תיאטרון גשר
תיאטרון גשר
מאת רועי חן
שלושה עשורים, שלושה מנכ"לים, עשרות שחקנים, מנהל אמנותי אחד, כמאה הצגות. מבחינה סטטיסטית יבשה זהו תיאטרון גשר. אבל מאחורי הסטטיסטיקה מסתתר סיפור שמזכיר סיפור אגדה.
הסיפור הזה, כמו כל סיפור טוב – מתחיל במשבר כלכלי, אידיאולוגי, אמנותי ואולי אישי. הבמאי הצעיר ממוסקבה יבגני אריה מחליט להגיש בקשה לעלות לארץ אבותיו, מדינת ישראל. הוא לא היחיד שמבקש לנוס מברית המועצות המתפרקת. בקשתו נדחית עקב איסור הגירה גורף מטעם השלטון, והוא "זוכה" למעמד המפוקפק של "סירובניק". בעקבות שינוי המדיניות ופירוק ברית המועצות ולאחר פניות חוזרות ונשנות, בקשתו מתקבלת לבסוף. בשיחות עם נתן שרנסקי מתחיל אריה לרקום את חלומו להקים תיאטרון משלו בישראל. הוא אוסף סביבו קבוצה של שחקנים, חלקם תלמידיו וחלקם מתיאטרונים אחרים. בשנים 1991-1990, שנות גל העלייה הגדול מברית המועצות, הם מהגרים לישראל, סליחה... עולים.
נהגו לומר אז שמי שלא יורד מהמטוס עם נרתיק של כינור הוא כנראה פסנתרן, אבל חלק מאלה היו אנשי תיאטרון: שחקנים, עובדי במה, מעצבים, מוזיקאים. שניים מהם היו סלאבה מלצב, המנכ"ל הראשון של התיאטרון, ויבגני אריה, הבמאי והמנהל האמנותי. הם ירדו מהמטוס אל הארץ הרותחת - גם אקלימית, גם פוליטית - וכמו בני כל העליות לארץ הקודש פצחו בחיים חדשים תוך הבנה שלא הכול חלב ודבש.
השם שהעניקו לקבוצת התיאטרון שלהם, גשר, הינו שם רב-משמעות – גשר בין תרבויות ובין שפות, בין רוסיה לישראל, בין הקהל לבמה, בין העבר לעתיד. אך למעשה מדובר במקריות מוחלטת. אנשי גשר חיפשו תרגום עברי למילה הרוסית פּוֹדְמוֹסְטקִי, שפירושה בִּימוֹנֵת או גִשְרוֹן. טייק-אוף מבודח על האחות הגדולה והלאומית הבימה, שעשתה את אותו מסע ממוסקבה לישראל בתחילת המאה העשרים. שני השמות לא צלצלו נכון, וכך הוצע השם גשר.
באמצע העבודה על הפקתם הראשונה בארץ פרצה מלחמת המפרץ. הם ערכו חזרות במסכות גז והרגישו בפלנטה אחרת. באפריל 1991 התקיימה בכורת ההצגה רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים. דווקא מחזה אבסורדי מאת טום סטופארד האנגלי, שבו שני הלצים מהמלט יוצאים למסע היתולי-פילוסופי. בהצגה שיחקו מי שיהפכו ללהקה הקבועה של גשר: סשה דמידוב, מארק איווניר, יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב, יבגניה דודינה ועוד.
ותיקי גשר מצטטים עד היום את הרפליקה מתוך המחזה: "איפה הייתה הטעות? כשעלינו על האונייה..." וגם את המשפט שאומרים רוזנקרנץ וגילדנשטרן לפני שהם עולים לעמוד התלייה: "בפעם הבאה נהיה חכמים יותר". ההומור העצמי והאירוניה הם מצרך הכרחי למי שמנסה להגשים חלום אמנותי במזרח התיכון. על אף החששות, ההצגה זכתה מיד באהדת הקהל ואף ייצגה את ישראל בניו יורק בשפה הרוסית עם תרגום לעברית.
כעבור כשנה עברו בגשר לשחק בעברית מתוך אמונה שאי-אפשר אחרת, שאסור להסתגר בשפה הרוסית וצריך להיפתח לצופים הצברים. ההפקה השנייה הייתה משפט דרייפוס מאת ז'אן קלוד גרומברג. כשהועלתה ההצגה בקיבוץ דורות, זכו השחקנים לתשואות, שבעקבותיהן שאלו את אחד הצופים הנלהבים: "איך העברית שלנו?" והצופה ענה בפליאה, "אה, זה היה בעברית?"
