אפרים קישון, ביוגרפיה

מאת ד"ר בתיה רייכמן

אפרים קישון היה אחד ההומוריסטנים הפוריים והמגוונים. הוא כתב בז'אנרים שונים: הומורסקות בעיתונות, מחזות, סרטי קולנוע, רומנים וספרי ילדים. יצירתו של קישון תורגמה לכ-37 שפות, והוא ביים ארבעה מבין חמשת סרטי הקולנוע שלו.

קישון נולד ב-1924 בבודפשט שבהונגריה בשם פרנץ הופמן. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה שמו לפרנץ קישהונט. הוא שרד את מסעות המוות אל מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין ובדרך נס הצליח לברוח, חזר לבודפשט והסתתר עם משפחתו עד סוף המלחמה. בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה, בעזרת ארגון הבריחה, הגיע ב-1949 עם אשתו לישראל. כאן עברת את שמו לאפרים קישון. ב-2001 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.

כאחד משלושה סאטיריקנים מובילים בדורו בתרבות הישראלית, ממוקם קישון לצד עמוס קינן ודן בן אמוץ. בחינת ההיבטים הארס-פואטיים בכתיבתו מלמדת כי היא הייתה עבורו פעולה שראשיתה ברצונו של הנער ההונגרי הגאה פרנץ הופמן להוכיח את עצמו ולהגשים את חלומו להיות סופר. אולם ההכרה הכואבת בדבר מעמדו הנחות כיהודי הכתה בו ביתר שאת עם התרחשות השואה. הזהות העצמית ההונגרית הגאה הוחלפה בזהות יהודית משפילה, והחלפת הזהויות וטראומת השואה הפכו למרכיבים יסודיים בכתיבתו, שהייתה מעין ביטוי להישרדותו. הנימה ההומוריסטית-סאטירית משקפת את עמדתו האירונית כלפי הקיום האנושי, שהתחזקה בעקבות טראומת השואה. מכאן שבמעשה הכתיבה של קישון התקיימו זו לצד זו תחושת הישג אישית של היחיד, פרנץ הופמן, והמוטיבציה הפרטית-לאומית של אפרים קישון, ניצול השואה, כיהודי, כישראלי, כבן אנוש.

קישון למד את השפה העברית כחלק מהתהליך של היחלצות מגורלו של מהגר נצחי. את הפער בין יכולתו הווירטואוזית בכתיבה לבין שגיאותיו בדיבור ומבטאו הכבד תלה בכך ש"העברית נוקמת בי על שהעזתי לכתוב בה". השפה נתפסה על ידו לא רק ככלי ביטוי ואמצעי ליצירת קשר, אלא גם כישות פנטסטית ודמונית.

בישראל עבד קישון תחילה בשדה העיתונות ונקט בכתיבתו טון אינפורמטיבי לעולים החדשים. עם המעבר לכתיבה במעריב קיבלו רשימותיו תהודה, והוא זכה לאהדה בדעת הקהל. בתודעה הציבורית נתפס קישון כהומוריסטן-מהגר, הבא ממסורת התרבות הבורגנית. דמות הבורגני הייתה היפוכה של דמות החלוץ, והיה עליו לפלס את דרכו באקלים התרבותי האנטי-בורגני. הוא הקפיד לשמור על חזות בורגנית, מרכז אירופית, שהדגישה את אחרותו. במרוצת הזמן הפכו תווים בורגניים אלו בידי מבקריו למכשיר ניגוח נגדו ונגד יצירותיו. מעניין, שאל המציאות הישראלית, שסימנה גבולות תרבותיים ישראליים מאוד, הצליח לחדור דווקא אפרים קישון בעל תווי הזיהוי הבורגניים, השונים כל כך מהזיהוי הפרולטרי-פועלי. לצד טקסטים קנוניים שגיבוריהם הם בני דמותם של ילידי הארץ ומדברים בלשון ה"נכונה", כתב קישון ה"אחר", זה ששמר על צביון אירופי-בורגני, טקסטים "אחרים". הוא אמנם לא היה לוחם או חלוץ ודמותו הייתה מעין אנטיתזה לציונות החלוצית-סוציאליסטית, אך הוא לא היה זר להוויה הישראלית. את המערכונים שכתב אימצה למשל להקת הנח"ל, שהייתה סמל לציונות החלוצית. העולה החדש ממזרח אירופה, דווקא הוא, התבקש לתאר את ההווי הלוקלי-חלוצי.

