אברהם גולדפאדן – אבי התיאטרון היהודי המודרני

מאת ד"ר אסתר ניסים

לא בכדי זכה אברהם גולדפאדן (1908-1840), משכיל, משורר ועיתונאי, מחזאי, במאי ומפיק, בתואר "אבי התיאטרון היהודי", שכן יצר כמעט יש מאין את התיאטרון היהודי של זמנו. המעבר מבמה חובבנית לתיאטרון מקצועי בתרבות היהודית החל בן לילה, כאשר העלה גולדפאדן לראשונה - בעיר יאסי שברומניה, בחול המועד סוכות 1876 - את מחזהו המאולתר עם שני שחקנים-זמרים נודדים, מתוך כוונה מוצהרת לייסד תיאטרון יהודי כמו בכל אומות העולם. עד אותו רגע לא התקיימה בתרבות היהודית מסורת רציפה של כתיבה דרמטית ושל מופעי תיאטרון. המחזות, שנכתבו על ידי המשכילים, נועדו לקריאה בלבד וכמעט לא הוצגו, ותיאטרון החגיגה של הפורימשפיל לא הצליח להבשיל לכדי מודעות אמנותית ולפתח דרמה מודרנית. חידושו של גולדפאדן היה ביצירתו של תיאטרון יהודי מקורי ומקצועי שהיה עממי ומודרני, סביבתי ונסמך על התיאטרון האירופי בעת ובעונה אחת. המהפכה שחולל אינה תולדה של תהליך עקבי כלשהו, שהתהווה לפניו, ואף לא תוצאה של יד המקרה, אלא התאפשרה בזכות יכולותיו, מקוריותו ואישיותו הרבגונית.

גולדפאדן נולד בסטרוקונסטנטינוב, אחד ממרכזי ההשכלה בדרום רוסיה, וזכה לחינוך דתי-מסורתי ומשכילי כאחד. העובדות מראות כי הוא נמשך אל התיאטרון שנים רבות לפני שהגיע ליאסי. עוד בבית המדרש לרבנים בג'יטומיר, שבו רכש את השכלתו בשנים 1866-1857, התוודע לתיאטרון ואף התנסה בו. ביוזמה נדירה הועלה בין כותלי המוסד המשכילי המחזה סערקעלע מאת שלמה אטינגר, וגולדפאדן, נוסף על היותו העוזר הראשי בכל הקשור להפקה, שיחק בתפקיד הראשי והקומי של סרקלה. כבר בימי לימודיו נדפסו שיריו הראשונים בעברית וביידיש בעשרות אלפי עותקים. אף שלא היה מוזיקאי, נהג גולדפאדן להלחין את שיריו או להתאים להם לחנים עממיים שליקט בכל מקום שאליו הגיע, והם זכו לפופולריות רבה בקרב העם. הוא נהג לבקר במרתפי היין ובטברנות ולהקשיב לזמרים הנודדים, אשר כמה משיריו נכללו ברפרטואר שלהם. בשירים ראה גולדפאדן יסוד הכרחי ואת הרוח החיה בתיאטרון שלו, ובהלחנתם שיבץ סוגות מוזיקליות וסגנונות מגוונים, חילוניים וליטורגיים, שירי עם, שירי לכת, שירי ערש, אופרות ואופרטות פופולריות. בקובץ שירי היידיש השני שלו, די יידענע (היהודייה), שיצא באודסה ב-1869, נכללו גם מערכון לשתי דמויות נשיות, "צוויי שכנות" (שתי שכנות), ומחזה בארבע מערכות, "די מומע סאסיע" (הדודה סוסיה), שנכתב בהשראת סערקעלע.

בזמן שהותו באודסה הופיע גולדפאדן עם שיריו העממיים והלאומיים בסלונים הספרותיים בפני קהל משכיל ונהג לצפות בתיאטרון, שהעלה אופרטות גרמניות. בהגיעו ללמברג (לבוב), שבה הוציא עיתון משכילי ביידיש, צפה בתיאטרון פולני ובתיאטרון רוסי-גרמני, באופרטות שונות ובאופרות של ורדי. בווינה צפה באופרות של וגנר. להפקות התיאטרון שאליהן נחשף הייתה השפעה ניכרת על ז'אנר האופרטה היהודית שיצר והתאים לקהלו בתיאטרון המקורי שהקים כעשור לאחר מכן.

