תיאטרון אתיופי בישראל

מאת ד"ר שרית קופמן-שמחון

רוב יוצאי אתיופיה הגיעו לארץ בשנות השמונים, וכבר בתחילת שנות התשעים החלו לפעול קבוצות תיאטרון אתיופיות, שנתמכו על ידי עמותות ומוסדות שונים. במקביל החלו צעירים בני העדה ללמוד בבתי ספר למשחק ובחוגים לתיאטרון באוניברסיטאות, ונוצר מאגר מכובד של שחקנים אתיופים.

התיאטרון האתיופי הראשון, נֶטֶלָה, נוסד בירושלים ב-1994 בידי הכוריאוגרפית יפה שוסטר, שכתבה דוקטורט על יהודי אתיופיה. נטלה הוא בגד מעטפת לבן מסורתי, מעין צעיף שבני העדה נוהגים לעטות. שחקני התיאטרון היו ברובם חובבים צעירים, והוא נתמך על ידי הסוכנות היהודית, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, קרן ירושלים, משרד התיירות, אמנות לעם ועיריית ירושלים. הצגת הבכורה, נטלה שחורה (1994), כללה שירים וריקודים אתיופיים ועלתה בתיאטרון החאן בירושלים. שחקן הלהקה תמיר תמייט כתב את הטקסט עם שוסטר ועם שרונה לויטן. הכותרת הסבה את תשומת לבו של הציבור למחאה הגלומה בה ולמשבר הזהות שפקד את העדה: הבגד הלבן הפך לשחור. לדברי שוסטר, מופעי פולקלור הם "אחד ממנגנוני הדיכוי של קבוצות מיעוט", והיא השתמשה במכוון בחומרים אלה כהבעת מחאה.

ההצגה התקבלה בסקרנות והוצגה כ-250 פעם, במשך כשנתיים וחצי: "בכל קיבוץ, בכל עיר, בכל כנס ישראלי או בינלאומי בארץ. ראו אותה עשרות אלפי אנשים", מספרת שוסטר. "בספטמבר 1996 השתתפנו בפסטיבל בינלאומי בבודפשט. זה היה ה'בייבי' של מנהל התרבות, עשו עלינו כתבות ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות".

הקהל הישראלי למד עד מהרה להעריך את השירים, את הריקודים ואת המקצבים האפריקאיים. על ההצגה נטלה שחורה כתבה רות אשל, כוריאוגרפית ומבקרת מחול: "זה היה ערב מרגש, אולי תחילתו של תיאטרון מחול אתיופי בישראל". זמרים ישראלים שילבו ביצירותיהם מנגינות ומקצבים אתיופיים ועבדו עם זמרים יוצאי אתיופיה.

לאחר ההצלחה של נטלה שחורה חיפשה שוסטר אפיקים לקידום מקצועי של שחקניה ופנתה לבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שהזמין את השחקנים לסדנה של שנתיים. המפגש עם הבמאי משה מלכא במסגרת הסדנה הוליד הצגה חדשה בשם בבל (1998), שהתבססה על מונולוגים אישיים. עלילתה תיארה אנשים הנודדים ממקום למקום, שלא ידוע מהיכן יצאו ולאן פניהם מועדות. גרסה שנייה של בבל הוצגה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר (2000) וזכתה בציון לשבח. הצגה נוספת של תיאטרון נטלה, מועדון האשליות, בוימה בידי פיטר הריס (2001), וב-2002 ביים מלכא את המחזה השחורים מאת ז'אן ז'נה, המספר את סיפורה של קבוצת שחורים השופטים אישה לבנה ומוציאים אותה להורג. ההצגה עוסקת בבוטות בפוליטיקה של צבעים ועוררה תגובות חריפות. גם היא עלתה בפסטיבל עכו וזכתה שם בציון לשבח.

למרות ההצלחה נקלע תיאטרון נטלה לקשיי ניהול והתפצל. שוסטר החליטה לפנות לכיוון חדש: העלאת מחזאות וספרות אפריקאית. ב-2007 הציג תיאטרון נטלה את המחזה האריה ואבן החן מאת הסופר הניגרי חתן פרס נובל וולה סויינקה (Soyinka). ב-2009 ביימה שוסטר את ההצגה משתין בקיר, פרי עטו של הסופר האתיופי המא תומא (Tuma), עיבוד לבמה של אוסף סיפורי בית משפט סאטיריים. ב-2010 השלימה שוסטר את הרחבת עבודתה לעבר התיאטרון האפריקאי והקימה את הבמה לתיאטרון אפריקאי-ישראלי.

