מוטי לרנר, על כתיבת המחזה ההודאה
על כתיבת המחזה ההודאה
מאת מוטי לרנר
נולדתי ב-1949 בזכרון יעקב, השוכנת כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לחוף טנטורה. כמו ילדים רבים במושבה, ביליתי גם אני ימי קיץ רבים בחוף הקסום הזה. כמותם ראיתי את הבית היחיד שנותר על תלו מטנטורה הערבית והפך במשך השנים למחסן של דייגים, רובם בני פוריידיס, שפרשו את רשתותיהם במפרץ. כמו כל חברי לא שאלתי על הבית, מי בנה אותו, מי גר בו ולמה הוא ננטש. מדי פעם נחשפו בחול אבנים מסותתות שסיפרו על בתים נוספים שעמדו במקום, אך גם עליהן לא שאלתי. אמנם השם טנטורה העיד שפעם היה פה כפר ערבי, אך לא תהיתי כיצד נחרב ולאן נעלמו תושביו.
בקיץ 1966 התרחש אירוע שהכריח אותי לשאול. אבי היה חקלאי וגידל בעיקר ענבים. כמו בכל קיץ גויסנו, שני אחי ואני, לעבודה בבציר. וכך, באחד מימי יולי, לקראת שעת צהריים, הגיעה לכרם משאית נהוגה בידי אחד מתושבי זכרון יעקב. הנהג החנה את המשאית והעמיד לידה פרימוס נפט, להכין לעצמו קפה, עד שיסתיים הבציר והפועלים יעמיסו את ארגזי הענבים בדרכם לשוק הסיטונאי בתל אביב.
עוד הנהג מרתיח את הקפה, שמעתי אותו מתווכח בצעקות רמות עם אחת הבוצרות הערביות תושבות הכפר פוריידיס בערבית מעורבת בעברית. עד מהרה הבנתי שהבוצרת, שאותה הכרתי היטב, האשימה את הנהג ברצח בני משפחתה, ואילו הוא טען שלא רצח איש אלא רק קבר את המתים. שאלתי את אבי, שסירב בעקשנות להתייחס לוויכוח, ולכן פניתי לאחד משכנינו. לאחר הפצרות ממושכות הוא סיפר לי, שאותה בוצרת, תושבת פוריידיס, היא ילידת טנטורה, וכי בעת כיבוש הכפר ב-1948 על ידי גדוד מחטיבת אלכסנדרוני נהרגו בעלה ואחדים מקרוביה. לימים הודה אותו נהג בפני תדי כ"ץ, תלמיד לתואר שני במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה שחקר את כיבוש הכפר, כי היה מורה הדרך שהוליך את אחת מפלוגות הגדוד אל הכפר ובתום הקרב היה אחראי לקבורת המתים. כשעמדתי ללכת, עצר אותי השכן ואמר: "אחי הצעיר היה מ"פ באותו גדוד שכבש את טנטורה, אבל הוא ניסה למנוע את ההרג והביזה". הכרתי את האח. הוא נפטר כמה שנים קודם לכן, וזכרתי אותו כאדם חייכן וטוב מזג. אף על פי שלא היה בן משפחתי כיניתי אותו תמיד "דוד".
הייתי בן 17. התקשיתי להאמין שאותו "דוד" היה מעורב בהרג אזרחים, ובגלל החשש לדעת יותר, לא המשכתי לשאול. עד מהרה נשכחה הפרשה. כעבור שנה פרצה מלחמת ששת הימים, ואז מלחמת יום הכיפורים. טנטורה ומתיה נדחקו לקרן זווית.
