בתיה לנצט

מאת ד"ר לאה גילולה

בתיה לנצט, ממייסדות התיאטרון הקאמרי של תל אביב, הייתה אחת השחקניות המובילות בתיאטרון הישראלי של שנות החמישים והשישים. לנצט נולדה בהונגריה ב-1922 לצבי ואירנה לנצט. אביה היה מנהל בנק מצליח והמשפחה האמידה חיה ברווחה. לאחר שהושלכה אבן אל חלון ביתם ונקראו לעברם קריאות אנטישמיות, חיסל האב את עסקיו, קנה מחרשה ורתמה לסוסים ועלה לארץ ישראל עם משפחתו. הם היו בין המתיישבים הראשונים בהרצליה. בילדותה למדה לנצט לנגן בפסנתר, למדה ריקוד אצל האחיות אורנשטיין בתל אביב והשתתפה בהצגות בבית הספר. אביה אמנם היה קפיטליסט בהווייתו – הוא קנה חלקת אדמה, שתל ירקות ונטע פרדסים ומטעי בננות – אך בנפשו היה סוציאליסט וחינך את ילדיו על ערכי הסוציאליזם והשלום.

ביטוי לערכים שלאורם התחנכה פגשה לנצט בהיותה כבת 12, כאשר שמעה וראתה את מרים ברנשטיין-כהן קוראת בערב 1 במאי את הפואמה שוחרת השלום נגד! מאת אלכסנדר פן. בשובה הביתה אמרה לאמה שהייתה רוצה ללמוד משחק אצל ברנשטיין-כהן, ומשאלתה התגשמה. אמה נסעה עמה אל ברנשטיין-כהן בתל אביב, לנצט קראה בפניה שיר, והיא הסכימה ללמד אותה את יסודות המשחק. במשך כשנה התגוררה לנצט בביתה של ברנשטיין-כהן, ביום למדה בגימנסיה הרצליה והשתתפה בחוג הדרמטי של בית הספר, ובשעות אחר הצהריים למדה משחק עם מורתה, שהעידה כי תלמידתה גילתה חריצות והתמדה. לאחר כשנה עברה לנצט, בהמלצת ברנשטיין-כהן, לבית הספר חזון בניהולם של דוד ורדי וחוה יואלית, ומשם לסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה בניהול צבי פרידלנד. בסטודיו למדו עמה מי שהפכו לדמויות מרכזיות בתיאטרון הישראלי: חנה מרון, יוסף ידין, יצחק שילה, עדה טל ואברהם ניניו. כישרונותיה של לנצט הרשימו את פרידלנד, והוא הפקיד בידיה קריאת מחזות לשם בחירתם להצגה. בהצגות שביים ליהק אותה תחילה לתפקידים קטנים, ואחר כך לתפקידים ראשיים. היא שיחקה לסירוגין עם שחקנית ותיקה של התיאטרון בהצגות בגרות (מאת ל' פודור, 1941) והחטא ועונשו (מאת פ"מ דוסטויבסקי, 1942), הישג בלתי מבוטל באותם ימים.

ב-1942, בימי מלחמת העולם השנייה, התגייסה לצבא הבריטי, בדומה לחבריה בסטודיו. לאחר שירות קצר כנהגת הצטרפה ללהקה הצבאית הראשונה שייסד אליהו גולדנברג, שם פגשה את חבריה מהסטודיו, מרון וידין. היא שוחררה מוקדם מהצבא בגלל הריונה, ולאחר הולדת בתה הבכורה חשבה לשוב לתיאטרון הבימה, אך באחד הימים פגשה ברחוב את השחקנים יוסף מילוא, אברהם בן-יוסף ורוזה ליכטנשטיין, שהכירו אותה מהופעותיה בתיאטרון הבימה והציעו לה להצטרף אליהם ואל ימימה מילוא להצגה של מחזות קצרים בשם מאז ועד היום. כך נוסדה להקת המערכונים, שהציגה שתי הצגות, וממנה צמח התיאטרון הקאמרי, שנוסד באוקטובר 1945.

