אח אח בום טראח

מאת פרופ' שפרה שינמן

הצגת הילדים אח אח בום טראח, שהעלה התיאטרון הערבי-עברי ביפו בחג השבועות 2003, השתתפה בפסטיבל הבינלאומי ה-13 להצגות ילדים ונוער בחיפה וזכתה בפרס הראשון לבימוי (נורמן עיסא), לתאורה (זיו וולושין) ולתפאורה (תמיר שפר) ובציון לשבח למחזה ולמשחק. מאז המשיכה להופיע בתיאטרון הבית ביפו והוזמנה לכמה פסטיבלי ילדים ברחבי העולם ולכנסים בנושאי חינוך. את ההצגה כתבו נורמן עיסא ויואב בר-לב, עוזר הבמאי ומנהל ההצגה היה פאריס חנניה, לתלבושות היה אחראי תמיר שפר, למוזיקה עלאא אבו עמארה, ושיחקו בה יואב בר-לב ועלי סלימן. בתוכניית הפסטיבל נכתב: "ההצגה מיועדת לילדים מגיל שש ומעלה. המחזה מסוגנן, בשפה מיוחדת ובתנועה, על שני אחים שמצאו קופסה מסתורית. הם משחקים, רבים, שוברים גבולות ולומדים להסתדר ביחד, עד הסוף המפתיע".

כשנתבקשתי לכתוב על הצגה מקורית חשובה ומעניינת לילדים, נזכרתי בקולות מאח אח בום טראח, בג'יבריש הזורם בהצגה, במשחק הדיאלוגי המתוזמן היטב בין שתי הדמויות שנמצאות כל זמן על הבמה, ובעיקר זכרתי את צחוק הילדים ואת קולות ההנאה שלהם במשך כשעה, באולם הקטן המתאים למידותיה של ההצגה. שאלתי את עצמי: מה משמר הזיכרון? מה הוא משמיט? האם צפייה חוזרת לאחר כ-15 שנה תאפשר לי לומר עליה שהיא הצגה חשובה ומעניינת?

ההצגה אינה פעילה בימים אלה, ולכן צפיתי בגרסת הווידיאו שלה. כדי לדמות ולו במעט צפייה עם ילדים, צפיתי בה בחברת ששת נכדי, שהם בני שלוש עד שמונה. אדגיש, שצפייה בהצגה מול מסך טלוויזיה עם קהל שבוי של נכדים אינה דומה לצפייה בהצגה בתנאי אמת באולם תיאטרון. אף על פי כן, זו הייתה דרך לרענן את הזיכרון, להתמודד איתו ולקבוע עתה, שמדובר בהצגה "קטנה-גדולה". הזיכרון האדיר אותה ושימר ניחוח של מרכיבים עמידים בפני הזמן והתנאים.

להלן ניתוח קצר של ההצגה דרך הסמיוטיקה, הקונבנציות והריחוק האסתטי שנוצר בה, שיאפשר להצביע על המדדים ההכרחיים להגדרת איכות בתיאטרון ילדים.

מערכת הסימנים בתיאטרון לילדים היא אותה מערכת סימנים המופעלת בתיאטרון למבוגרים, אלא שהנחת היסוד היא שהתקשורת התיאטרונית כמכלול אינה מוכרת לילד. כדי שילד יפיק משמעות ועונג מהצפייה, יש לתת בידו מפתח לפענוח טקסט ההצגה על פי תפיסתו, בהתאם לגילו. אח אח בום טראח נמלטת מהקושי של התאמת ההצגה לגיל מסוים על ידי יצירת שיח בשפת ג'יבריש, המזמין תוכן מדומיין בהתאם לביטויי הגוף. חלל הבמה ריק, למעט קוביות בגדלים שונים המאוירות כבציור ילדים. ברגעים מסוימים הילדים מדמים את הקוביות לסוס, ברגעים אחרים למכונית או לאווירון. בהצגה נעשה שימוש בבדים בצבעים בולטים ובסיסיים לצורך דרמטיזציה של סצנה או לצורך פעילות משחקית כלשהי, והם גם מעשירים את מראה הבמה. כלכלת הסימנים חסכנית ומדויקת ולכן גם אסתטית. התאורה הצנועה יעילה, מעשירה את העיצוב החזותי ויוצרת אווירה המסייעת למעברים הזריזים. מערכת הצלילים המלווה את הטקסט מסייעת למכלול. שני השחקנים לובשים מכנסי טרנינג, חולצת טי ונעלי ספורט - לבושם זהה אך בצבעים שונים. יש להם אותם תיקי גב, הם מחזיקים בידם אותו ספר (כיפה אדומה) ומשחקים לפעמים כדמויות מתוכו. על הדמיון בין השניים מתבססת הפעולה הדרמטית. השחקנים המבוגרים מגלמים את "דמויות" הילדים בטבעיות רבה. עמית בן הארבע הסביר לי: "הם לובשים בגדים רגילים. הם גדולים אבל הם בעצם קטנים". מה שמושך את תשומת הלב בהצגה הוא אופי הפעילות המשחקית בין הדמויות ולא מי הן. בכך חינה וזה מרכז העניין בה.

