צ'רלי קאצ'רלי / דני הורוביץ

מאת פרופ' זיוה בן פורת

מחזהו של דני הורוביץ, צ'רלי קאצ'רלי, הוצג בדצמבר 1977 בתיאטרון החאן בירושלים בבימוים של המחבר ואילן רונן. ב-1978 זכתה ההצגה בפרס מסקין לתיאטרון. ניתן לראות במחזה ביטוי סימפטומטי של הרקע ההיסטורי להופעתו. 1977 היא כידוע שנת המהפך הפוליטי הגדול במדינת ישראל; מהפך שלא היה חילופי שלטון גרידא, כי אם אירוע חברתי-תרבותי מן המעלה הראשונה: שינוי ערכים, החלפת מיתוסים לאומיים וניפוץ סמלים ברוב ההיבטים המכוננים של התרבות הלאומית. המחזה, שנושאו משבר הזהות הישראלית ומטרתו הניפוץ של כל רכיביה, היה מהפכני לא רק בתמטיקה שלו, אלא גם בדרכי הייצוג. כמחזה הוא חותר תחת כל העקרונות הדרמטיים המוכרים בהיותו נטול עלילה, גיבורים, תפאורה ואביזרים. אין בו ייצוג של מציאות פרטיקולרית: לא מקום, לא שכונה אופיינית, לא הנכחה של רקע היסטורי או חברתי באמצעות תלבושות אופייניות, ריהוט, מאכלים וכיוצא באלה. במקומם יש ייצוג רחב יריעה של ההיסטוריה היהודית ושל התרבות הישראלית על מאפייניהן וסמליהן. אך הוא נשען כמעט אך ורק על ביטוי מילולי, הן ישיר - היגדים מפורשים ואפילו בוטים, הן מרומז - נסמך על הפעלת טקסטים שלמים או על סמלים המוכרים היטב לצופיו.

הטקסט משופע באזכורים של אובייקטים מן המציאות החיצונית: שמות מקומות ואישים, אירועים היסטוריים, מאכלים טיפוסיים, תמונות ויצירות ספרות, פריטי לבוש אופייניים לקבוצות אוכלוסייה בתקופות מסוימות, שירי עם, ריקודי עם – כל אלה יוצרים את החלל-זמן של המחזה כולו ושל תמונות בודדות מתוכו שלא באמצעות חיקוי (מימזיס). במקרים רבים דווקא תיאור מפורט של אובייקט מציאותי חותר תחת אפשרות קליטתו הריאליסטית ומעצים את תהליך הפיכתו לסמל. כך, למשל, בתמונה יג אומר הדובר:

אני סלט ירקות.

אני יצהר. אני לשד הארץ. אני מלפפון קלוף צמח בגן.

מלוח – על צנרת גרעיני, בצד עגבנייה אדמדמה מים המלח. חצויה ומפולחה. סמוכת בצלצלים סדורים כמו שיניים לבנות. ופלפלים משומנים בשמן זית. זך אני.

רסק גזר קח! פשוט! ומרוסק כמו חופה של חתן וכלה. לפת מלפפת. דילול התירס. רגליים יחפות. לימון, כזאת דבקות... אני שבא מגובה אדמה, ומצדדיה, וגם מתחתיה, קולרבי, בכל אופן, אני קרוב לחך הארץ, מכר ממש, סכין לא יפריד בינינו.

לכאורה, התיאור הריאליסטי המפורט של הסלט הוא היסוד השליט בקטע. אך מעמדו הסמלי, המטפורי, מודגש החל מהמשפט הפותח אותו. אני – הדובר, השחקן שנעמד ופונה לקהל - מיוצג על ידי סלט ירקות, שהרי רק כך יוכל הצופה להבין את פשר ההצהרה המוזרה. מכיוון שברור שהדובר איננו עגבנייה או מלפפון, ברור שיש להם משמעות הנוגעת אליו: למשל, אני צבר. חי. טבעי. מיוחד לארץ הזאת, בריא. פשוט. קרוב לאדמה. משמוע כזה מתאפשר לא רק בגלל ההכרח לתפוס את הסלט וכל אחד מרכיביו כסמלים, אלא גם בזכות הרמיזות לשיר ילדים ידוע (מלפפון צמח בגן) ולמשחק המחבואים (מי שמאחורי, מלפני או מצדדי הוא העומד), כמו גם לסיפורי ס. יזהר ונחום גוטמן.

מצד אחר, תיאור הירקות הנחתכים לסלט וההצהרה על הקרבה "לחך הארץ" מפעילים לצדה של תמונת הילדות הילידית, יחפת הרגליים, את קיומה של "ארץ אוכלת יושביה". כפי שהירקות נחתכים כדי להיאכל, הצבר נולד כדי למות בהגנה עליה. כך מותקפת הערכיות החיובית של "טוב למות בעד ארצנו" באמצעות תיאור "אובייקטי" של הסלט הישראלי. כאמור, כל עבודת הפרשנות מוטלת על הקורא-הצופה.

בטקסט הכתוב אין הוראות בימוי. ההצגה כפי שהועלתה בתיאטרון החאן בירושלים הצטיינה במינימום תפאורה ואביזרים. השחקנים ישבו על ספסלים, שסודרו בשורות במבנה של אמפיתיאטרון. כל אחד מהם קם ממקומו כשהגיע תורו לדבר, והייתה הימנעות מוחלטת מהצגת פרשנות לסיטואציות.

המחזה מורכב מארבעים תמונות קצרות. התיחום ביניהן בטקסט המודפס נקבע על ידי כותרת מבחינה, המציינת את מספר התמונה. בהצגה ציינה התחלפות הדובר תמונה חדשה. ברוב מכריע של המקרים אין הדוברים ניתנים לזיהוי אינדיבידואלי. לפעמים מזוהה הדובר כחפץ (למשל, כובע טמבל או קמצוץ פטרוזיליה), כדמות היסטורית או – לרוב - כטיפוס פונקציונלי: אם, ילד, חייל וכדומה. במספר קטן יחסית של תמונות מופיעים טיפוסים או פרטים המעוגנים בזמן ובמערכת חברתית: קצין/ חייל נאצי, זקן מוכה ומושפל, הילד המרים ידיים בגטו, רבי חנינא בן תרדיון, פלמ"חניק, גיבור ספרותי מוכר (הסוס הנמלט מעבודתו בסיפור של ס. יזהר), צעצוע (נחום תקום) או גיבור תרבות (אורי זוהר, המזוהה על פי השאלה "אני יפה?"). הקשרים בין תמונות יכולים להיות סמוכים או רחוקים, אך הם קשרים תמטיים ולא סיבתיים.

כבר בתמונה הראשונה מופיעה השואה כרכיב הבולט ביותר בזהות הלאומית. אך ההתמודדות עם הטראומה יוצאת נגד הדרכים המקובלות של התמודדות ושמירה בזיכרון. קורבנות הטירוף הנאצי אינם מקדשי השם ולא צאן (קדושים) לטבח, אלא - בישירות ברוטלית ומנמיכה - "ילד שנזרק למקלחת גזים רק בגלל שהפיפי שלו היה חתוך". לא גבורתם יוצאת הדופן של חסידי אומות העולם מועלית על נס אלא מספרם הקטן, המתבטא בהעמדת מספרם הקטן של העצים המייצגים אותם בשדרה מול היערות המוקדשים לקורבנות.