הפרשה עלתה לתודעת הציבור בחורף 2000, כאשר התפרסמה במעריב כתבה על מחקרו של כ"ץ. הייתי מודע לוויכוח הציבורי שהתעורר עקב הפרסום, אבל לא קראתי את המחקר ולא התעמקתי בפרטיו. בשבוע שהתפרסמה הכתבה ביקרתי אצל דודתי בזכרון יעקב; גיליון סוף השבוע של מעריב היה מונח על השולחן במטבח. דודתי עיינה בו, פנתה אלי ואמרה בכעס: "שקרנים גדולים, החיילים של אלכסנדרוני". הופתעתי מאוד. דודתי הייתה בעלת דעות ימניות נחרצות והייתי בטוח שתגנה את כ"ץ, אבל היא דווקא המשיכה וסיפרה: "הייתי שם. ראיתי את המתים". ב-1948 הייתה דודתי בת 15 ועבדה כעוזרת לרופא השיניים במושבה. לדבריה, ב-23 במאי, כאשר התברר שבקרב הלילי בטנטורה נהרגו 14 מחיילי אלכסנדרוני ורבים נפצעו, הוזעק רופא השיניים לסייע לרופא הגדוד. היא התלוותה אליו וכשהגיעה לכפר בתום הקרב, ראתה את עשרות ההרוגים שהוטלו לקבר אחים. "כמה?" שאלתי. "הייתי ילדה", היא השיבה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם מת. לא יכולתי לספור".
אחר כך הוסיפה: "הייתי היהודייה היחידה במקום. כאשר אספו את נשות טנטורה והעלו אותן לאוטובוסים, הורו לי הקצינים לערוך חיפוש בבגדיהן. עברתי מאישה לאישה ונטלתי מהן את תכשיטיהן. אחר הצהריים כבר היו בידי החיילים כמה דליים מלאים. שאלתי קצין מה הם מתכוונים לעשות בתכשיטים האלה. הקצין השיב שהם יימכרו בחו"ל ובַתמורה יקנה הצבא נשק ותחמושת". היא השתתקה לרגע לפני שאמרה. "הייתי תמימה והאמנתי".
כעבור ימים אחדים השגתי את עבודת המ"א של כ"ץ וקראתי אותה בעיון. הוא ראיין כמה מבני זכרון יעקב שהכרתי היטב, כולל שניים מקרובי משפחתי. שניהם לא השתתפו בקרב, אבל מאחר שהכירו היטב את תוואי השטח בטנטורה, נקראו להוליך את פלוגות אלכסנדרוני ליעדן ונכחו בכפר בכל שלבי כיבושו. כ"ץ ראיין גם את יעקב אפשטיין, בן זכרון יעקב, שמונה על ידי הצבא לטפל ברכוש הערבי הנטוש והעיד על מה שראה כשהגיע לכפר בסיום הקרב. קראתי גם את עדויות הפליטים שגלו מטנטורה ואת עדויות החיילים שהשתתפו בקרב, שניתנו כולן בסוף שנות התשעים. הסתירות בין תיאורי הקרב השונים וספיחיו היו רבות, אבל בכל העדויות ניכרו סימנים לאירועים טראומטיים שהודחקו והוכחשו במשך כחמישים שנה. ברגע שהבשילו התנאים, פרצו הזיכרונות הקשים האלה החוצה ועוררו ויכוח ציבורי שעדיין לא תם.