המציאות הלשונית של אח אח בום טראח מומצאת. עולם הדיבור הבדיוני מאפשר לכל אחד מהצופים לתפוס את שתי הדמויות המשחקות לפניו בנינוחות ובלי לחשוב על גיל, על מקצוע, על מעמד או על אופי. היוצרים, נורמן עיסא ויואב בר-לב, בראו שפת ילדים משחקים, וכך הטקסט ניצל מדיבור בשפה גבוהה מדי או נמוכה מדי כשילדים משחקים. הבחירה בג'יבריש נשמרת במהלך כל ההצגה ומבטלת אי-הבנות אפשריות של תחביר ודקדוק. השפה נשמעת טבעית ויוצרת תחושה של "אנחנו מבינים". ילדים אוהבים שמשמיעים להם דברים ברמת הגייה מצטלצלת או בקשקוש "לא מובן", והם בהחלט "מבינים" וצוחקים. ההנאה מגיעה מהמילים המשובשות הנאמרות בדיקציה ברורה ובאינטונציה המאפשרת לפרש את הפעולה. ילדים צעירים מאוד ערים לביטויי הגוף. קל להם לפענח את ההתרחשות על הבמה לפי התנהגות הדמות ומחוותיה. "הוא עושה תנועות רעות", מסביר אורי בן השבע כשבובי מנסה להרביץ. התנועה על הבמה, המימיקות והצווחות מפרשות את ההגאים המושמעים. השיח הדרמטי המעוצב בג'יבריש, שלכאורה היה עלול ליצור מכשול, יצר קסם שהפך לכוח מוביל בהצגה.

באח אח בום טראח אין סיפור עלילה אלא סיטואציות משחקיות. את שני הילדים (בתוכנייה כתוב שהם אחים, אך בהצגה אין רמז לכך) מגלמים בר-לב ועלי סלימן, שמשחקים באמינות ובחן וזכו על כך בציון לשבח. הצופים לא התקשו לבטא את מהות ההצגה שלפניהם. איתי בן השמונה אמר לי: "שני ילדים משחקים וגם רבים ומשלימים וכל הזמן זה חוזר". "וזה לא משעמם?” שאלתי. "לא", הוא אמר, "כי ככה באמת משחקים".

הילדים מנסים לעמוד על סוד הקופסה המסתורית שנגלית להם תוך מריבות קטנות וחיכוכים, תוך נגיעה ב"אולי", בסכנה ובפחדים, אך גם תוך התפייסות ושילוב כוחות, עד שהם מגלים שיש בקופסה, כמו בבבושקה, קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה בתוך קופסה. הילדים שמחים ומתחבקים. "וזה סוף ההצגה?" שאלה מעיין בת הארבע, ואורי ענה: "בטח, את לא רואה שהם מצאו כבר מה יש בקופסה?" השחקנים קדים לקהל. האולם מואר. סוף.

באשר לקונבנציות, הדיבור הישיר אל הקהל מחוץ לעולם הבדיון, כמוסכמה, הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים בתיאטרון לילדים צעירים. למשל, ההיצד aside)), כאשר השחקן פונה לילדים ומזרז אותם לנקוט עמדה לגבי המתרחש על הבמה או מבהיר להם מה אחת הדמויות עומדת לעשות וכיוצא באלה פרשנויות, מקל את קליטת ההצגה. לא פעם מנהל אחד השחקנים דיאלוג עם הקהל כדי לבדוק ערנות וקשב או כדי לעורר סקרנות. באח אח בום טראח אין שימוש באמצעים אלה. היוצרים סומכים על כך שהצופים יגלו עניין ללא צורך בחיזוקים חיצוניים. הם בוטחים בילדים שיחכו בציפייה דרוכה, גם כשמחשיכים את הבמה דקות ארוכות, ובונים על כך שקהל הילדים יפרש נכון את המתרחש. ההצגה משדרת אותנטיות, אמת במה. זו איננה אמת פסיכולוגית או חברתית, אלא אמת הכרחית ומסתברת המתיישבת עם הגיון ה"ילדים" שעל הבמה ועם הגיון הילדים הצופים בה. בדומה לכך, ילדים קולטים יופי אסתטי באופן אינטואיטיבי. למשל, הקופסה נפתחת מעצמה, איש לא נוגע בה; היא נפתחת ונסגרת בפעולה חוזרת ומסקרנת. יוצרי ההצגה אינם מנצלים לרעה את התחבולה, אלא מעבירים את סקרנות הצופה מאשליית פתיחתה אל "מה בעצם יש בתוכה?" הילדים הצופים משתתפים בכנות עם ה"ילדים" שעל הבמה, שגם הם אינם יודעים מה יש בקופסת הפלאים. אלה ואלה רוצים לפענח את סוד הקופסה, ונוצרת תחושה שכולם משתתפים באותו משחק, אבל לא ממש, ולכאן נכנס עניין הריחוק האסתטי.