הצלחתו של התיאטרון היהודי בראשיתו הייתה תלויה ביכולת המעשית של גולדפאדן לצאת למסעות נועזים ומורכבים, לעמוד בקשיי הדרך ובהגבלות מבית ומחוץ, להתקיים ולהתפתח תוך כדי תנועה במרחב, ובו בזמן לגלם על הבמה מציאות שתעשיר ותשנה את מושגיו של קהלו, אשר ביקור בתיאטרון וצפייה בו לא היו חלק מהרגליו ומההון התרבותי שלו. במסעותיו כתב יותר מחמישים מחזות, וגם ביים, הלחין והפיק אותם. להקות תיאטרון רבות, שנוצרו בתוך זמן קצר בעקבות להקתו או התפצלו ממנה, השתמשו תדירות ברפרטואר שלו, שנפוץ לכל עבר וחלחל לתודעה הקולקטיבית של העם ברחבי ה"יידישלנד" שחצתה ארצות ויבשות. בפעילותו זו הכשיר גולדפאדן קהל יהודי שוחר תיאטרון ושחקנים יהודים שאמנותם בכך, ויצר תיאטרון יהודי מודרני שנהפך במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית בחברה היהודית. ניתן לחלק את חייו של גולדפאדן לארבע תקופות יצירה עיקריות על פי אופי מסעות התיאטרון שלו והמרחב שבו כתב את מחזותיו.

מסע ההופעות הראשון שלו התחיל למעשה מיד עם ייסוד הלהקה והסתיים ב-1879, עם תום מלחמת רוסיה-טורקיה שבמהלכה זכה התיאטרון להצלחה ולרווחה כלכלית. בתקופה זו, שבה התנהלה הלהקה בין כמה ערים עד שהתמקמה בבוקרשט, הרחיב גולדפאדן את להקתו, הכשיר בה גם שחקניות וצירף אותן אליה ויצר בעבורה רפרטואר ראשוני נרחב ומגוון, המכיל וודווילים ומחזות בשלוש, בארבע ובחמש מערכות. בין המחזות שנכתבו בתקופה זו נכללים גם להיטים, שהועלו על הבמה היהודית במשך שנים רבות ובמקומות שונים בעולם: די רעקרוטן (המגויסים), סאטירה אקטואלית עם שירים וריקודים העוסקת בחטיפתם של יהודים חסידים וגיוסם לצבא; די באבע מיטן אייניקל (סבתא ונכדתה), המעלה את נושא הקונפליקט הבין-דורי סביב נישואי השידוך מול אהבה חופשית; שמענדריק (שמנדריק) הקרוי על שם גיבורו – ילד יהודי בור, מפונק ומגושם אשר אמו העשירה מנסה לשדך לו כלה עם ייחוס; ודי כישוף-מאכערן (המכשפה), אופרטה בחמש מערכות הכוללת שירים שהפכו לשלאגרים מוכרים עד היום. במלודרמה היהודית, הגזורה בתבנית סיפור סינדרלה, המכשפה מוכרת את מירה'לה לסרסור באינסטנבול. בעלילה עתירת דמיון, בלתי מסתברת וחובקת עולם מבקר גולדפאדן את התופעה הקשה של סחר בנשים יהודיות אשר נוהל בידי המאפיה היהודית. במסעו הראשון יצר גולדפאדן את דפוס ההתנהלות האופיינית לתיאטרון היהודי הנודד במזרח אירופה בניהולו של המחזאי-במאי-מפיק.