הבחירה בשם "תיאטרון קאמרי" ביטאה את שאיפותיה של לנצט לתיאטרון קטן ואינטימי שהטקסט והשחקן במרכזו, אך מילוא, שהנהיג את התיאטרון וביים את רוב הצגותיו, פנה לכיוון אמנותי אחר, של תיאטרון גדול ממדים ומרהיב. חילוקי דעות אמנותיים התגלעו בין השניים כבר בימי הראשית, אך לנצט הייתה חברת הנהלה בתיאטרון הקאמרי ויכלה להשפיע על דרכו. בחמש שנותיו הראשונות של התיאטרון הקאמרי הייתה לנצט השחקנית הצעירה שגילמה את רוב התפקידים הראשיים בהצגותיו. היא לוהקה הצגה אחר הצגה ושיחקה בהצגות שזכו להצלחה והוצגו זמן רב.

בתיאטרון הקאמרי פגשה לנצט את פיטר פריי, במאי החוץ הראשון שהוזמן לביים בו ב-1949. הוא כבש מיד את לבה, והשניים היו לזוג. שיתוף הפעולה האמנותי הפורה ביניהם לא פסק גם לאחר שנפרדו דרכיהם האישיות, כעבור כעשרים שנה. פריי ביים בקאמרי שתי הצגות, וכששב לארצות הברית נסעה לנצט אחריו ולמדה בניו יורק, באקטורס סטודיו הנודע. כשהוזמן פריי לביים שוב בקאמרי, שבה עמו לישראל. בשנות החמישים היו בתיאטרון הקאמרי שלוש שחקניות שלוהקו לתפקידים ראשיים – לנצט, מרון ואורנה פורת. הן הובילו את התיאטרון, משכו את קהל הצופים וזכו לכינוי "שלוש הגרציות".

התיאטרון הקאמרי, בדומה לתיאטרונים האחרים – הבימה ואהל – היה מאורגן כקולקטיב. בראשיתו היה זה קולקטיב כלכלי שהבטיח פרנסה לשחקנים הנזקקים, מגמה ששיקפה את השקפת עולמה של לנצט. בראשית שנות החמישים, כשהחלו דיונים על פירוק הקולקטיב, היא התנגדה נחרצות ונאבקה על שמירתו, אך ללא הצלחה. לנצט מכנה את פירוק הקולקטיב "מעל" ורואה בו נקודת מפנה בחייה המקצועיים בתיאטרון.

נקודת מפנה אחרת בתיאטרון הקאמרי הייתה מה שמכונה "המשבר הגדול" (1958), משבר אמנותי וכלכלי, שתוצאתו הייתה הדחתם של יוסף מילוא, המנהל האמנותי והבמאי המרכזי, ושל יצחק קדישזון, המנהל האדמיניסטרטיבי. לנצט הייתה ממובילות המשבר, בשיתוף עם מרון ופורת. המנהל החדש, יעקב אגמון, הפך את הקאמרי לתיאטרון מסחרי, מה שלא היה לרוחה של לנצט, שעדיין האמינה בכוח התיאטרון לשנות את פני החברה. גם המעבר לאולם החדש והמודרני בפסאז' דיזנגוף ב-1961, אולם מפואר הממוקם בין חנויות ורחובות סואנים, לא היה לרוחה.

בשנות השישים התרחקה לנצט בהדרגה מהתיאטרון הקאמרי והרחיבה את פעילותה האמנותית כשחקנית עצמאית. היא שיחקה בשתי הצגות בלהקת פיטר פריי: תכנית א (1960) ורוחות (1965); שבה לשתף פעולה עם יוסף מילוא בתיאטרון העירוני חיפה שייסד ושיחקה שם בהצגות הלילה לאיש (מאת משה שמיר, 1962), נשים הזהרו מנשים (מאת תומס מידלטון, 1970), טיפולים אחרונים (מאת א.ב. יהושע, 1973) והקוף (מאת הלל מיטלפונקט, 1975); ושיחקה בהצגה עלילות טלמכוס קליי מאת לואיס ג'ון קארלינו, שהציגה להקת במת השחקנים (1967). את ההצגות ששיחקה בהן בתיאטרון הבימה בשנות השבעים היא זוכרת באהדה, ולדבריה הפגינה בהן כישורי משחק של שחקנית בוגרת, ואלה הן יהודי הדממה (מאת אלי ויזל, 1970); תיאודור (מאת אריק שניידר, 1971); הבית (מאת דוד סטורי, 1972); בקץ הימים (מאת חיים הזז, 1972); מכתבים בוונציה (מאת מיכאל רדגרייב, על פי סיפור מאת הנרי ג'יימס, 1973); דלתות דופקות (מאת מישל פרמו, 1974); ומשחק חתולים (מאת אישטבאן אורקני, 1974). אחריהן פרשה ממשחק.

