חנה מרון, ביוגרפיה
חנה מרון, ביוגרפיה
מאת פרופ' דן אוריין
חנה מרון (2014-1923) החלה את מסלול חייה כשחקנית מוקדם. היא הייתה ילדת פלא וכבר בגיל ארבע הופיעה בהצגות תיאטרון ילדים, בסרטים ובתסכיתי רדיו בברלין. חייה המקצועיים האינטנסיביים נמשכו יותר מ-83 שנה. ב-1933 עלתה מרון לארץ ישראל, שיחקה מעט ולמדה בסטודיו של תיאטרון הבימה. במלחמת העולם השנייה התנדבה ליחידת הנשים של הצבא הבריטי ושירתה בה שנתיים, לפני שהצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית. ב-1945 חברה למקימי התיאטרון הקאמרי. תחילה הופיעה בתפקידי משנה, והתפקיד הראשון שהקנה לה את מעמדה המיוחד בתיאטרון הישראלי היה זה של מיקה בהוא הלך בשדות (מאת משה שמיר, 1948). מכאן ואילך הפכה לאחת השחקניות המרכזיות בתיאטרון הישראלי, שיחקה בתפקידים רבים וחשובים, לימדה וגם ביימה.
חנה מרון (2014-1923) החלה את מסלול חייה כשחקנית מוקדם. היא הייתה ילדת פלא וכבר בגיל ארבע הופיעה בהצגות תיאטרון ילדים, בסרטים ובתסכיתי רדיו בברלין. חייה המקצועיים האינטנסיביים נמשכו יותר מ-83 שנה. ב-1933 עלתה מרון לארץ ישראל, שיחקה מעט ולמדה בסטודיו של תיאטרון הבימה. במלחמת העולם השנייה התנדבה ליחידת הנשים של הצבא הבריטי ושירתה בה שנתיים, לפני שהצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית. ב-1945 חברה למקימי התיאטרון הקאמרי. תחילה הופיעה בתפקידי משנה, והתפקיד הראשון שהקנה לה את מעמדה המיוחד בתיאטרון הישראלי היה זה של מיקה בהוא הלך בשדות (מאת משה שמיר, 1948). מכאן ואילך הפכה לאחת השחקניות המרכזיות בתיאטרון הישראלי, שיחקה בתפקידים רבים וחשובים, לימדה וגם ביימה.
חנה מרון (מיקה) ועמנואל בן-עמוס (אורי) בהוא הלך בשדות (התיאטרון הקאמרי, 1948). צילום: ש' אלכסנדר
מתחילת הופעותיה על הבמה ניכרה אצל חנה מרון יכולת קומית נדירה. היא פנתה ישירות לקהל, הצליחה בכך ונהנתה מהצלחתה ומהדיאלוג שפיתחה עם הצופים. מרון אמנם שיחקה בתפקידים רבים, בהם גם של דמויות מהדרמה ומהטרגדיה, ובכל זאת נדמה (ונמצא בעיתונות "וידויים" כראיות לכך) שהיא עצמה נהנתה במיוחד מתפקידיה הקומיים. בקומדיה, או בז'אנרים אחרים המקורבים לה, פונים השחקנים ישירות לקהל. פניות ישירות אלה "מעלות" את הצופים על הבמה או "מורידות" אליהם את השחקנים. מרון העידה על עצמה: "ה'אנטומיה' של הצחוק מעניינת אותי מאוד. אני עושה הרבה ניסיונות לאורך ההצגות". גם לתפקידיה הרציניים היא הביאה לעתים איכות קומית, שעשויה לפרוק מתחים בזמן ההצגה.
כבר בתפקידיה הראשונים של מרון (חנה'לה כפי שכונתה) ניכרה היכולת המיוחדת שבאמצעותה הביאה רעננות, חיות וחידוש לבמה העברית, שסבלה לפני כן מעודף רצינות "מקודשת" ומיתר פאתוס. לכך הוסיף דימוי המיניות, שהיה מרכיב באישיותה הבימתית.
הסופר והמחזאי משה שמיר העיד בחיבה ובשעשוע על צפייתו הראשונה במרון בתפקיד מיקה בהוא הלך בשדות: "פתאום תפסתי עצמי כשאני בולם בקושי גיחוך מתפרץ. מבין הדמויות הבודדות שהיו פזורות באולם עלו קולות צחוק. האם כתבתי קומדיה? זהו מה שלימדה אותי חנה'לה, מה ששיקעה בדמות, או אולי מה שהוציאה ממנה: שמחת החיים הטבעית של מיקה, כוח החיים הבלתי נכנע שלה".
כישרונה הקומי מצא ביטוי בין השאר בגילום נשים בהצגות שייקספיריות – רוזלינד בכטוב בעיניכם (1955), מריה בהלילה השנים-עשר (1959) וביאטריס במהומה רבה על לא דבר (1963), וגם בהצלחתה בתפקיד לייזה דוליטל בפיגמליון (מאת ג'ורג' ברנרד שו, 1954) או ליידי ברקנל בחשיבותה של רצינות (מאת אוסקר ויילד, 1993). לא פחות חשוב היה תפקיד הדודה חנה בסדרת הטלוויזיה קרובים, קרובים (1983), שהפכה אותה לדמות מוכרת ופופולרית גם אצל קהלים שאינם צופים בהצגות תיאטרון.
חייה המקצועיים של חנה מרון לא הוגבלו רק לתפקידים מעולם הקומדיה. היא שיחקה בהצלחה בטרגדיות כמו מדאה (מאת סנקה, 1971), זאת אחרי פיגוע חבלני בנמל התעופה במינכן ב-1970, שבעקבותיו נקטעה רגלה. וחשוב במיוחד - מרון גילמה גם את שלושת תפקידי הנשים המרכזיים במחזותיו של הנריק איבסן – נורה בבית הבובות (1959), הדה בהדה גאבלר (1966) וגברת אלוינג ברוחות (1989).