יצירתו הדרמטית של קישון, שכונסה בספר שבע הקומדיות (1989), כוללת את המחזות הו, הו, יוליה, תוציא את השטקר, המים רותחים, הכתובה, אף מילה למורגנשטיין, שחור על גבי לבן, שמו הולך לפניו וסאלח שבתי. מחזותיו עוסקים בנושאים משפחתיים וחברתיים ואף באמנות האוונגארד.

הו, הו, יוליה הוא המשך עליז לטרגדיה רומיאו ויוליה לוויליאם שייקספיר. הקומדיה מבוססת על ההנחה שיוליה התעוררה בקברה בעוד מועד ומנעה מרומיאו לשים קץ לחייו. שני הצעירים התחתנו ומנהלים חיי נישואים בלתי נסבלים כבר כשלושים שנה. במחזה הסאטירי תוציא את השטקר, המים רותחים, רפי שלזינגר, צייר ישראלי צעיר, בונה בטעות פסל מרהיטי בית. הפסל מתגלה על ידי מבקר אמנות רב-השפעה וזוכה לביקורות נלהבות.

הכתובה היא קומדיה בשתי מערכות המכוונת את חִציה הסאטיריים למוסד הנישואים העומד להתמוטט, כשתעודת הכתובה אובדת באחת המגירות. את אף מילה למורגנשטיין הגדיר קישון "מהתלה מוזיקלית עם סוף טוב בשתי מערכות". ביליצר, פרופסור לארכיאולוגיה, מנסה למצוא הוכחות להשערתו כי מתחת לבתי העיר תל אביב שוכן יישוב פרהיסטורי גדול.

המחזה שחור על גבי לבן מספר על אודות צינה לבית משפחת צימוק, העכברה הלבנה, ושלג לבית משפחת שיבולת, העכבר האפור. שניהם גרים בחורי הוריהם בבית האדם, מתאהבים ורוצים להתחתן. ההורים משני הצדדים מתנגדים למיזוג עכברויות ורואים את השידוך בעין רעה. צינה ושלג מחליטים לברוח מחורי הוריהם, אך נקלעים לסכנות ולמצוקות בדרכם. הכול מתאבנים מאימה, והסוף הטוב בלתי נמנע: כולם מתאחדים ומבקשים למצוא מגן ושותף למאבק הממשמש ובא – המאבק בחתול.

שמו הולך לפניו הוא סיפורו של צבי פרוצ'קין בן השלושים, עולה חדש חסר כול המתמקם בבית דודו, יעקב פרוצ'קין, ואשתו פרידה. בבית הצנוע חי גם דייר משנה עלוב ומסכן, ששמו איתמר לבנון. בני הזוג פרוצ'קין חוששים מאוד שמא יישאר צבי בביתם לנצח ומבקשים למצוא לו עבודה, כדי שילמד להסתדר בכוחות עצמו. הם משכנעים את איתמר המובטל לכתוב מכתב המלצה שיעיד על כישוריו המעולים של צבי, ובזכות ה"פתק" הוא אכן משיג משרת ניהול ממשלתית. צבי מתמנה למנהל מחלקת הצינורות בכוח הפרוטקציה, מכיוון שהכול סוברים שאיתמר לבנון הוא אישיות רמת-דרג. חרף חוסר ניסיונו הוא מצליח לנהל ביד רמה את ענייני המשרד הממשלתי, בעזרת משה, מחלק התה הזקן, הבקיא יותר מכולם בנבכי המחלקה. צבי אף מונע שחיתות וסחיטות של קופת המדינה. יום אחד, לאחר שאיתמר מגיע לבקש המלצה מצבי, מתגלה כי הפרוטקציה היא חסרת ערך וניתנה בנסיבות אבסורדיות. עם התגלות זהותו האמיתית של הממליץ, העולה החדש מסולק ממשרתו, והפקידים חוזרים לשתות תה ולסחוט את קופת המדינה.

עלילתו של המחזה סאלח שבתי מתרחשת זמן קצר לאחר קום המדינה, עם גל העלייה הגדול, במעברה ובקיבוץ הסמוך לה. סאלח, המהגר החדש, גר עם משפחתו הגדולה במעברה ותובע לקבל שיכון כפי שהובטח לו. בניסיונותיו לזכות בכך הוא מנסה את מזלו במגוון מלאכות, החל במשחקי שש-בש, דרך מכירת עצמו למפלגות יריבות בתקופת הבחירות וכלה במכירת בתו לאדם שמציע את המוהר הגדול ביותר. סביב עלילה זו בנה קישון סאטירה נוקבת על הממסד הישראלי.

