החצי השני, 1974 / תיאטרון קהילתי

החצי השני, 1974

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

 

החצי השני הוא מופע קהילתי שעלה בתיאטרון הקהילתי של פרדס כץ ב-1974, בהנחייתו ובבימויו של יוסי אלפי. המופע היה אחד ממופעי המפתח של תיאטרון הנגד, שפרח בשנות השבעים של המאה העשרים בכמה שכונות בפאתי ירושלים ותל אביב. הרקע שהצמיח את החצי השני הוא השילוב רב-העוצמה של פעילות המחאה של הפנתרים השחורים במרחב הארצי עם המציאות החברתית-כלכלית-פוליטית הלוקלית בשכונת פרדס כץ (השייכת מוניציפלית לבני ברק), שמעבר לרחוב ז'בוטינסקי, החוצה גיאוגרפית, כלכלית ותרבותית בין האזור האשכנזי-דתי אורתודוקסי השולט, לאזור המזרחי-מסורתי הנשלט.

אלפי הגיע לשכונה ב-1974 ושכנע את העובדת הקהילתית ואת ראש מועצת הפועלים לתמוך בהקמת תיאטרון קהילתי. הוא הצליח לגייס כ-25 נערים ונערות לקבוצת התיאטרון. תהליך הכתיבה התבסס על אימפרוביזציות של השחקנים, על שיחות ועל ראיונות עם אנשים ברחוב ועל מכתבים שכתבו התושבים לקבוצה. מלכתחילה עורר התהליך התנגדות מצד הממסד, שראה באלפי "חטטן", שבמקום לביים הצגה רגילה, מראיין אנשים מהשכונה וכותב מחזה שמבוסס על חומרי חיים מקומיים. המחזה עסק בעזובה בשכונה ובמחדלים הקשים של הממסד, בייחוד בפעולות הרשות המקומית ובאפליה של השכונה לעומת שכונות אחרות. לאנשי הממסד, שתמכו בהקמת התיאטרון הקהילתי ורצו לשלוט בדרכו ובתוכנו, היה קשה לעכל את הטון התוקפני והביקורתי של המחזה. אלפי הצליח לשכנע את נציגי המועצה המקומית כי מדובר במחזה הומוריסטי ובידורי גרידא, וכך קיבל היתר להפיק אותו לכלל מופע.

החצי השני היה הרבה יותר מהצגה בידורית. כמו מופעים אחרים של תיאטרון הנגד, גם מופע זה הציג אסתטיקה פוליטית, שנוצרה באמצעות מערכת הבחירות האמנותיות, בהן תבנית הרוויו (revue) הפוליטי (שיר-מערכון-שיר), המקובלת בתיאטרון הפופולרי; שילוב קטעי דיבור ושירה בעיראקית; ניכוס תבניות של שירים קנוניים עבריים ודתיים-אשכנזיים כמסגרת לתכנים ביקורתיים; סימון ההגמוניה האשכנזית כנעדר-נוכח כול-יכול באמצעות קול חוץ-בימתי; והשימוש בדימויים כמו המזרחי כדחליל או באלגוריה של האדון כץ וכלבו פרדס. כל אלה יצרו מחזה מורד שהיה דוגמה לתיאטרון קהילתי, שלא רק שאינו מחקה את התיאטרון הבורגני הריאליסטי, אלא מצליח גם להציב טקסט שבו הפואטיקה והפוליטיקה של הייצוג מעצימות זו את זו עד כי לא ניתן להפריד ביניהן.

אלפי ויתר על תפאורה ועל תלבושות והשתמש בבמה ריקה שבה קיר אחורי המכוסה בגרפיטי ובכרזות של המופע. בפתח המופע ישבו השחקנים על שפת הבמה החשוכה, ולצלילי נגינת גיטרה הציג כל משתתף את עצמו בשמו האמיתי והואר באור לבן עד שכל הבמה כוסתה באור. בשיר הפתיחה הסבירו השחקנים את הצורך להקים תיאטרון קהילתי כאמצעי להתנגדות לדיכוי: "מה קורה פה?... שום דבר... רוצים שנהיה שום דבר... אנחנו נתארגן ונראה להם... הם פוחדים מזה שנתארגן. ויש להם ממה לפחוד, מותק. מה שלא יהיה פה. ארגנו הצגה... אז בואו ונתחיל מהתחלה באופן תרבותי חביבי. רק באופן תרבותי... שלא יגידו שאין לנו תרבות..."