במקביל, ב-2004 ייסד מלכא עם שלושה מפורשי נטלה את אנסמבל הוּלֶגֶאבּ, שמשמעותו באמהרית "ברוך הבא" או "פתוח לכולם", במובן "פתח את עצמך", בסיוע בית הקונפדרציה בירושלים ומשרד התרבות. התיאטרון פועל עד היום בניהולו האמנותי של מלכא ושוכן בבית הקונפדרציה, שם הוא מציג בעיקר בחלל קטן שהועמד לרשותו. תרת תרת, הצגתו הראשונה שהועלתה ב-2005, היא אוסף סיפורי עם אתיופיים שהוגשו בצורה מסוגננת. בהמשך העלה האנסמבל הצגות נוספות, בהן העלמה יוליה (2006) מאת סטרינדברג; הצגת היחיד של תהילה ישעיהו לבדה (2008); הבית של מתוקו (2009), שזכה בפרס הראשון בפסטיבל עכו; חולת אהבה (2010); סאקבסאק (2011); מנדפופרדה (2012), הצגת יחיד של ביינה גטהון; צופית פיקאדו (2013); סיישל (2014); ובעקבות מחאת העדה על אפלייתה הכלכלית והחברתית בקיץ 2015 עלתה ההצגה אות קין – הסיפור של משפחת מלסו (2015). ב-2016 עלתה ההצגה פליטים, שעסקה במשפחת פליטים מאפריקה המחפשת מחסה, וב-2017 הופיעה ישעיהו שוב במונודרמה, לא נחמדה לקשר רציני. ב-2018 עלתה ההצגה גי וגו, שהיא מופע ליצנות מודרנית. כל ההפקות בוימו בידי מלכא, שגם כתב את הטקסטים יחד עם השחקנים. נוסף על כך, האנסמבל מפיק מדי שנה את פסטיבל הולגאב ליצירה אתיופית, שבו מופיעים יוצרים בתחומי אמנויות הבמה מכל הארץ ואורחים מחו"ל.

במקביל לפעילות של נטלה ושל הולגאב החלו להופיע ברחבי הארץ שחקנים ממוצא אתיופי בהצגות יחיד בעברית. חלוצת השחקניות יוצאות אתיופיה בישראל, מסקי שיברו, הופיעה כבר ב-1994 בהצגת היחיד שירת הנחמדים בפסטיבל תיאטרונטו, והמשיכה להצגות נוספות ולרחוב סומסום בטלוויזיה החינוכית. בין היתר שיחקה בהחתונה של אדיס (2003) בבימוי איציק סיידוף בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שעסקה בנישואים בין אתיופית ל"פרנג'י" (לבן). ב-2005 העלתה שיברו הצגת יחיד בשם לאישה, בבימוי יבגני קושניר, שבה גילמה עשר דמויות נשים מן המחזאות העולמית הקלאסית. עוד הצגת יחיד שלה הייתה הקרב הראשון בנחל קשישון (2009) מאת אפרים סידון, בבימוי מאור זגורי.

שחקן אחר, המופיע בהצגת יחיד ברחבי הארץ ברציפות מאז 2006, הוא שי פרדו. הצגת הדגל שלו היא המונודרמה האוטוביוגרפית גור אריה יהודה, שכתב עם דניאל בורובין. זהו סיפור מסעו של ילד יהודי מאתיופיה הפסטורלית ומלאת שמחת החיים לישראל, שמסתיים בהתמודדות עם המציאות הישראלית המערימה קשיים בדרכו.

יוסי וואסה למד תיאטרון באוניברסיטת חיפה ושירת כשחקן בתיאטרון צה"ל. ב-2006 כתב עם שי בן עטר את הצגת היחיד באמהרית זה נשמע יותר טוב, המועלית מאז ברציפות בשיווק תיאטרון הנפש והוצגה כבר מאות פעמים. היא אף תורגמה לאנגלית ויצאה כמה פעמים להופעות בחו"ל, בעיקר בקהילות יהודיות. במונולוג של שעה מספר וואסה על מסע של 7,000 קילומטרים מאתיופיה לישראל ועל המפגש עם החברה הישראלית. הוא גם כתב, שוב עם בן עטר (שגם ביים), את המחזה יחיד במינו (2005), המתאר אף הוא מסע של משפחה מאתיופיה לישראל. ההצגה, בהפקת התיאטרון הארצי לנוער ותיאטרון הנפש, זכתה במקום הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים.

בשנים האחרונות הואט מאוד קצב העלאת הצגות היחיד של יוצאי אתיופיה. אחת הסיבות לכך היא שחלון ההזדמנויות של המונודרמות הללו הולך ונסגר. מה שנחשב עד לפני שנים מספר חידוש מרענן ומסקרן אינו נראה חדשני עוד, מלבד ההצגות של וואסה ושל פרדו, שכבר ביססו לעצמן מקום מיוחד בתיאטרון הישראלי. שחקנים צעירים, ובמיוחד שחקניות צעירות, מקרב העדה משתלבים בתיאטרונים הרפרטואריים ובפרינג' הישראלי.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על המאמר: קופמן-שמחון, שרית, "אף אחד לא עושה לי טובה בגלל צבע העור שלי: ליהוק שחקנים יוצאי אתיופיה בישראל", תיאטרון 39 (2015), עמ' 68-49.

הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית), תיק תיאטרון נטלה, אין תאריך.

אשל, רות, "זעקה עזה", הארץ, בתוך תיק תיאטרון נטלה, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית), אין תאריך.

קופמן-שמחון, שרית, ריאיון עם יפה שוסטר (2011).