מחזותיו של אפרים קישון הם קומדיות סאטיריות, סוגה ספרותית ייחודית המשלבת את הקומי עם הסאטירי ובבסיסה מצויים יסודות של פארסה. מאפיינים קומיים משתקפים במבנה הקומדיות, הכתובות במתכונת הקומדיה המסורתית. הן מחולקות לשתי מערכות ולהן התחלה, אמצע וסוף. המרחבים בהן מעצבים זהות ישראלית-ציונית ריאליסטית ומצביעים על המרקם החברתי בהוויה הישראלית. הם מאירים את הסדרים ההיררכיים בבית הלאומי וחושפים את הפערים בין היומרות האידיאולוגיות לבין המציאות. המרחבים מנוגדים ובאופן זה מאפשרים את הסיטואציות הקומיות ואת ההיפוכים ההיררכיים. תבנית המחזות משרתת את האפקטים הקומיים ואינה משועבדת לנרטיבים העלילתיים המשקפים אידיאולוגיה ציונית. יש שהזמן מאט או מעכב את קצב ההתפתחות בעלילה ולעתים הוא מתברר כזמן סטטי. הוא איננו מוביל לשינוי או להתפתחות בהוויה המקומית הישראלית. מבנה של גודש ודחיסות אירועים בסצנות הקומיות, קיטועים וקישורים שרירותיים בין הסצנות מחזקים אף הם את התבנית הקומית במחזות. שילוב השירים, הפזמונים והמוזיקה שואב מהמסורת הקברטית ומלמד על השפעה אירופית על מחזותיו של קישון. כל הקומדיות מסתיימות בסוף טוב, שבו מיטשטשים ההבדלים במרקם החברתי ומצטמצמים הפערים בין האידיאולוגיות הכוזבות למציאות.

הקומדיות של קישון מתלכדות סביב תמונת הישראליות כנרטיב-על. האלמנטים הסאטיריים בהן מופנים כלפי צורת קיום ישראלית זו, והן מכוונות את חציהן אל מעגלים שונים בחיי האדם והאזרח: התא המשפחתי שלו, המסגרת החברתית שבה הוא חי והמסגרת הלאומית שלה הוא משתייך. הסאטירה חושפת את הפער שבין הרצוי למצוי בהוויה המשפחתית, החברתית והלאומית. בכל הקומדיות מנחה את הדמויות יסוד של פנטזיה: בקומדיות המשפחתיות הפנטזיה קשורה לשחרור מעול המחויבות שבמסגרת הנישואים; בקומדיות החברתיות היא קשורה למנגנוני מדינה אידיאולוגיים שונים מהקיימים ולסדרים חברתיים אחרים שייטיבו את חיי האזרח במדינה; ובשדה האמנות היא דווקא שלילתה של פנטזיית האמנות המודרנית כדרך ייצוג של אמנות.

התקבלות הקומדיות של קישון בתרבות הישראלית מלמדת כי אף שבמרכזן עומדות סוגיות לאומיות-חברתיות, שתאמו את הנרטיבים הלאומיים בתרבות הישראלית, הרי שסוגת הקומדיה התקבלה באופן אמביוולנטי. הקומדיות, שעסקו בנושאים חברתיים מזווית הראייה של האדם הפרטי, האזרח על בעיותיו וכמיהותיו, ענו על צורכי הציבור הישראלי, שניסה להתרחק מהתרבות הלאומית ההרואית. האמצעים הקומיים-סאטיריים ענו אף על הצורך בתרבות פופולרית, בידורית, המבקשת להתפרק מהאתוסים הגדולים. בהצגות של קישון גדש הקהל את האולמות, וכל הפקה הוצגה פעמים רבות. אולם הביקורת הממסדית, ברובה, לא אהדה את הקומדיות שלו. מבחינה פואטית הן זוהו כקומדיות שעלילותיהן פשטניות, הדמויות בהן אינן משכנעות ואין בהן עיצוב אופי. המבקרים התייחסו אליהן כפתרון נוח לקשיים הכלכליים של התיאטראות.

עם השנים זכה פועלו התרבותי של אפרים קישון בשדה הספרות, התיאטרון והקולנוע להכרה. הקומדיות שלו נוחלות הצלחה, וגם פועלו בשפה בעברית ובתרבותה זוכה להוקרה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

קישון, אפרים, שבע הקומדיות (תל אביב: מעריב, 1989).

רייכמן, בתיה, "הקומדיות של אפרים קישון", בתוך: דן אוריין ולאה גילולה (עורכים), הקומדיה, כרך ב' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2018), עמ' 180-125.