פליישר (1993, 2016)

מאת פרופ' דן אוריין

התבטאויות מחקריות, פובליציסטיות ואמנותיות, המציגות את השסע בין חילונים לדתיים כדיכוטומי, מופיעות במרחב הציבורי בתדירות גבוהה משנות השבעים של המאה העשרים ואילך. זאת, לא רק בשל גידול במספר העימותים בין חילונים לדתיים, אלא גם בשל השתכללות אמצעי הדיווח, בעיקר בטלוויזיה, שהפכו את "תיאטרון החיים" לנחלת הכול, ובמיוחד לנחלת חילונים השואבים אינפורמציה ודרמה ממקור זה. דימוי הדתיים, ובמיוחד הפוליטיקאים המייצגים אותם, כקבוצה שתלטנית שאינה רוצה בסטטוס קוו, מתחזק אצל הקבוצה החילונית בשל הופעותיהם של נציגי המפלגות הדתיות בטלוויזיה; דיווחים על אירועי קונפליקט, רובם סביב השבת - כשהחילונים נוהגים בשבת, צופים במשחקי כדורגל, מבלים בבתי קולנוע ובמקומות בילוי אחרים ואף עובדים; קיפוח החינוך החילוני ומשאביו על ידי שרי חינוך דתיים; דרישות שונות, שהחילונים מכנים "הדתה", כמו הפרדה בין גברים לנשים באוטובוסים ואפילו בבתי קברות; הקונפליקטים סביב הכשרות והחפירות הארכיאולוגיות; ועוד. החרדים והדתיים נתפסים כנושאי הדגל של אידיאולוגיה המבקשת באופן הדרגתי להפוך את המדינה האזרחית למדינת הלכה.

אירועים מצולמים של עימות - כמו בין ארכיאולוגים (לבושים כחלוצים עבריים שזופים) לבין חרדים (לבושי שחורים וחיוורים) - מוצגים כמאבק בין שוחרי האור לכוחות חשוכים. גורמים אלה מעצימים את תפיסת השסע והופכים אותו לדיכוטומי. מבחינות רבות, היצג הדתי בתיאטרון אינו ביטוי חריג של קבוצה שולית וגם אינו מוגבל לאינטליגנציה אליטיסטית חילונית, שהרי קהליו מגוונים יותר, אלא יש כאן ביטוי לתסכולים חריפים שמעורר ה"אחר" הדתי אצל החילוני היהודי-ישראלי, עד כדי "שנאת עצמו".

מבקרים אחדים ציינו, ודומה שבגינוי, כי פליישר מאת יגאל אבן-אור (2018-1953) בבימויו של עמית גזית (תיאטרון הקאמרי, 1993; הוצג מחדש בהבימה ב-2016 בבימויו של משה קפטן) הוא מלודרמה. בהיררכיית הז'אנרים של "קובעי הטעם" בתיאטרון הישראלי נמצאת המלודרמה במקום נמוך, קרוב לזה של הסאטירה. עם זאת, היא נתפסת כמשקפת מציאות או כמעוותת מעט מציאות נתונה ומוכרת, וזאת בשל המסננים הרגשיים שלה. סימנים רבים אכן מוכיחים את האפיון הזה, ואפילו מוזיקת הכינורות של רפי קדישזון, ה"עורכת" את ההצגה תוך החשכת הבמה, מוסיפה לו. הבחירה בז'אנר זה כמייצג את תפיסותיה הלוחמניות של קבוצה אחת (חילונים) נגד קבוצה אחרת (חרדים) היא אפקטיבית. פליישר הוא טקסט של תיאטרון מחאה, שלו משימות רבות: ליצור מודעות פוליטית, לבחון ערכים, לחשוף חוסר צדק ולתמוך בשינויים. המדיום יכול להיות סאטירה או מחזה תעמולה, אבל גם מלודרמה.

המלודרמה כמחזה מחאה מציגה גיבור (או גיבורה) הנלחם בשחיתות גדולה, וכל שמץ של חוסר נחישות יערער את עמדותיו המוסריות ויגרום לנוהים אחריו לפקפק בהן. לכן עליו לסלק כל ספק, להתמסר למטרה ולהילחם בכל הכוחות החיצוניים המסמלים את הרוע. מכיוון שפשרה בין ניגודים שכאלה של טוב ורע אינה אפשרית במלודרמה, היא מסתיימת תמיד בניצחון או בכישלון. כל אחת משתי האפשרויות משמשת לגיוס נאמנים חדשים למטרה. ניצחון יכול להסב הנאה. כישלון מעלה כעס צודק על חוסר הצדק שבעולם, זאת מבלי שנטיל שמץ של אשמה בעצמנו. כזה הוא הסיום של פליישר.