המערכונים השונים תיארו על פי רוב את המפגש הטעון בין תושב פרדס כץ לבין נציג הממסד האשכנזי-דתי מבני ברק. במערכונים אלה גילמו השחקנים המזרחים גם את הדמויות הדתיות האשכנזיות, והביצוע המשכנע ביטל באופן סמלי וזמני את הפער שפערה אז התפיסה המקובלת בין המזרחי לאשכנזי. יתרה מזאת, שירת המנגינה החסידית-אשכנזית באופן חקייני ולעגני, תוך שימוש במילים מקוריות, חיבלה בדימוי ה"לבן" והטהור של הרב האורתודוקסי במובן הגזעי והמוסרי כאחד: "מודה אני לפניך אבינו שבשמים שנתת לי שכונתי באמונה לפניך. יש לנו הרבה מאוד, יש לנו הרבה מאוד, הרבה מאוד ילדים, אמא, אבא, רחובות מלוכלכים... מודה אני, מודה אני... יש לנו סמים, ויש לנו מכות, יש פה דתיים ושוק מלא צרות... כלבים שוטים וסוסים על מדרכות. אז חוץ מזה מה צריך עוד... מודה אני לפניך".

בתוך השירים והמערכונים, שעטפו בדרך כלל את המסר הביקורתי במעטה הומוריסטי, הכניס אלפי קטע בוטה במיוחד: "אדון כץ וכלבו פרדס", מטפורה מצמררת למערכת היחסים הדכאנית בין התושבים המזרחים לממסד האשכנזי המקומי והארצי:

 

פרדס: אוכל, אוכל.

כץ: תכף תגיד לי שאתה רעב, אצלנו אין רעב בארץ ברוך השם. (מוציא עצם וזורק)

פרדס: לא רוצה עצמות רוצה בשר.

כץ: בשר. אני תכף נותן לך בשר! (מכה)

פרדס: אני אוכל עצמות כבר 26 שנה. רוצה לאכול כמו שאתה אוכל, הבטחת לי.

כץ: כן, אבל אמרתי, רק כשכלבים ילכו על שתיים.

פרדס: (הולך על שתיים) הנה אני הולך. התאמנתי הרבה מאוד… אני כבר הולך על שתיים, אני רוצה בשר, הבטחת לי.

כץ: זה מה שקורה כשמעודדים לתרבות הנכונה. אני רק רציתי לעודד אותך, לא התכוונתי באמת, ממתי כלבים אוכלים כמו אנשים?… לך תיתן תרבות לכלבים האלה.

 

שיר הסיום של המופע הוא למעשה חלקו השני והבוטה יותר של שיר הפתיחה. אם בפתח המופע מזמינים השחקנים את כל אנשי השכונות, את המנהיגים ואת אלה "השבעים שבעם שהיה לכם פעם לב חם" ומבקשים מהם: "הביאו איתכם את חבריכם השרים שיקשיבו במקום לנאום נאומים, שלהם הפכנו טרף... בואו כולכם... ומדעות קדומות אל תעשו פה עניין, הן יושבות לנו על גרוננו כמו חרב", הרי שבסוף המופע פורצת המחאה החוצה:

 

מי אני בכלל בארץ הזאת, ישראל השנייה. מה אני עושה פה, למה אני כאן, ישראל השנייה. אני רוצה להיות אזרח במדינה במקום שווה לשורה הראשונה, למה אומרים לי האנשים הגדולים שב בצד חביבי, איתך לא מדברים. מי אני בכלל בארץ הזאת, ישראל השנייה... מחליטים בשבילי קובעים לי דברים/ קוראים לי בשמות מכל הסוגים, אני הכבשה השחורה של המדינה, ביני לערבי דרגה אחת קטנה./ לקחו לי את התרבות ריסקו אותה כליל, מילאו אותי בקש, עשו אותי דחליל. אז מה נשאר לי? לצעוק ולזעוק עד יומי האחרון, תפסיקו לדרוך לי על הנשמה והגרון.

 

מנקודת מבטם של השחקנים מפרדס כץ, לא המצב הכלכלי הקשה הוא הבעיה האמיתית, אלא הטראומה הנפשית שנגרמה להם בעטיו של הדיכוי התרבותי והחברתי. המזרחי לא הגיע לארץ כלב או דחליל, אלא נעשה כזה באמצעות מנגנוניה המתוחכמים של ההגמוניה. עם העלאת המופע החל הממסד, שנעלב מתוכנו, במאבק להורדתו מעל הבמה. אלפי זומן לפגישה שבה נתבע להוריד קטעים מהטקסט ולשנות את המופע. מאחר שעמד בסירובו, הוא פוטר במהרה והתיאטרון הקהילתי נסגר.

 

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אלפי, יוסי, תיאטרון וקהילה (ירושלים: הסוכנות היהודית, 1986).

לב-אלג'ם, שולמית, מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive