דני הורוביץ, ביוגרפיה
דני הורוביץ: מחזאי, תסריטאי ובמאי
מאת שמעון לוי
דני הורוביץ נולד בפרדס חנה ב-1941. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות עברית ולפילוסופיה ומוסמך אוניברסיטת תל אביב באמניות התיאטרון. בשנים 1995-1990 היה דרמטורג בתיאטרון חיפה. הורוביץ מלמד בבית הספר לאמנויות התיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים, ויותר מ-25 מחזות שלו הועלו על במות בארץ ובעולם. ב-1996 זכה הורוביץ בפרס ראש הממשלה.
בין מחזותיו נמנים צ'רלי קאצ'רלי, שהוצג בתיאטרון החאן בירושלים וזכה בפרס מסקין על כתיבה ובימוי משותף; יאיר, שהועלה בתיאטרון חיפה וזכה בפרס פינסקי; יום אחד מתעוררים שהועלה בתיאטרון הקאמרי וזכה בפרס ברץ; וילדה וציפור גדולה (מחזה ובימוי), שזכה בפרס עירית רומא. מעשה מופלא (2000) שנכתב עם קלאודיה דלה סטה ובוים על ידי הורוביץ, נבחר להצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו. יוסלה גולם הוצג בתיאטרון לה מאמא בניו יורק, בתיאטרון חיפה ובפסטיבל ישראל בירושלים. הדוד ארתור הוצג בבית ליסין וכן בצרפת ובאיטליה. המחזה יוסלה גולם הוצג גם הוא בתיאטרון לה מאמא בניו יורק ובפסטיבל ישראל בירושלים. בתיאטרון חיפה ביים הורוביץ את המחזה הקאמבק של בוריס שפילמן (מאת סרג' קריבוס) ואת מחזהו עץ אחרון בירושלים. מחזהו סלטו מורטלה עלה בו וב-2002 הוצג ברחבי איטליה בבימוי קלאודיה דלה סטה. עם להקת סמינר הקיבוצים ביים את הדיבוק מאת אנ-סקי, את וויצק מאת גאורג ביכנר ואת בית מלאכה מאת ז'ן קלוד גרימברג וכן את מחזהו ארבעה נכנסו לפרדס על בסיס הקבלה. הורוביץ תרגם לעברית מחזות רבים, בהם שבת ראשון שני מאת אדוארדו דה פיליפו ומסיה איברהים ופרחי הקוראן מאת הנס עמנואל שמידט.
לקולנוע ולטלוויזיה כתב הורוביץ תסריטים למסע אלונקות (1975), לטרנזיט (1980) ולהמקלחת (1998), שזכה בפרס הראשון לדרמה קצרה בפסטיבל הבינלאומי התשיעי לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, בפרס הראשון בפסטיבל קאט בתל אביב, וכן בפרסים הראשונים בפסטיבלים באורוגוואי ובצ'ילה. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל קרקוב בפולין. כפות רגליה (1999) הוקרן בערוץ 3 במסגרת "הראשון בדרמה". השרשרת של פסיה הוקרן במסגרת שידורי הוט ביום השואה 2006.
דני הורוביץ אינו רק מחזאי, תסריטאי ובמאי, כפי שמוכיחה רשימת יצירותיו והישגיו מבחינת פרסים, הצלחות והכרה בינלאומית. הוא גם מורה וחוקר, הבוחן ביצירותיו את המסורת היהודית לדורותיה ואת החברה וההיסטוריה הישראליות ומעצב גישות מקוריות ומורכבות, לעתים ביקורתיות ותמיד מדויקות ועדינות, בזיקות ביניהן לבין התיאטרון הישראלי כיום. מתוך מחזותיו, שאת חלקם כאמור גם ביים, פורסמו ארבעה המטפלים במקורות יהודיים בדרכו הדרמטית והתיאטרונית המיוחדת.
מעשה נורא, לדוגמה, מספר על המקובל הצפתי ר' יוסף די לה רינה מהמאה ה-15, שרצה להביא גאולה לעולם על ידי הריגת סמאל' מקור הרוע, השטן. במסעו הרוחני רב-התלאות עם תלמידיו מוצא יוסף את השטן, אבל סמאל מצליח לפתותו ומצרפו ל"צד האחר", לסטרא אחרא. הורוביץ (ויעקב רז, שכתב גם הוא וביים את ההצגה) מצטרף לשורת יוצרים, שעסקו במוטיב המשיחיות מאז תקופת ההשכלה ואף לפניה: משה חיים לוצאטו, מאיר הלוי לעטעריס, חיים הזז, יוסף מונדי, ש"י עגנון, צבי הירש סקלר, יעקב פאנער, יעקב כהן ועוד. אלה גילו עניין לא רק בתופעת המשיחיות המורכבת כשלעצמה, גם בהקשר המשכילי ואחריו בהקשר הציוני, אלא אף בכיסופי הגאולה עד מוות הבולטת כמוטיב ראשי בסיפור המרגש על יוסף די לה רינה. מעשה נורא נשען על המתח בין אחריות וגאווה מבחינת המניע הרגשי והאידיאי של הגיבור ההולך בעקבות הלל בן שחר העברי, שהופל משמים ושימש השראה לדמותו של לוציפר הנוצרי, מלאך האור שמרד באל והפך דמות שטנית.
העלאת ההיבט המאגי-מיסטי-אזוטרי במרוכז על בימה ישראלית בת-זמננו, ובמיוחד טקס הזיווג של לילית ויוסף לקראת הסיום, היא תעוזה דרמטורגית נדירה, החשופה מטבע העניין לפחות לשתיים מהסכנות החמורות האורבות לפתחה של הצגה "מקודשת" של טקסט בטקס דתי-בימתי: קיטש ופאתוס. כדי להימנע משני אלה, הורוביץ ארגן ועיצב את דמויות המלאכים-המספרים: אותו שחקן מגלם את מטטרון, שר המלאכים, המספר המוביל את המבע הרוחני הזה, וגם את רבי שמעון בר-יוחאי; ואליהו הנביא הוא גם סנדלפון ואפילו סמאל עצמו. תחבולה זו מנתקת את אחדות הדמות הדרמטית הקלאסית, מרחיבה את יכולת הייחוס של תכונות אישיות עקביות ובלתי משתנות לדמות הבימתית ומונעת הזדהות של קהל עם דמות זו או אחרת. הקהל אמור להזדהות (או לא) עם הסיכויים להביא את הגאולה דרך הריגת הרוע. בטכניקה דרמטית משולבת של סיפור והצגה, של מוטיב וחזרות עליו בשינויי גרסה קלים, משיגים רז והורוביץ את מידת האיזון ההולמת בין ניכור להזדהות; בין היגרפות אחר העלילה העילאית ובין הספק הבריא (של עצמם? של הקהל?); ובין הממד הרוחני העצמאי הראוי למלוא ההערכה ובין הפרשנות החברתית, הפסיכולוגיסטית, הרגשית ואף המוסרית.
"נורא" משמעו כיום איום אך גם מעורר יראה. המסע להביא את הגאולה, ולמעשה לכפות אותה באלימות, נכשל כאן. בשונה ממעשיות עם, שחלקן דומות לסיפור די לה רינה, המבע אינו נגמר אפילו בישועה מדומה, בדיונית וארעית ההולמת את משאלת הלב של הנמענים, ולו לרגע סיום הסיפור וסוף ההצגה. אולי אי-האפשרות להביא גאולה היא הנושא האמיתי של מעשה נורא, וזו נוראותו.
במחזותיו המאוחרים של הורוביץ מודגשת, בדומה לכך, פעולת הדיבור. עיקרון זה מחבר בין הפן המיסטי-מאגי של הדת לבין הפן הפרפורמטיבי של התיאטרון ושני מרכיביו החשובים ביותר – המילה והמחווה. בתיאטרון, שבימינו הוא בעיקר חילוני ומייחס למילה ערך מתאר ולא מחולל שינוי של ממש, הורוביץ בודק את יכולתה של המילה המדוברת לעשות את הדבר הזה על בימה. עמדתו כמחזאי היא עמדה סִפית, רומזנית יותר מנחרצת - אם כמי שמאמין בדברים ואם כמי שצופה בציפיות קהליו אשר להתנהגותו של טקסט מקודש בפני אנשים, שרובם חילונים ואמונים על מינון מחייב פחות של המילה הבוראת. יתר על כן, הדגשת המילה והמחווה היוצרת היא מלכתחילה תיאטרונית מטבעה, לאו דווקא כשחזור טקסים יהודיים אלה או אחרים. מבחינה זו הורוביץ מקדש את החילוני בה במידה שהוא מחלל את הקדוש.
מבחר ממחזותיו של דני הורוביץ שהוצגו:
אחים (בימוי עודד בארי, התיאטרון העירוני חיפה, 1969).
יום אחד מתעוררים (בימוי עודד תאומי, התיאטרון הקאמרי וצוותא תל אביב, 1972).
שכול וכשלון (בעקבות י"ח ברנר) (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1973).
מסיבת סיום (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1975).
צ'רלי קאצ'רלי (בימוי אילן רונן ודני הורוביץ, תיאטרון החאן בירושלים, 1977).
מעשה נורא (עם יעקב רז) (בימוי יעקב רז, תיאטרון החאן בירושלים, 1979).
הדוד ארתור (בעקבות ג' דגן) (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון בית ליסין, 1981).
יוסלה גולם (בימוי רינה ירושלמי, תיאטרון לה מאמא, ניו יורק, 1982).
משחיז הסכינים הסיני (בימוי עודד קוטלר, תיאטרון נווה צדק, 1984).
דף אחד מן התלמוד (עם יעקב רז) (בימוי דני הורוביץ ויעקב רז, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, 1984).
עלילות יחזקאל פיירמאן (בימוי יעקב רז, תיאטרון החאן בירושלים, 1985).
החוצה (בימוי ג'ו צ'ייקין, תיאטרון נווה צדק, 1986).
נפגשים (בימוי יעקב רז, המרכז הישראלי לתיאטרון בובות, 1986).
אשתו ובתו (בעקבות סיפור של א.ב. יהושע) (בימוי נולה צ'לטון, התיאטרון העירוני חיפה, 1991).
יאיר (בימוי עודד קוטלר, התיאטרון העירוני חיפה, 1992).
ילדה וציפור גדולה (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון פליאנו, רומא, 1993).
אנטון (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון ארגו, רומא, 1994).
סלטו מורטלה (בימוי נולה צ'ילטון, התיאטרון העירוני חיפה, 1994).
ארבעה נכנסו לפרדס (בימוי דני הורוביץ, בית הספר לאמניות התיאטרון בסמינר הקיבוצים, 1996).
מעשה מופלא (עם קלאודיה דלה סטה) (בימוי דני הורוביץ, תיאטרון קולוסיאו, רומא, 1998).
אורח בגן הדובדבנים (עם מישה אשרוב) (בימוי דני הורוביץ, פסטיבל תיאטרונטו, הבימה, 2001).
חשבונית הנפש (בימוי דניאלה מיכאלי, פסטיבל תיאטרונטו, הבימה, 2002).
על אבות ובנות (בימוי יגאל עזרתי, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, 2003).
קמצא ובר קמצא (בימוי דני הורוביץ, בית הספר לאמנויות התיאטרון בסמינר הקיבוצים, 2006).
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
הערך לקוח מתוך: הורוביץ, דני, ארבעה מחזות (עריכה ומבוא: שמעון לוי) (תל אביב: אסף/מחקרים ומחזות וספרא, 2007).