ריחוק אסתטי הוא כושר מנטלי, שעניינו הקשר בין עולם הבדיה והעולם הממשי וטיפוח היכולת הרגשית לתפקד על בסיס קוגניטיבי. בעזרתו אפשר לצפות בהצגה לא כמו בחיים האמיתיים אלא כמו ביצירת אמנות. הילד, כמו המבוגר, יודע ש"הצגה היא רק הצגה", אך הילד הצעיר, שלא כמבוגר, אינו מסוגל להיות מודע כל זמן ההצגה לקונבנציית ה"כאילו". כאן נעוץ עיקר הקושי של ילדים הצופים בהצגת תיאטרון. אח אח בום טראח מאפשרת תרגיל מנטלי פשוט וראשוני בכך שעל הבמה ה"ילדים" משחקים משחקי "כאילו". גם ילדים בגילי שלוש עד שבע משחקים ב"כאילו" ונכנסים לתפקיד ה"אחר" בקלות. שגרת הלשון שלהם היא: "בוא נגיד ש...": בוא נגיד שאני חתול או אריה, אמא או רופא. ילדים אוהבים לשחק משחקי תפקידים. אח אח בום טראח בונה על כך, וה"ילדים" שעל הבמה משחקים כאילו הם נוסעים באוטו או טסים באווירון. "אולי הוא טס על הרוח", אמר נועם בן החמש. "זה ממש מצחיק על ההתחלה", אמר אורי. "הם משחקים בבית כמו שאנחנו משחקים" וגם: "תראי, הם הופכים את הקובייה למכונית". "לא", אמר איתי, "הם נוסעים ברקטה לחלל". ועידו בן השלוש הכריז: "טראח הם נפלו. מגיע להם". צחוק כללי.

לשחקנים אחריות גדולה לעזור לילדים לפתח את הטעם האסתטי. בר-לב וסלימן רציניים במשחקם על הבמה. הם אינם קורצים לילדים, אינם מגחכים ואינם מתנשאים. הם מצאו את התמהיל המדויק לדיאלוג משחקי על הבמה. הטכניקה הדרמטית שלהם מדגישה את המשחקיות, את ההתנגשות בין הדמויות ואת הקרבה ביניהן, את הריב וההשלמה. הם אמינים. הקהל הצעיר מודה להם בתגובתו: הילדים צוחקים ומחליפים רשמים תוך כדי ההצגה: "מה הוא עושה?"; "למה בובי הלך לשם?"; "תראי, זה בכלל מלחמת שוורים"; "לא. אני חושב שהם בספארי"; "זה מצחיק שהם לא ממש אומרים משהו".

חוויית הצפייה היא תהליך שבו הילד מתבונן במציאות אחרת הנוצרת מול עיניו על הבמה באמצעות עיצוב מראות, קולות ופעולות. הילד מתבונן במבע אמנותי, במציאות מומצאת המסמלת את רגשותיו ואת מחשבותיו. הילד בקהל מכיר היטב את שפת משחק ה"כאילו" כ-game, אך עדיין לומד להכיר את שפת המשחק במובן של play. מעורבותו כצופה בבדיה היא פונקציה של יכולתו הפרשנית. ככל שמתאמנים יותר בהפעלת הרוחק האסתטי, הכושר המנטלי המורכב הזה משתפר. אימון הילד בצפייה בתיאטרון ישפר את יכולתו להבין ובעקבות כך ליהנות.

"ילדים, מה הם מבינים בתיאטרון?" התשובה לשאלה זו היא: הכול. מרגע שהם מבינים את ה"כאילו", הם יכולים לפתח סכמות הנאה מהתיאטרון כמופע אמנותי. תשובה אפשרית הפוכה היא: ילדים אינם מבינים את העיקר, מאחר שגם אם הם מבינים את רעיון ה"כאילו", הם עדיין אינם מוכנים לקלוט את עניין הרוחק האסתטי ולכן אינם יכולים לפתח סכמות הנאה מהתיאטרון כמופע אמנותי אלא רק כאירוע חברתי-משחקי. על פי התשובה הראשונה, אין הבדל בין תיאטרון לילדים לבין תיאטרון למבוגרים. התשובה השנייה מבססת את הטיעון שיש ביניהם הבדל בכמה פרמטרים חשובים, שעיקרם הצורך בהתאמה של סוג האמנות ליכולת הקליטה של הילד.