שחקן ללא שפה הוא חייל ללא נשק. השחקנים כתבו את הטקסט העברי באותיות קיריליות ולמדו אותו בעל פה, "כמו תוכים". לרוב היה הטקסט בשפה גבוהה שלא סייעה להם כהוא זה בחיים עצמם. הבעיה הייתה שלא מספיק שכל שחקן ידע את הטקסט שלו – צריך גם לזכור את המילה האחרונה ברפליקה של הפרטנר כדי לדעת מתי לענות.
קשיים שכאלה מגבשים קולקטיב, ואנשי גשר שעטו לעבר ההפקה הבאה: האידיוט לפי דוסטוייבסקי עלה ברוסית ושבועיים לאחר מכן בעברית. כך הם שיחקו לסירוגין: ערב בעברית, ערב ברוסית – עם אותם השחקנים! פלא ייחודי בתיאטרון העולמי.
ב-1993 עלה לראשונה בגשר חומר ישראלי: אדם בן כלב לפי ספרו של יורם קניוק. ההצגה באופן מפתיע הוצגה לא על במה פרונטלית אלא באוהל קרקס, שהוקם במיוחד לפרויקט. השחקנים זוכרים חזרות ללא מזגן בחודשי הקיץ הרותחים בפארק הירקון. ההצגה זכתה להצלחה כבירה ושוחקה במשך 14 שנה. אחת מההצגות הבאות הייתה עיר – סיפורי אודסה, מחווה לעולם היהודי-רוסי שעזבו השחקנים על פי סיפוריו של איסאק באבל. "תיאטרון גשר הוא אוצר של ממש", נכתב בטיימס על ההצגה לאחר הופעתם בניו יורק. השפה הוויזואלית של יבגני אריה ושל המעצב סשה ליסיאנסקי, בשילוב המוזיקה של אבי בנימין ואנסמבל השחקנים, הפכה לשפה בפני עצמה.
ב-1995 עברו מושכות המנכ"ל מסלאבה מלצב לאורי לוי, ואז עלתה הצגה שהפכה לאגדה של ממש: כפר מאת יהושע סובול. אפרת בן צור הפציעה על הבמה בתפקיד דסי, שהוביל לקריירה מפוארת, ואליה הצטרפו שחקנים צברים נוספים. לצדה, בתפקיד יוסי הטמבל, הופיע כמובן ישראל (סשה) דמידוב, שהפך לפנים של גשר. ההצגה שוחקה במשך עשר שנים בסיבוב הראשון, לפני שהועלתה מחדש ב-2013, והיא רצה עד היום. ההפקה פילסה לתיאטרון דרך למחזות ישראליים נוספים. ב-1998 עלה המחזה אוכלים מאת יעקב שבתאי, וללהקה הצטרף גלעד קלטר, עוד צבר צעיר שעתיד להפוך לאחת מאבני היסוד של גשר.
רפרטואר גשר הציג עולם מגוון: קלאסיקות כמו שלוש אחיות ודון ז'ואן, לצד עיבודים ספרותיים, ובעיקר עיבודי פרוזה של סופרים יהודים או ישראלים. התיאטרון התמקם כאחד התיאטראות הרפרטואריים החשובים בישראל.
ב-1998 קיבלו אנשי גשר מעיריית תל אביב את אולם נגה בשדרות ירושלים שביפו, והמקום הפך לבית הקבוע של התיאטרון עד עצם היום הזה. באולם כמעט 900 מקומות ישיבה. דור חדש של שחקנים, ילידי הארץ, הצטרף ללהקה, וגשר הפך לכור היתוך אמיתי של תרבויות ושפות.
ב-2000 הפך השטן במוסקבה על פי האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב, בידיהם של המלחין אבי בנימין והבמאי יבגני אריה, למחזמר גרנדיוזי בכיכוב חיים טופול ותזמורת חיה. ב-2001 עלה מדמואזל ז'ולי מאת סטרינדברג בבימוי יוסי יזרעאלי, שהיה הבמאי החיצוני הראשון שנכנס לביים בקולקטיב הסגור עד אז של גשר. באותה שנה ביים אריה את העבד, על פי הרומן מאת בשביס זינגר, וההצגה פתחה את הטרילוגיה הזינגרית שנמשכה בשנים הבאות עם שושה ושונאים, סיפור אהבה. הצמד דודינה-דמידוב הפך לכוח המוביל בגשר, ויחזקאל לזרוב הצטרף כשחקן ללהקה.