גם בתעשיית הסרטים לקחה לנצט חלק. תחילה עבדה מאחורי הקלעים, בשיתוף עם מתי רז, בתפקיד מלהקת בסרט גבעה 24 אינה עונה (בבימוי תורולד דיקנסון, 1955), ואחר כך שיחקה תפקידים ראשיים בסרטים איי לייק מייק (בבימוי פיטר פריי, 1961) ואשת הגיבור (בבימוי פריי ובומבה צור, 1963), המבוסס על סיפור מאת מרגוט קלאוזנר, שלנצט עיבדה לתסריט עם יוסף נצר. לימים שבה לשחק בתפקיד הראשי בסרט הטלוויזיה השרשרת של פסיה, בבימויו של חורחה גורביץ' (2006).

לנצט ניחנה בקול עמוק, בהיגוי בהיר, בקומה גבוהה ודקה, ביופי כובש וביכולת ניתוח של טקסט. בדמויות שגילמה חיפשה היגיון פנימי, עיצבה אותן בהבנה עמוקה, מצאה דרך לקרב אותן ללבה ולחוויותיה והוסיפה להן נופך משלה. המנעד של קולה אִפשר לה לבטא קשת רחבה של רגשות. הייתה לה נוכחות במה מרשימה, ואי-אפשר היה להתעלם מאישיותה ומאצילותה, שלא תמיד התמזגו יפה עם הדמויות שגילמה. בעיצוב דמויות קומיות נדמה היה שהיא מביטה בהן מבחוץ במבט משועשע.

בשנת השתלמות בפריז בסוף שנות השישים פגשה את הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) והחלה ללמוד לימודי יהדות, שהובילו לבסוף לעזיבתה את עולם התיאטרון ולחזרה בתשובה. את חייה בתיאטרון לנצט מתארת כחיים מלאים, סוערים ודינמיים, ואילו את חזרתה בתשובה כ"חזרה הביתה". היום בתיה לנצט חיה בטבריה.

לנצט עסקה גם בפעילות ציבורית. היא הייתה פעילה בתנועה לידידות ישראל וברית המועצות, שפעלה להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל, ואף השתתפה בשתי משלחות שלה; ופעלה לביטול הממשל הצבאי בישראל ולקירוב לבבות בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים.

על משחקה בתיאטרון הקאמרי בהצגה מלאך האבן (מאת קטי פרינגס, על פי תומס וולף) הכתיר אותה המועדון הלאומי על שם קלוזנר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1958 והעניק לה פרס. ב-2018 זכתה בפרס לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין מטעם משרד התרבות והספורט. ספר שירים פרי עטה, שירים על מפתן האהבה, יצא לאור ב-2014 (הוצאת ספריית בית אל).

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

ארז, אליעזר, "דמויות בתיאטרון הישראלי (שרטוטים): בתיה לנצט", במה 6 (1960), עמ' 66-61.

גילולה, לאה, "'קרואה במשתה של זרים': בתיה לנצט – שחקנית התיאטרון העברי", בתוך: אנה סלאי (עורכת), מאגן הקרפטים ועד לים התיכון: קובץ מאמרים על אודות דוברי ההונגרית בישראל (בדפוס).

גילולה, לאה, התיאטרון הקאמרי (1961-1945): השגשוג, המשבר ותיקונו (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2014).

שריאר, אפרים, דיוקן ומסכה: על שחקני-במה בישראל (מיידיש: מ' חלמיש) (תל אביב: מחברות לספרות, 1965).