תמונה ב' מוקדשת למיתוס מוקדם של קידוש השם, כשהדובר הוא רבי חנינא בן תרדיון העולה באש, וכך נבנית השרשרת ההיסטורית שהשואה היא שיאה: רצף של שש תמונות, שבמרכזן התמונה האיקונית של הילד העומד בידיים מורמות ולפניה "התמונה הגרמנית", ובה הגרסה המקורית של "יונתן הקטן". התמונה העשירית היא נקודת המעבר, "אני מכאן אבי משם". הצבריות מיוצגת ברצף תמונות של מאפיינים: רגליים יחפות, חליל רועים, סלט ירקות, מישורים (מרחבי הטיולים שבהם כובשים את הארץ ברגליים), מכנסי שיבר, ריקודי הורה שתמליליהם מזכירים את שריפות השדות שליוו את כיבוש האדמה. בין החולצה הכחולה למתבן הבוער נזכר גם טיולם של הצופים והצופות, שבו הופיע לראשונה הגיבור הלא-קונבנציונלי של המחזה - צ'רלי קאצ'רלי הראשון. מתנועת הנוער קצרה הדרך לשירות הצבאי, לנופלים - וגם לאלה ההורגים ערבים כדי לנקום את דמם השפוך, ובהזדמנות זו למחוק את חולשתנו בתקופת השואה ולתקן את הזהות הלאומית הפגומה.

המעבר מקורבנות למקרבנים והדילמות המוסריות הנקשרות בו מתבצע דרך הפעלת סיפורי המלחמה של ס. יזהר, במסגרת דיאלוג שנראה כחקירה משפטית. החקירה מסתיימת בשאלה שאנו משתדלים בדרך כלל להתעלם ממנה: "מה שווה יותר? חיי אדם או דונם אדמה?" השאלה מקבלת מענה - אך לא תשובה - בפזמון שמזכיר את הסאטירה האנטי-מלחמתית של חנוך לוין ומוביל אל תמונה שהדובר בה הוא ארון מתים, "אח להרבה ארונות". השאיפה לחיים ולחופש עלי אדמות מוצגת באמצעות סיפור נוסף של ס. יזהר, "הנמלט", ונקשרת לתופעת הטיול הארוך לארצות רחוקות – טיול השחרור. טיול זה גורר את קודמיו, לפני השירות בצבא, בזמנו ואחריו, ומאפשר הופעה חוזרת של צ'רלי קאצ'רלי (השני), מלך הסיירות והקוסם האפריקאי מהשנה הראשונה של לימודי האנגלית. החזרה לילדות מחזירה את הטראומה ("פיפי חתוך זאת עובדה"), את הצורך לעמוד תמיד על המשמר (בייצוג מנמיך של צעצוע שהזדקפותו מכנית, נחום תקום) ואת הרצון להיות גדול וחזק – עוג מלך הבשן. הוא רוצה להיות יפה, אך מסרב להתפשט ולהצטלם כדי להוכיח זאת. במהלך דיאלוג בנושא, שמחדד את הרמיזה לאורי זוהר, מוטחת בפניו העובדה המחרידה: "אם יצלמו אותך ברנטגן - תצא תמונה חלקה. - - - הכול ריק בפנים". המחזה מציג אם כך את המטען ההיסטורי הכבד מנשוא שממנו בורח צ'רלי המסתתר בשיחים, מתקפל כילד ולא נענה לקולות הקוראים לו. הצבר הישראלי לא יכול לעמוד במשימות שההיסטוריה העמידה בפניו.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הורוביץ, דני, צ'רלי קאצ'רלי (תל אביב: אור-עם, 1992).

בן-פורת, זיוה, "צבר ושמו צ'רלי... על מיתוס כשפה, מציאות מיתית ומחזה מיתולוגי",

אוריין, דן, "בין קמצוץ פטרוזיליה לעוג מלך הבשן, על צ'רלי קאצ'רלי בחאן (1977)", במות ומסך 5 (2010), עמ' 69-54.

שוהם, חיים, "ה'כאן' וה'שם': על המחזאי הישראלי וצילו היהודי", הדראמה של 'דור בארץ' (תל אביב: אור-עם, 1989), עמ' 262-255.