ב-2003 הצטרפו לתיאטרון בוגרי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב: מיקי ליאון, עידו מוסרי, שירי גדני ואלון פרידמן. ב-2006 עזבה את גשר יבגניה דודינה, שהייתה שחקנית מובילה מיום היווסדו של התיאטרון. היא ממשיכה את הקריירה המפוארת שלה בתיאטרון הלאומי הבימה.
ב-2007 סיים המנכ"ל אורי לוי את מסעו המוצלח והעביר את המושכות ללנה קריינדלין, שהייתה מראשוני גשר, ביימה בו הצגות בתיאטרון ושימשה יד ימינו של אריה במשך שנים. כוכבים ישראלים, בהם משה איבגי, אורנה בנאי, חנה לסלאו ורבקה מיכאלי, התחילו להופיע על במת התיאטרון, ודור חדש של שחקנים צעירים הצטרף, הפעם מהסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין.
נטע שפיגלמן ויובל ינאי כיכבו ביאקיש ופופצ'ה מאת חנוך לוין, שרצה 11 שנה. נועה קולר, ארז דריגס ואחרים כיכבו גם הם בתיאטרון ואף העלו מחזה משלהם, לפני שהמשיכו הלאה. לבן הבכור, בבימוי קריינדלין ובכיכובו של משה איבגי, שהיה הצלחה מסחררת, הצטרף אורי יניב.
קלאסיקות עולמיות, כמו גן הדובדבנים, רביזור והלילה ה-12, עלו בגשר לצד עיבודים לספרים ישראליים, בהם מומיק על פי עיין ערך אהבה מאת דויד גרוסמן ויונה ונער מאת מאיר שלו, וכן עלו מחזות ישראליים מקוריים, למשל חמישה קילו סוכר מאת גור קורן, שהפך מאז למחזאי מצליח.
ב-2014 העלה גשר גרסה מקורית למחזה האגדי הדיבוק בבימוי יבגני אריה. בהצגה זו הצטרף לגשר השחקן דורון תבורי, שגילם בה את סנדר, אביה של לאה (אפרת בן צור). מאז ועד היום מככב תבורי בתפקידים ראשיים בשלל הפקות גשר, בהן אני דון קיחוטה, נופל מחוץ לזמן, על פי ספרו של דויד גרוסמן, ואורסטיאה וגם בהצגת הילדים רוח התיאטרון, לצד השחקנית ג'יטה מונטה.
גשר פתח את שעריו לבמאים מהארץ ומחו"ל: אלכסנדר מורפוב, ליאנדר האוסמן, רפי ניב, עודד קוטלר, רוני ניניו, שיר גולדברג, נעם שמואל, אמיר י' וולף ואחרים. יחזקאל לזרוב חזר לתיאטרון לאחר קריירת משחק מצליחה וביים הפקות מרתקות בשפתו הייחודית, כמו נופל מחוץ לזמן. עירד רובינשטיין ביים עיבוד למר ורטיגו מאת פול אוסטר ואת במנהרה – הצגה שהפכה ללהיט ואף זכתה לייצג את ישראל בחו"ל. גלעד קמחי ביים קופרודוקציה ראשונה לגשר ולתיאטרון הקאמרי: תמונות מחיי נישואין מאת אינגמר ברגמן, בכיכוב אפרת בן צור ואיתי טיראן.
על אף היותו אחד התיאטראות הרפרטואריים הגדולים והמצליחים בארץ ועל אף ההכרה הבינלאומית שזכה לה, תיאטרון גשר עדיין נאבק על חייו ונלחם בטחנות הרוח של התקציב הממשלתי והעירוני. "תגידו תודה שאתם מקבלים החודש משכורת", חוזרת ההנהלה ואומרת. השאלה: האם מישהו למעלה דואג באמת לתרבות בארצנו? עולה שוב ושוב בראש. התיאטרון מתקיים בזכות הקהל הנאמן שלו, כל צוות התיאטרון, התורמים, העמיתים, הדירקטוריון החזק ותפילות אנשיו. בעברית וברוסית.
העלאה מחודשת של כפר מאת יהושע סובול, בבימוי יבגני אריה (במאית משנה: לנה קריינדלין), תיאטרון גשר, 2014.
בצילום: ישראל (סשה) דמידוב ורות רסיוק. תיאטרון גשר
לראשונה צפיתי בהצגת גשר כתלמיד בית ספר - היה זה במולייר, סיפורו של המחזאי הצרפתי לפי בולגקוב. לא ידעתי מי זה מולייר, גם לא מי זה בולגקוב. לא הבנתי כלום ממה שקרה על הבמה. והתאהבתי לחלוטין.