כך נולד המחזה ההודאה. הוא אינו מסמך היסטורי ואינו מנסה להכריע בין הנרטיבים השונים של כיבוש הכפר, וודאי שאינו מנסה לקבוע חד-משמעית מה העובדות ההיסטוריות של כיבוש טנטורה בליל 23 במאי 1948 ובבוקר שאחריו. כל הדמויות במחזה בדויות, וכך גם כל קורותיהן. לכן, אגב, נקרא הכפר הערבי שכיבושו נדון במחזה טנטור, ולא טנטורה. העלילה מתרחשת ב-1988 ועוסקת בשתי משפחות, יהודית וערבית, המתגוררות בחיפה. באמצעותן מנסה המחזה לחקור את תהליך הדחקת הטראומה של כיבוש הכפר, שהתרחש הן בחברה היהודית, הן בחברה הערבית, ואת הנסיבות שהביאו להתפרצות הטראומה המודחקת לתודעה כעבור ארבעים שנה. נדמה לי שהעיסוק בטראומה הכרחי לכל המעורבים בה. בלעדיו לא יתרחש התיקון ההכרחי כל כך לקיומנו, ברמה הפוליטית וברמה האישית והחברתית, ולא נחלים מן הטראומה הקולקטיבית שחווינו, ושאת אימתה תיאר ס. יזהר בסיפור חִרבת חִזעה:
הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא לדעת מנַין, עיניים סמויות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין-אומר. דממת שְאִיה נטושה. כליותיך מתחמצות. ויש לפתע, באמצע הצהריים או בטרם ערב, פותח הכפר שעוד לפני רגע היה סתם קצת רקמת בקתות שוממות השותקות יַתְמוּת, שתיקה קשה, וקינת-מספד מרעדת לב - פותח הכפר הזה, הגדול וקודר, ושר שירת חפצים שנסתלקה נשמתם; שירת מעשי אנוש שחזרו לגלמותם והפריאו; שירת בשורת אסון-פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל-שפתיים, ופחד, ריבונו-של-עולם, פחד אימה זועק משם, ונצנוץ, פה ושם, מין נצנוץ של נקמה, של קורא לריב, של אל-נקמות הופיע!... הכפרים הריקים הללו...
כתיבת המחזה ההודאה הושלמה ב-2006, ולצערי, אף שכמה תיאטרונים בארץ גילו בו עניין, בסופו של דבר בוטלו כל התוכניות להעלאתו. אני מניח שהסיבה לביטולים החוזרים ונשנים נעוצה בחששות מנהלי התיאטרונים מפני סנקציות מצד משרד התרבות, אך גם מפני תגובה ציבורית זועמת על "חריגה" מן הקונצנזוס בהצגת הסיפור האסור של 1948. המחזה עלה לראשונה באביב 2014 ב-Theater J בוושינגטון בבימוי סיני פתר. בעקבות הביקורות הנלהבות תכנן אחד התיאטרונים הגדולים אצלנו להעלות אותו בעונת 2015-16, אך ב-17 במרס 2015 נערכו בחירות לכנסת, הוקמה ממשלה חדשה, וההמשך ידוע.
ההודאה בהפקת תיאטרון יפו, בימוי: סיני פתר. בתמונה: עודד קוטלר. צילום: דוד קפלן
עם העלאת ההצגה בתיאטרון יפו, בספטמבר 2016, נשמעו קולות במשרד התרבות ובמשרד החינוך שניסו להורידה מן הבמה. למזלנו הצליח התיאטרון לסכל את הניסיונות הללו. עם זאת, "סימוּנה" בידי הממסד כהצגה עוינת המכפישה את חיילי צה"ל הביא לידי כך שכמעט כל בתי הספר התיכוניים שפנינו אליהם סירבו לכלול אותה במסגרת פעילות התרבות של תלמידיהם, והמורים להיסטוריה ולאזרחות סירבו להכניס אותה לתוכנית הלימודים. אף על פי כן, ההצגה הועלתה ברציפות במשך שתי עונות מלאות, ולשמחתנו צפו בה גם פלסטינים אזרחי ישראל. בתום כל הצגה התקיים דיון עם הקהל, שהתמקד בנרטיבים השונים של מלחמת 1948 ובמשמעותם לחברה הישראלית בימינו. למיטב שיפוטי, ההצגה יצרה בתוך הקהל ובינו לבין היוצרים שיח פתוח, הוגן ואמפתי; שיח המעיד על האפשרות ליצור דיאלוג כן, מקרב ובונה בין חלקים שונים בחברה הישראלית על הטראומה המשותפת שלנו. אני מקווה שהדיאלוג הזה יאיץ את תהליך הפיוס עם העם הפלסטיני החי עִמנו ובשכנותנו ויקדם, ולו במעט, את הקמתה של חברה משותפת בישראל, שחלקיה חיים זה לצד זה תוך הכרה וקבלה הדדית.
