורבבים גם כמה מונחי מפתח היוצרים תדמית: "כפר גלובלי", "עולם טוב יותר של נעלי במפר". לליאור ולתמי אשתו לא יעזרו יועצי נישואים וגם לא הילד החדש שזה עתה אימצו, כדי שיציל אותו ממנה ואותה ממנו. שניהם אנשי תחליף, הם רקובים מן היסוד. אלף פסיכולוגים לא יכבו שריפה מוסרית, רק נקיטת פעולה צודקת תעזור. לדמויות בהתאונה יש נטייה לסגת מאיומי התחום האתי למקלט הבטוח בעיניהן של הפסיכולוגיה. בעולם מתוחכם, פרסומאי ובימויי, מגמדים הטיפולים הנפשיים את הבעיה האמיתית, הופכים אותה לסובייקטיבית: "אני מטופל, משמע אני חף מאחריות", בעולם של הישראלים, ששפתם מזוהמת ומעשיהם חריגים. "חריג", אגב, היא מילה מכובסת לפלילי, למחריד ולגזעני. הדיבר "לא תרצח" המקורי לא היה צו יחסי, פסיכולוגי.

תמי מומחית במכון למחקר וחשיבה אסטרטגית, ודרכה, כמו דרך שאר ארבע הדמויות המקבילות לארבעת החיילים בסרט, המחזאי אומר דבר אחד ומתכוון לאחר. כך מאוזכרים הסינים, שאחד מבני עמם קיפח זה עתה את חייו, כמי שהמציאו את הרקטה, ובעצם מדובר בטיל חכם, ב"ראש נפץ שחודר אל תוך בית, כל בית, מרסק אותו, מאייד אותו". נירה אחראית על מחלקת עיזבונות בספריית האוניברסיטה ותפקידה, גם ברובד הסמלי-חברתי במחזה, נועד לחלץ משכחה ומשיטפון את מה שחשוב באמת: אחווה, חיוניות ואנושיות, כדבריה. הבת מייצגת סיכוי תמים לעולם חדש וטיפה אמיץ יותר, כי שירי תמצא את הדרך לסין ותנסה לעשות תיקון קטן לקלקול גדול. מיטלפונקט מהתל בנו בפתרון האופטימי-תמים הזה. התאונה איננו מחזה רק על ארבעה ישראלים שחשבו שהם בסדר, אלא חתך של מצביעי השמאל המתון והימין הליברלי (המסתדרים נפלא ביניהם) ההולכים לתיאטרון, שחייהם הנינוחים אך נטולי היושר האנושי הבסיסי - כמובן, הלאה הכיבוש - לוקים ברעלת נפשית, באילוח של כיב מוסרי-אתי המלחית מוגלתו לאט וברציפות. דרך המלודרמה הטלוויזיונית הזאת, שבה חמש נפשות ותמונות המותאמות היטב למסך הקטן, מגרד מיטלפונקט מורסה, בלי לסמן מטרות קלות. לתיאטרון כיום מגיע קהל מיוגע-חדשות מהמרכז ההסכמי בקשת הפוליטית. אסור להטריד את מנוחתו על כיסאותיו המרופדים. אבל אפשר לרמוז שמי שחי ברמייה ישלם מחיר נפשי.

התאונה יורה קליעי גומי, אזהרות שלא נועדו להרוג, המתאימות למקדם המסר הנמוך בתיאטרון הישראלי המסובסד, שאיננו מסתכן באמירות מפורשות אך מבקש לומר דבר או שניים על מה שקורה כאן לבני אדם; על יכולתנו להצליח רע בהזדהות עם סבלו של הזולת; על דבקותנו התפלה והרעה בחברוּת החבר'ה המדומה, בעודנו מבצעים עוולות ל"אחרים". זו תאונת טמטומה של הביחדיות הכאילו חברית במחזה, המוקיעה את הפער בין עשייה פלילית לתירוצים אוויליים וסולדת מהשתמטות. זהו מחזה לא מפורש מאוד על הקהות, ובו נוקט המחזאי טכניקה של התקרבות אל הנפשי, אל היחסי, אל הליברלי הבלתי מתחייב, כדי להוקיע מתוכו, אמנם בעדינות, את מה שמחייב ולכן גם אנושי, אחוותי וחי. המחזה מזכיר פיצוצים וטבח, נישול וזוועות, אבל הם רחוקים. מה שקרוב זו הבגידה ב"אני", בגרעין האמיתי וההומני. בשחיקה שכולנו לוקחים בה חלק, ב"שיטפונות הקטנים", כפי שנירה אומרת, המחזה התאונה עוסק באבק שאחרי פיצוץ גדול, בסרטן הנגרם מנשורת מוסרית. ומדובר דווקא בבני אדם מחונכים, הבְרואים בצלמם של הצופים בהם. 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, התאונה (תוכניית ההצגה, בית ליסין, 2003).