ב-1999 הצטרפתי לתיאטרון כמורה לעברית ומדריך טקסט. החלפתי את השחקן מארק איווניר, שעזב לקריירה מצליחה באמריקה, וזכיתי, כמו שכתוב על עם ישראל במעמד הר סיני, "לראות את הקולות". גיליתי שהדרמה מאחורי הקלעים לפעמים עולה על זו שמוצגת על הבמה.
למדתי כמה קללות שלא הכרתי ברוסית והוכנסתי בסוד האמונות התפלות של התיאטרון הרוסי: אם טקסט נופל על הרצפה יש לשבת עליו, אחרת ההצגה תיכשל; אסור לשרוק באולם בשום פנים ואופן; לפני העלייה לבמה, במקום "break a leg" נהוג לאחל "נִי פּוּחַה נִי פֶּרַה" (לא מוך ולא נוצה). הברכה לקוחה מעולם הציד, והצייד שאותו מברכים בציד לא מוצלח אמור לענות: "קצ'וֹרטוּ!" (לך לעזאזל!). כך גם אצלנו, בגשר.
אחרי שלוש הפקות עזבתי. זה היה יותר מדי ואני הייתי בחור צעיר. נסעתי לפריז, לרוסיה, לרחוב שונצינו. התחלתי לכתוב ולתרגם עבור קבוצת תיאטרון בשם מלנקי, שפעלה בתיאטרון תמונע. ב-2007 חזרתי לגשר כמתרגם, מעבד ודרמטורג. לבסוף הפכתי למחזאי הבית של התיאטרון. המשכתי דרמטורגים נהדרים שהקיזו דם לפני בתיאטרון: לנה לסקין, מרים יחיל-ווקס, בן בר-שביט, בן לוין וקטיה ששונסקי, ממייסדי התיאטרון שמלווה אותו מימיו הראשונים ועד היום.
למדתי מכל האנשים סביבי, החל ביבגני אריה שפתח בפני את עולמו, דרך השחקנים המופלאים שהפכו לעורכי הטקסט המעולים שלי והשראה בפני עצמם, וכלה בכל הצוות מסביב - מעצבים, יצרנים, עובדי במה והמנכ"לית לנה קריינדלין שעודדה כל רעיון משונה שהבאתי. כך למשל יזמנו בהצלחה את קו הצגות הילדים של גשר. מסעות אודיסאוס, בבימוי שיר גולדברג, ורוח התיאטרון, בבימוי אמיר י' וולף (שתיהן פרי עטי), וגוליבר שביים אריה למחזה מאת נגה אשכנזי – כל אלה הופכות את האולם בשדרות ירושלים לאבן שואבת לילדים ולהוריהם. מסביב להצגות מתקיימות שיחות עם היוצרים שבהן אפשר לראות ילדים יושבים על שטיחים ומשוחחים על קיקלופים וסירנות, על געגוע ובדידות, על אהבה ראשונה, על משפחה וכמובן – על תיאטרון.
נהניתי מהאפשרות ליצור עיבודים לספרים ולתרגם מכמה שפות וכתבתי מחזות משלי: שונאים, סיפור אהבה, שש דמויות מחפשות מחבר, יונה ונער, הדיבוק, אני, דון קיחוטה, במנהרה ועוד ועוד.
תיאטרון הוא אורגניזם חי. ודאי החמצתי בסקירתי הזריזה הרבה מאוד אנשים חשובים שבלעדיהם לא היה תיאטרון גשר מה שהוא - איתם הסליחה. אני ממליץ לכולכם לטייל באתר התיאטרון ובעיקר בסיפורי "תיעוד הקמת התיאטרון".
סיפורו של תיאטרון גשר הוא סיפור מרתק על קבוצת אנשים שהגיעו מבחוץ ועזרו לנו, ילידי הארץ, לראות בעיניים חדשות את עצמנו. אחר כך הפכו הזרים מקומיים, נטמעו בחברה והכו שורשים, כאילו היו פה תמיד. במובן מסוים, האין זה הסיפור של כל האנשים בארץ הזאת?
אומרים שהצגת תיאטרון היא כמו פרפר - חייה קצרים, היא טופחת בכנפיה ומכשפת את מי שמספיק לראותה ואז מתה כשהיא אינה מותירה זכר. זה די מדויק. צילום הצגה לא יוכל להשתוות לצפייה בהצגה חיה, ולכן – קחו את הרשת ורוצו לתפוס הצגה.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
Geshenson, Olga, Gesher: Russain Theatre in Israel – A Study of Cultural Colonization (New York: Peter Lang, 2006).
אתר התיאטרון:
