התקבלות ההצגה האנוסים (מאת מקס צוויג, 1938)

מאת פרופ' נעמה שפי

בשלהי דצמבר 1938 עלתה על בימת תיאטרון הבימה הצגה חדשה, האנוסים מאת מקס צוויג, שתורגמה מגרמנית. הביקורות היללו את ההפקה, שבעונתה הראשונה הועלתה 51 פעמים בפני יותר מ-35 אלף איש, כמעט עשירית מהאוכלוסייה היהודית ביישוב. את הצלחתה הכבירה של ההצגה יש להבין על רקע אירועי השעה יותר מאשר על בסיס הסיפור ההיסטורי או טיבו המיוחד של המחזה. האנוסים מגולל את ההשתלשלות ההיסטורית של הצרת צעדי היהודים בספרד בעת שלטון המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה, בשלהי המאה ה-15, ואת רדיפת המומרים שנחשדו בנאמנות כפולה לדתם היהודית המקורית ולדתם החדשה לכאורה, הקתולית. הבחירה של המחזאי מקס צוויג, שזו הייתה לו ההפקה הראשונה בארץ ישראל, הייתה מודעת: כמי שעלה זה מקרוב ממרכז אירופה, הוא ביקש להאיר את הסכנה הטמונה ליהודים המסרבים להכיר במתחולל במחוזותיהם. אף שלא כתב זאת במפורש, ברור שבחר לדון בהגבלות שהטילה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל ובגירוש, משום שראה בחקיקה הנאצית הד לפרשה ההיסטורית.

דרמטורג התיאטרון, מקס ברוד, בעצמו מהגר ממרכז אירופה, הבין היטב את הפוטנציאל הטמון במחזה והגדירו "לאומי, במיטב מובנה של ההגדרה ותוכנה". הוא שיער נכון שדיון במה שנתפס כאסון הגדול ביותר שפקד את היהודים מאז חורבן בית שני יעורר מחשבות על ההווה. התאמת המחזה לצופים ביישוב העברי הייתה נעוצה גם בטיפוח רעיון שלילת הגלות ובהצגת הציונות המעשית וההגירה לפלשתינה כאפשרות העדיפה – אפילו היחידה – העומדת בפני יהדות אירופה הנרדפת. כלומר, המחזה שיקף את האסון העתיד לפקוד את הקהילות שלא ישכילו לנטוש את אירופה בזמן. בדיעבד ברור שההשוואה הייתה אופטימית: חוקרים מעריכים כי מחצי האי האיברי גורשו כ-70 עד 200 אלף יהודים; אבל בסוף שנות השלושים איש לא היה יכול לחזות עד כמה קיצוני יהיה האסון שיחוללו הנאצים.

התיאטרון רתם להפקה את מיטב הכוחות שעמדו לרשותו: את המחזה תרגם אביגדור המאירי, כבמאי נבחר צבי פרידלנד, והמלחין היה פורדהאוס בן-ציסי. לצוות השחקנים שובצו כמה מבכירי הלהקה: שמעון פינקל גילם את דמותו של דון כריסטובל; יהושע ברטונוב היה דון אסטבן; רפאל קלצ'קין שיחק כדון גרסיה; אהרן מסקין הציג את האינקוויזיטור הראשי של הכנסייה הקתולית תומס טורקוומאדה; חנה רובינא הייתה המלכה איזבלה; וברוך צ'מרינסקי שיחק בתפקיד רב עדת האנוסים, יוסף גלנטי.

מימין לשמאל: בת עמי אלישיב (פוגצ'וב, פינקל), חנה רובינא ושושנה דואר

במערכה הראשונה צופה מלכת ספרד איזבלה – ואיתה הקהל בתיאטרון – בהצגה על אדם ממוצא יהודי שנטבל והתקבל כנוצרי, ובכל זאת ממשיך לקדש את השבת. במערכה השנייה מתגלה שאכן אין די בהתנצרות כדי להביא להתקבלות מלאה בחברה הספרדית. לקראת סוף המחזה, כאשר היהודים מבקשים לערוך קבלת שבת, מתחוור כי חצרותיהם של החשודים בשמירה על היהדות במסווה של נוצרים מסומנות בסימן צהוב על השער. בעונה הראשונה של ההפקה היה הסימן הצהוב עדיין רק הד לאות קלון שהשימוש בו גווע במהלך המאה ה-19, שכן השימוש בטלאי הצהוב נכפה על היהודים רק לאחר שפולין נכבשה בידי הנאצים בסתיו 1939. לעומת זאת, חוסר התוחלת שבהתנצרות לשם התקבלות בחברה הכללית כבר היה ברור לאחר התגברות הגזענות בגרמניה, חקיקת חוקי נירנברג והגדרת בני תערובת כיהודים.

צוויג, שקשר בין האסון ההיסטורי להווה המסוכן, היה רק אחד משורת יהודים דוברי גרמנית שכתבו על גירוש ספרד מאז המאה ה-16. דווקא היהודים הגרמנים, שזכו לשוויון זכויות עוד לפני כינון הרייך השני ב-1871, נחרדו מהעוול שנגרם לקהילה היהודית המשגשגת בספרד של תור הזהב. במאה ה-19, כאשר אירופה נשטפה בגל תנועות לאומיות וצצו בה ניצנים של מפלגות אנטישמיות, התגבר הדיון הפנים-יהודי – בעיקר בקרב יהודי גרמניה – בגירוש ספרד ופורטוגל. עליית המשטרים הטוטליטריים בראשית המאה העשרים העצימה עוד יותר את ההתייחסויות לגירוש מחצי האי האיברי ולרדיפות האינקוויזיציה. אלה יוחסו לקומוניזם ולנאציזם שחוקקו חקיקה מפלה ביחס ליהודים. בשבועון הארצישראלי הפועל הצעיר הושוו חוקי נירנברג לחוקים שנחקקו בחצי האי האיברי בימי הביניים: "זאת היא הפקעה של הרכוש היהודי, שכמותה אנו צריכים לבקש בתקופות האפלות של גירוש ספרד ופורטוגל". אותה השוואה עמדה כנראה לנגד עיניו של צוויג, שחש כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה על אף שהמחזה שחיבר עוסק רק באנוסי ספרד ואין בו התייחסות ישירה להווה; ואולם ריבוי ההשוואות בביקורות התיאטרון מלמד כי המחזה נכתב באופן המזמין את הצופה לראות באסון ההיסטורי אפשרות.