על פי תיאורו של המחזאי בתוכנייה, פליישר הוא סיפורם של "זוג מבוגר, ניצולי השואה, שבבעלותם אטליז הסמוך לביתם... כאשר הגיעו לשכונה, לאחר מלחמת השחרור, הייתה זו שכונה טובה שהתגוררו בה אנשים 'שהקימו את המדינה'. כעבור 35 שנה השכונה מזדקנת ומתפוררת. דור הבנים עזב ולא חזר... מבלי ששמו לב, נבנית מתחת לאפם שכונה חרדית... הם לוקחים הלוואות ומחדשים את האטליז, משלמים הרבה כסף כדי להשיג הֶכשרים מתאימים... מנסים לשרוד כניצולים של רפסודה רעועה, בתוך הים החרדי הגועש מסביבם ומאיים להטביעם... [הם] מנסים אפילו חזרה חלקית בתשובה, כדי למשוך אליהם את הלקוחות החרדים. האטליז נשאר שומם ומוחרם" (ההדגשה שלי, ד"א).

סופה של המלודרמה בניצחון החרדים, במותם של בעלי האטליז בשריפה, באימוץ בנם המפגר על ידי רב הקהילה החרדית ובהשתלטות ה"שחורים" על השכונה כולה.

ההצגה פליישר משקפת עימות בין חילונים לחרדים, ובמיוחד את האנטגוניזם של תושבי שכונות מעורבות, חילונים ומסורתיים, כלפי חרדים. בישראל, הייצוג התיאטרוני קרוב למציאות. הטקסט התיאטרוני הופך אולי ל"עיתונות", כטענת כמה מבקרים, אבל עוצמת השפעתו על הקהל אינה פוחתת בשל כך.

מהבחינה התיאטרונית ההצגה, שיש בה תפאורה אחת של אטליז ומספר דמויות מצומצם, מציגה תהליך סמיוטי של התחרדות. האטליז הופך להיות כשר כביכול ושלט מתאים מכריז על כשרותו; הדמויות החרדיות הולכות ורבות והדמויות החילוניות משנות ממנהגן: הגברים חובשים כיפה, והנשים קושרות מטפחת לראשן. הדמויות החרדיות מעוצבות כמו דמויות הסאטירה והן סטריאוטיפיות במובהק. כבר בהופעותיהן הראשונות על הבמה הן מוגדרות, והתנהגותן בעתיד צפויה מראש. אין להן עבר, בניגוד לדמויות החילוניות הזוכות בביוגרפיות. אצלן העבר, שבו נלחמו למען המדינה וגם נפצעו, או חינכו ילדים על פי ערכי הציונות, משמש להחרפת רושם העוול הנגרם להן על ידי הדתיים.

מבין החרדים זוכה לעיצוב שלילי במיוחד הוּנד (שפירושו כלב; שם שזעזע כמה מהצופים ובעיקר את הדתיים שבהם), בשל היותו המביא והמוציא והמקדם את נישול תושבי השכונה החילונים. הוא לבוש שחורים (מעיל באוגוסט) וצבוע: "גם שחור וגם עורך דין". בכמה מתמונות ההצגה הוא יוצר קריקטורה פיזית שלילית, למשל, כאשר הוא עומד כפוף ומונה את השלמונים שנתן לו פליישר כדי לקנות הכשר לאטליז.

במחזה מושמעות עשרות אמירות אנטי-דתיות: "אלוהים שמור אותנו מיהודים"; "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף"; "אפילו לחיות טרף יש נשמה. לא לאלה"; "עוד מעט כל המדינה תהיה שלהם..." (אמירה שבהצגות רבות הקהל מחא כפיים אחרי השמעתה). התייחסויות רבות מעמתות את הדת האזרחית עם המסורת היהודית. כך, למשל, המסגרת של תעודה שקיבל פליישר על מעשה גבורה שביצע במלחמת העצמאות משמשת למסגור תעודת ההכשר שקנה.