בניגוד מסוים לרושם הקליל שעשוי להיווצר מהופעותיה הקומיות, מרון הייתה שחקנית למדנית, חרוצה וקפדנית. לעבודתה על הדמויות שגילמה הקדימה תהליך לימוד. כך תיארה את תהליך העבודה שהקדים את גילום דמותה של הדה גאבלר, המציבה חידה קשה בפני במאים ושחקנים:
התחלתי לעבוד על הדה גאבלר זמן רב לפני שהתחילו החזרות... קראתי את המחזה וקראתי הרבה חומרי רקע... יותר מכל דמות אחרת לבשה הדה גאבלר פרצוף אחר אצל כל מפרש (נציגת האמנציפציה, לסבית וכל שאר הווריאציות). ברגע מסוים, ריבוי פירושים זה נראה לי אבסורדי. הנחתי אפוא לחומר... כשהתחלתי לקרוא את המחזה עצמו... גיליתי שהמפרשים צדקו... בכל משפט במחזה צצה הדה אחרת, ולמעשה יש בהדה משהו מכל מה שקראתי עליה.
פרשנותה לתפקידים הקלאסיים לא הצטמצמה לטקסט, אלא היא פנתה גם לקונטקסט, לזמן חיבורה של ההצגה. על דמותה של אליזבת מלכת אנגליה במחזה של פרידריך שילר מרי סטיוארט אמרה:
היא מיזוג של גולדה מאיר, אוויטה פרון ומרגרט תאצ'ר. אישה מודרנית שיש לה, כמו לכל אישה מודרנית, בעיות נפשיות לא קלות – ובעיקר בעיות של אבא ואמא. תאר לך להיות הבת של הנרי השמיני ושל אן בוליין – זוהי אותה אן בוליין שראשה נערף במצוות בעלה. היא הייתה גם אישה עם בעיות מיניות לא-קלות ("בתולת הברזל") שהנישואים היו לה חלק מהמשחק הפוליטי. יחד עם זאת... בימיה חזרה בה אנגליה מהעידן הפוריטני. שייקספיר חי ופעל בימיה, מה יכול לצאת יותר מודרני מזה?!
בישראל נחשבה חנה מרון לסלבריטי: מישהו שאנחנו מכירים גם מחוץ לתיאטרון ויש לו תכונות מסוימות השומרות עליו בתודעת הקהל לאורך זמן (אבל לא לנצח). הסלבריטי ניזון לפיכך מהכרה ציבורית, שאינה תמיד פרי היכרות עם תפקידיו בתיאטרון. למרכיבים אלה כדאי לצרף גם את תפקידיו הידועים של השחקן הסלבריטי בעבר ו"ציטוטים" מהם, ובעיקר את הרשמים שנשמרים בזיכרון הצופים ממשחקו. במקרה של מרון, מצטרפים כאן תפקידיה בעבר, איכות הקול המיוחדת שלה, הציניות שאחדים מהמבקרים מצאו בדרכי ביטויה והדמויות שגילמה.
בשונה משחקנים אחרים שהסלבריטאות קיבעה את דמותם בזיכרון הקולקטיבי וחרצה את גורל ליהוקם לתפקידים מוגדרים ומוגבלים, מרון שמרה על חירותה האמנותית. ב-1985, שנתיים לאחר שנקלטה בזיכרון הצופים כדמות טלוויזיונית קומית, גילמה ביוזמתה את ויני במחזה של סמואל בקט ימים טובים - מונולוג של אישה, שקבורה במערכה הראשונה עד מותניה ובמערכה השנייה עד צווארה. זהו אולי אחד התפקידים הקשים ביותר למשחק בתיאטרון. מרון הבינה את ההצגה כפרטיטורה, עם רבדים רבים של מחשבה פילוסופית, כמעט מופשטת. עם זאת, היא הצליחה לקשר בין הדימוי החריף של בקט לביוגרפיה האישית שלה – לאמה, שהיגרה לישראל מגרמניה ועד מותה לא הייתה מאושרת ונשארה "תקועה", ולמאבקיה המקצועיים כשחקנית "חופשייה".
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
אוריין, דן, "'חנה מרון כ'סלבריטי' ב'רחם פונדקי'", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 102-93.
בר-קדמא, עמנואל, "אותה הדמות, אותה שחקנית ועשרים שנה באמצע", ידיעות אחרונות (16 בדצמבר, 1981).
לפיד, שולמית, רחם פונדקי (תל אביב: אור-עם, 1990).
מנור, גיורא, "מטראולוגי-ארכאולוגי-מנדטורי-תנ"כי", על המשמר (18 ביוני, 1990).
ענבר, רחל, "מבית היוצר: עם חנה מרון", במה 36 (1968), עמ' 57-50.
פוקס, שרית, "עושים שריר לעולם", מעריב (1 במרס, 1985).
קינר, גד, "'מה כתוב פה?' חנה מרון ותפקידי הנשים האיבסניות שלה", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 47-31.
רוקם, פרדי, "קולה של השחקנית חנה מרון", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994) עמ' 70-67.
שמיר, משה, "מיקה", בתוך: מרדכי עומר ואחרים (עורכים), תפקידה של שחקנית: חנה מרון (תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1994), עמ' 105-103.
Ben-Zvi, Linda, "Hanna Marron interviewed by Linda Ben-Zvi", Women in Beckett, Performance and Critical Perspectives (Urbana and Chicago, University of Illinois Press, 1992), pp. 41-46.