המבקר של עיתון דבר, אברהם שמואל יוריס, הקדיש להצגה שני מאמרי ביקורת, שבהם עיגן את המחזה ב"תקופה היסטורית מורתחת, התנגשות של שלושה עולמות – נוצרים, מאורים ויהודים – על שטח המדינה האחת", וראה בתקופה זו "טרגדיה לאומית", שהיא גם אסונם של יחידים. יוריס הסביר ש"ניתן בנקל להשוות בין יהדות גרמניה ליהודי ספרד. פה כמו שם היה זה תור הזהב, וכמו שם כן פה בא האסון כחתף ונוכחו לאחר זמן מה שההתבוללות אינה אלא אילוזיה של יהודי ולא-יהודי". קישור ברור עוד יותר הציע המבקר של השבועון הציוני העולם, מ' עין רואי:

דווקא במחזה מימים קדומים שילמה מס לאחת האקטואליות הבוערות ביותר שבדורנו, אימת הגרזן שהונף על גזענו בדור זה. הטרגדיה הגדולה של האנוסים על כל הוד האימים שבה מזעזעת את נימי הלב הישראלי בכל עת וזמן, אך שבעתיים ושבע היא מרעישה את לבנו כיום הזה, כאשר גלגל ההיסטוריה כאילו חזר על עקבו, ומעשי בלהות של ימים מקדם הפכו ידיעות הזועקות אלינו שעה-שעה מעל עמודי הטלגרף.

מבקר אחר הקביל בין נתיבי הבריחה הימיים שהיו פתוחים בפני יהודי ספרד ופורטוגל במאה ה-15 ובין האפשרויות העומדות בפני יהדות גרמניה, ועמיתו כתב בבירור שהמחזה עצמו הוא שמדגיש את "ההקבלה בין גירוש ספרד בזמנו לבין גרמניה בת-זמננו ויחסה ליהודים".

מעבר להשוואות בין העבר להווה ומעבר לצער הכן על מר גורלו של העם היהודי במשך דורות, המבקרים הקדישו תשומת לב מיוחדת לצוות השחקנים, שמשחקם סחט סופרלטיבים, כמו למשל הופעה מלאת "הוד ויפעה" ועיצוב דמות ב"שלמותה"; כוכבת הלהקה חנה רובינא קצרה שבחים מיוחדים על ש"בתמונה זו האחת היא מתרוממת לשיאי-הרים ומושפלת עד דכא". היו מי שהוסיפו לביקורת קביעות סוחפות, כגון "מן הצד החיצון הייתה זו אחת ההצגות המפוארות ביותר של הבימה". את שורת הביקורות המהללות את ההצגה סיכם באופן המלא והמלטף ביותר הדרמטורג מקס ברוד: "בדרכה של הבימה להיות תיאטרון לאומי-אוניברסלי הייתה הצגת אנוסים תחנה חשובה. כאן נמצא חיזיון בעל מעוף והיקף וכל ההצגה הייתה הישג אמנותי חשוב מצד המשחקים, הרז'יסור והצייר". ואכן, מה שתרם יותר מכול להצלחת ההצגה היה ההקשר: האפשרות להשוות את המחזה ההיסטורי להווה בגרמניה הנאצית ואף להשתמש בו כהוכחה לצדקתה של שלילת הגלות.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

זר-ציון, שלי, "הבימה" בברלין: מיסודו של תיאטרון ציוני (ירושלים: מאגנס, 2015).

יובל, ירמיהו, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות (ירושלים: כתר, 2014).

לוי, תום, "הגירה, פליטות ועוני כגורם מעצב בחייהם וביצירתם של שלושה מחזאים יקים בארץ-ישראל – סמי גרונמן, מקס צוויג ומרטין רוסט", מותר 23-22 (2015), עמ' 63–68.

מהלמן, ישראל, "היציקה הדרמתית של מאקס צוויג", במה 60 (תשל"ד), עמ' 77–85.

צוויג, מקס, האנוסים (מגרמנית: אביגדור המאירי), תיאטרון הבימה, 1938.

צוויג, מקס, "חיים שאיחרו לבוא (קטע אוטוביוגרפי)", מאזניים נז (8) (1984), עמ' 76–77.

קוחנסקי, משה, התיאטרון העברי (ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1974).

קריגל, מוריס, "האנטישמיות 'המודרנית' של האינקוויזיציה", זמנים 41 (1992) עמ' 23–33.

שביד, אליעזר, "גירוש ספרד והשואה", אלפיים 3 (תשנ"א), עמ' 69–88.

שפי, נעמה, "תיאטרון, זיכרון היסטורי וזהות לאומית: הצגת 'האנוסים', התקבלותה בארץ-ישראל והיחס לרייך השלישי", הציונות כא (1998), עמ' 157–173.