ומבוגרים, מה הם מבינים בתיאטרון לילדים? הדיון הקצר שלעיל מאפשר לנסח שלושה מדדים הכרחיים להגדרת איכות בתיאטרון לילדים: המדד הראשון הוא אמת הבמה - להאמין במה שקורה על הבמה. זהו תבחין הכרחי הנובע ממהות התיאטרון, הבורא עולמות בדויים על הבמה. אמת הבמה אינה אמת פסיכולוגית ואינה אמת חברתית, אלא היא אמת של הכרח והסתברות, ועל כן היא תבחין אסתטי. המדד השני הוא המציאות האלטרנטיבית – בתיאטרון, המחשבה וגם הרגש נוכחים. על הבמה נוצרת מציאות מומצאת, והתיאטרון מציג אותה בשפת סמלים אוניברסלית, שהילד "מקבל" בהתאם לגילו, לתפיסתו ולניסיונו. זהו תבחין פדגוגי. המדד השלישי הוא הרוחק האסתטי - התיאטרון מאפשר לצאת מהמציאות במטרה להשתתף בה באופן מלא יותר. כלומר, הצופה צריך להיות מסוגל להיכנס לבדיה ולצאת ממנה. יכולתו של הילד לתפקד באופן פעיל בפרדוקס התיאטרון היא תבחין של התפתחות פסיכולוגית. מדדים אלו שייכים לאסתטי, לפדגוגי לפסיכולוגי, ושלושתם הכרחיים, להבנתי, לכל דיון שעוסק בתיאטרון ילדים כסוג אמנות מובחנת.

מהו אם כן סוד הקסם? איך הצגה "קטנה" הופכת ל"גדולה"? כמו באגדה זהבה ושלושת הדובים, הצופים נחים על המיטה הקטנה, יושבים על הכיסא הקטן ואוכלים מהצלחת הקטנה - ונהנים! ההרגשה היא: "זה מתאים לנו". כך הקסם קורה.

בשורש אמנות התיאטרון יש כללים, סימנים ואופני ייצוג - "הם הופכים את הבמה מבדיחה וולגרית לארץ אידיאלית", כדברי גורדון קרייג. הבמאי עיסא הצליח באמצעים פשוטים להעביר לצופה את רוח המשחק, את רוחו של הדבר ולא את הדבר כשלעצמו, וזו גדולת ההצגה. הוא העז להסתכן בחיפוש שפה לא שגרתית, שיש בה חינניות של תבנית מוכרת של הצגה וכן יתרונות של השלמת פערים בדמיונו של הצופה. תיאטרון ילדים טוב מצית את הדמיון ומאפשר לילדים למלא פערים.

הצפייה המחודשת באח אח בום טראח אפשרה לי לנסח את מעלות ההצגה ולקבוע: זו הצגה "קטנה- גדולה". אך אודה ולא אבוש שהילדים נהנו יותר ממני. "זה מצחיק", הם אמרו, ואני לא תמיד צחקתי. "זה ממש היה כיפי", ואני הרגשתי שיש חזרות מיותרות. הקסם שהיא הילכה עלי לפני כ-15 שנה דהה במקצת, אולי גם מכיוון שצפיתי בה על המסך הקטן ולא בתיאטרון. באחת הביקורות נכתב שהבחירה בשחקן ערבי ובשחקן עברי כאחים נעשתה בהשראת הסיפור התנ"כי על יצחק וישמעאל, רק עם סוף טוב. אחרים כתבו על דו-שיח בין העמים. יש שאמרו שהשפה היא ארמית ושזה תיאטרון אוטופי. הם הלכו רחוק ללא צורך. ההצגה מהנה דווקא מפני שאין בה את כל אלה. בתקופה שבה קונגלומרטים וארגוני מבוגרים השתלטו על משחקי הילדים וצהלת ילדים משתובבים כבר לא נשמעת ברחובות, חשוב להחזיר את טעם המשחקים בעצמים עצמם - הקוביות, הספר והבדים - במקום המשחק בעכבר וירטואלי.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

דורי, אלינור, ושינמן, שפרה, "המנגנון הנפשי המעורב בגיבוש החוויה האסתטית: דיון קונספטואלי והדגמה מחוויית צפייה בילדים צופים בתיאטרון", עיונים בחינוך 14-13 (2016), עמ' 353‑379.

שינמן, שפרה, "רוחק אסתטי כמד-איכות באומנות התיאטרון לצעירים", קלעים - כתב עת לעיונים בחינוך לאומנות 2 (2005), עמ' 80-69.

Schonmann, Shifra, Theatre as a Medium for Children and Young People: Images and Observations (New York: Springer, 2006).