חשיבותה של הצגה זו טמונה בהתקבלותה. הצלחתה הגדולה, למרות הביקורת השלילית, הייתה פועל יוצא של הנסיבות החברתיות. צפייה חוזרת בהצגה, וגם בסרט הווידיאו המתעד אותה, מגלה מעורבות גדולה מאוד של הקהל, הצוחק לבדיחות אנטי-דתיות ומוחא כפיים כמה פעמים במהלכה. אחת ההצגות שבהן צפיתי הוצגה יום אחרי הבחירות לרשויות המקומיות (1993), שבהן הצליחו החרדים מאוד בירושלים. לקהל באולם התיאטרון העירוני חיפה הייתה זו הזדמנות לבטא חרדה ושנאה באמצעות צחוק, מלמולי הסכמה ומחיאות כפיים רבות. זהרירה חריפאי ז"ל, ששיחקה את ברטה פליישר, ניסחה את יחסו של הקהל להצגה בבהירות: "אני כבר משחקת את זה יותר ממאה פעם. הקהל מקבל את זה מכיוון שאנחנו מבצעים עבורו פעולה ומוציאים את כל רגשות הזעם של הסקטור החילוני נגד הדתיים".

ההצגה עוררה התנגדות אצל פוליטיקאים וחברי כנסת (גם חילונים), שמצאו אותה רוויית שנאה עצמית וגזענות. טקסטים "משניים" רבים נוצרו ותרמו להפצת מסריה: כתבות וידיעות בעיתונות הכתובה ובעיתונות האלקטרונית הפכו אותה לנושא של פולמוס לשעה והביאו את דברה למאות אלפים.

ניתוח ממצאיו של שאלון שחולק לצופים בהצגה (במסגרת מחקר שקיימתי) מלמד שהקהל בה מייצג את קבוצת הצופים האופיינית בתיאטרון: רובו מורכב מילידי ישראל ממוצא מערבי, משכילים (השכלה תיכונית ומעלה; 36.2 אחוז בעלי השכלה אקדמית). רובם הגדול של המשיבים לשאלון (87.5 אחוז) צפו בהצגות נוספות במשך העונה והיו צופי תיאטרון פעילים. נתון חשוב הוא שהמשיבים מגדירים עצמם כחילונים (חילונים מוחלטים: 54.6 אחוז; וחילונים שומרי מסורת: 32.9 אחוז). הצופים מסכימים שההצגה מעבירה מסר חברתי (94 אחוז). כמחצית מהם (51.3 אחוז) מאמינים שהיא מייצגת נאמנה את ישראל בזמן הצגתה; וקבוצה אחרת (38.8 אחוז) מוצאת הקבלה בין המציאות הישראלית לבין המוצג על הבמה. יותר ממחצית הצופים חשו במהלך ההצגה הזדהות עם דמויותיה החילוניות. צופים דתיים בהצגה חשו במהלך הצפייה עוינות כלפיהם, ואפילו שנאה, עד כך שרצו "להוריד את הכיפה".

הסטריאוטיפ הדתי על עיצוביו השליליים, המוצג בתיאטרון בפני קהל גדול, שאינו מביע התנגדות ודומה אפילו שהוא משתתף בטקס גירוש השד, מלמד על עוינות ממושכת של הצופים בתיאטרון כלפי החרדים. פליישר עלתה בגרסה חדשה בתיאטרון הבימה (2016), והמבקר מיכאל הנדלזלץ שצפה בה סבר, כי "העלאה מחודשת של מחזה ריאליסטי ישראלי היא תזכורת לאיך שראינו את המציאות שלנו על הבמה אז. ונכון שבהרבה פרטים של העלילה ניכרים דברי אמת, ואולי אף ביתר שאת היום".

חרדים למדו על חידוש ההצגה דרך קטע קצר ששודר בכתבה טלוויזיונית, ואחד מהם הגיב: "שחורים, נוכלים, מסריחים, בטלנים, עושים מעשי חזירות, מבינים רק כוח, זורקי אבנים על חילונים, שותי דם, כך מוצגים החרדים בימים אלו בתיאטרון הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל... מדובר בהצגה אנטי-חרדית, פליישר, על החרדים שדוחקים את החילונים משכונתם. זוהי הצגה ישנה שהסעירה את המדינה בשנות התשעים וחוזרת כעת לבמות. החרדים מוצגים כמי שמשתלטים על השכונה החרדית ודוחקים ממנה את החילונים. התושבים החילונים הוותיקים, חלקם ניצולי שואה וכאלה ששילמו מחיר בדם בניהם במלחמות ישראל, מתמודדים עם הכוחניות החרדית".

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998).

הנדלזלץ, מיכאל, "'פליישר' הוכשר בהשגחת השחקנים", הארץ (30 ביוני, 2016).

חריפאי, זהרירה, "שאלוהים ישמור אותנו מהדתיים", שתי ערים (7 בינואר, 1994).

טוקר, יאיר, "הצגה בתיאטרון הבימה: 'החרדים חיות רעות, מבינים רק כוח", כיכר השבת (15 במאי, 2016).