התקופה השנייה בחיי גולדפאדן, הנחשבת לימי תור הזהב וביסוס מעמדו של התיאטרון, התחילה עם מעבר הלהקה, שמנתה כ-42 איש, לאודסה והסתיימה עם הוצאת הצו האוסר על קיומו של תיאטרון יידיש ברחבי האימפריה הרוסית באוגוסט 1883. בתקופה זו ניהל גולדפאדן מסע הופעות מרשים בהיקפו ובהישגיו האמנותיים והמקצועיים, מאודסה לפטרבורג. הלהקה הופיעה באולם התיאטרון מרינסקי, שהיה האולם הגדול ביותר באודסה והכיל 1,500 מושבים, וקצרה שבחים גם בקרב השכבה המשכילית וגם מצד העיתונות הרוסית. בנוסף לרפרטואר הישן כתב גולדפאדן והעלה בתחנות שונות מספר מצומצם של מחזות חדשניים: דער פאַנאטיק אָדער די ביידע קוני-לעמל (הפנאט או שני קוני-למל) - סאטירה חברתית בוטה שהפכה להצלחה בינלאומית; ושולמית אָדער בת ירושלים (שולמית או בת ירושלים), המכונה "אופרטה היסטורית" ומבוססת על המעשייה התלמודית "חולדה ובור". המלודרמה המוזיקלית - המעלה סיפור אהבה מימי בית שני בין שולמית, רועת צאן מבית לחם, ואבשלום, בן למשפחה מיוחסת מירושלים - נפתחת בסצנת עלייה לרגל וסופה בסצנת חתונה גרנדיוזית ורבת-משתתפים בבית המקדש; סצנות שכמוהן עוד לא נראו עד אז על הבמה היהודית. המחזה משופע בריקודים, בשירי רועים ובשירים סנטימנטליים, והמפורסם שבהם עד היום הוא שיר הערש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים). האופרטה זיכתה את גולדפאדן בתגובות הסוערות ביותר מאז ייסוד התיאטרון. בפטרבורג העלה אופרטה היסטורית נוספת, דאָקטאָר אלמאסאדאָ אָדער די יידן אין פאלערמאָ (דוקטור אלמסדו או היהודים בפלרמו), העוסקת בהתמודדותה של הקהילה היהודית עם צווי הגירוש ועם ההתנכלות מצד השלטון הנוכרי במאה ה-14 בפלרמו.

קשוב כתמיד לקהלו ולמתרחש סביבו, גולדפאדן כתב עם שובו לאודסה את המחזה הקרוב ביותר מכל מחזותיו לטרגדיה, בר-כוכבא אָדער די לעצטע טעג פון ירושלים (בר כוכבא או ימיה האחרונים של ירושלים). זאת, כתגובה לגל הפוגרומים ששטף את רוסיה ב-1881 בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני. הצנזורה אילצה את גולדפאדן לבחור בתחבולה של משל ולשקף את מדיניות הצאר והפוגרומים בחורבן הבית השני בידי הרומאים. מחזה זה קבע שיא חדש ביצירתו, אך גולדפאדן לא הספיק לרוות ממנו נחת, כפי שהיה ראוי. בשיאה של ההצלחה נסגר התיאטרון שלו, בהתאם למדיניות האנטי-יהודית של הצאר החדש. להקתו התפרקה ורוב השחקנים עזבו את רוסיה והיגרו לאמריקה - ביתו החדש של התיאטרון היהודי.

מסע התיאטרון השלישי של גולדפאדן נמשך כ-14 שנים ובו נדד בגפו בין ערים, ארצות ויבשות, כתב מחזות חדשים והעלה אותם עם להקות מזדמנות. לאחר ניסיון כושל להופיע בוורשה במסווה של "תיאטרון גרמני", נסע לאמריקה, שם נחל אכזבה קשה; שחקניו, שהגיעו לניו יורק שנים ספורות לפניו וביססו את מעמדם בעזרת הרפרטואר שלו, עמדו בדרכו ומנעו בכל אמצעי שעמד לרשותם את ניסיונותיו להשתלב בתיאטרון היהודי התוסס במולדתו החדשה. לאחר ניסיונות כושלים להתפרנס מעיתון יידיש שהוציא לאור ומהקמתו של בית ספר למשחק, עזב גולדפאדן את אמריקה וחזר לאירופה, שנדחקה בינתיים לשוליים של התיאטרון היהודי.

באירופה, במסעו הרביעי, נדד הלוך ושוב בין לונדון, פריז, למברג, קרקוב, בוקרשט, גאלאץ וצ'רנוביץ והופיע עם להקות מקומיות באולמות קטנים, בעוד מצב בריאותו ומצבו החומרי הולכים ומידרדרים. למרות דחיקת מעמדו, המחזות החדשים שכתב והעלה מתאפיינים במספר תמונות הולך וגדל ובחילופי מקום מורכבים ומפתיעים, המתרבים בהיקפם לעומת מחזותיו הקודמים. נוסף על כך ניתן להבחין בהם ברובד אוטוביוגרפי, המעבד באופן אמנותי את חוויית התלישות והפליטות של היוצר ואת נישולו מנכסיו וממעמדו ההגמוני-פטריארכלי.

בתיאטרון היהודי בלמברג, שאליו הצטרף כבמאי, העלה ב-1891 את מליץ-יושר אָדער רבי יוזלמאן (מליץ יושר או רבי יוזלמאן) ואת משיח'ס צײַטן?! (ימות המשיח?!), מחזה אשר דמויותיו מיטלטלות מרוסיה לאמריקה ולפלשתינה. עקדת יצחק אָדער מהפכת סדום ועמורה (עקדת יצחק או מהפכת סדום ועמורה) הוא המחזה האחרון שהעלה גולדפאדן במסעותיו עם שובו לאירופה. סיפור העקדה ומהפכת סדום ועמורה מעובדים במחזה כמשל דרמטי על החוויה הטראומטית שעבר בניסיון להשתלב בתיאטרון היהודי באמריקה. בין היתר מעידים על כך השימוש במשחק המילים עמורה'קה-אמריקה וההקבלה בין דמותו של אברהם אבינו לדמותו של המחזאי, אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היהודי. ב-1896, בשעה שבניו יורק חגגו בפאר עשרים שנה לייסוד התיאטרון היהודי בהפקת המחזה שולמית עם גדולי הכוכבים שם, חדל גולדפאדן ממסעות התיאטרון שלו באירופה. חולה וחסר פרוטה התיישב בפריז והתפרנס בדוחק מכתיבה לעיתונים. ב-1900 נשלח ללונדון בתור ציר בקונגרס הציוני הרביעי. בסוף 1903 חזר לניו יורק.

בעשור האחרון לחייו כתב גולדפאדן שני מחזות: דוד במלחמה, מחזה בן מערכה אחת בעברית הכולל שירים וריקודים, שאותו הלחין, ביים והעלה לראשונה ב-1906 עם קבוצת נערים חובבים במועדון ציוני על שם הרצל; ובן-עמי, דרמה פטריוטית שנכתבה בהשראת הרומן הפרו-יהודי דניאל דרונדה מאת ג'ורג' אליוט, עלה לאחר יגיעות מרובות בגרסה מעובדת ומקוצרת בידי בוריס טומשבסקי בתיאטרון האופרטה People’s Theater בניו יורק. העיבוד המאסיבי בבימויו של טומשבסקי, אשר גם שיחק בתפקיד הראשי, כלל תוספת של ריקודים ושירים, בניגוד לרצונו של גולדפאדן ששאף כי מחזהו האחרון יוצג כדרמה. גולדפאדן נפטר ב-9 בינואר 1908, שבועיים לאחר הבכורה. עשרות אלפי אנשים צעדו אחרי ארונו.

רק שלושה מבין מחזותיו תורגמו לעברית: קוני-למל, המכשפה ושולמית, והם ממשיכים לעלות על הבמות בישראל מאז תקופת היישוב ועד היום בהפקות בעלות אופי מגוון, מהמסחרי עד החתרני, במסגרות תיאטרון שונות.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בלקין, אהובה, הפורים שפיל: עיונים בתיאטרון היהודי העממי (ירושלים: מוסד ביאליק, 2002).

גאָלדפֿאַדן, אברהם, די יודענע: פֿערשיידענע געריכטע אונ טהעאַטער אין פּראָסט ייִדיש (אודסה: אולריך עט שולטצע, 1872).

גאָלדפֿאַדן, אברהם, "די מוזיק פֿון מײַנע געזאַנגשפּילן", בתוך: ש' ראָזשאַנסקי (עורך), אַבֿרהם גאָלדפֿאַדען: אויסגעקליבענע שריפֿטן (בואנוס איירס: ליטעראַטור-געזעלשאַפֿט בײַם ייִוואָ אין אַרגענטינע, 1963), עמ' 254-240.

גולדפאדן, אברהם, "תולדותי" (תרגום: צ' זהר), אורלוגין 13 (1957), עמ' 237-228.

זילבערצווײַג, זלמן, לעקסיקאָן פֿון ייִדישן טעאַטער (ניו יורק: פֿאַרלאג אלישבֿע, 1931).

ניסים, אסתי, יחסי הזהות בין חלל, זהות ומגדר במחזות ובתיאטרון של אברהם גולדפאדן (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2017).

שאַצקי, יעקב, גאָלדפֿאַדן-בוך (ניו יורק: אידישער טעאַטער מוזיי, 1926).

Berkowitz, Joel (Ed.), Yiddish Theatre – New Approaches (Oxford: The Litman Library of Jewish Civilization, 2003).

Berkowitz Joel and Henry, Barbara (Eds.), Inventing the Modern Yiddish Stage: Essays in Drama, Performance and Show Business (Detroit: Wayne State University Press, 2012).

Seiger, Marvin Leon, A History of the Yiddish Theatre in New York City to 1892 (PhD. Thesis, Indiana: Indiana University, 1960).