שולמית בת-דורי - מחזאית, במאית, חוקרת, מפיקה

מאת ד"ר רויטל איתן

שולמית גוטגלד נולדה בוורשה ב-1904 למשפחה מתבוללת ואמידה. אביה ייסד הוצאת ספרים מצליחה ואמה הייתה בוהמיינית וציירת מוכשרת. בבית דיברו פולנית, וגוטגלד, שלמדה בבית ספר של נזירות וכמרים, לא הכירה את הרקע היהודי שממנו באה. בגיל 14 הצטרפה בעקבות אחיה לתנועת השומר הצעיר, והפעילות בתנועה הייתה חוויה מכוננת שעיצבה את תפיסת עולמה החברתית והאידיאולוגית. כשהייתה בת 15 נרקם רומן בינה לבין יעקב חזן, ממנהיגי הקן, שהיה אז כבן עשרים. כעבור שנה, לאחר שקפצה כמה כיתות וסיימה את מבחני הגמר, המשיכה ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה במשך כשלוש שנים.

ב-1923 עלתה גוטגלד ארצה כחלק מקבוצה של 15 חברים שעסקה בסלילת כבישים ובבניין בעמק. היא החלה לחבר טקסטים, ערכה מוזיקה וביימה את החברים בהצגות סוערות ורבות משתתפים בהשפעת התיאטרון הניסיוני.

ב- דורי בעבודה בעמק

אופייה הסוער ואורח חייה המתירני הפכו לנושא שיחה מרכזי בדיוני הקבוצה. היא לא ראתה בכך טעם לפגם ואף הציעה את דרכה הטוטאלית כדרך לתנועה כולה. באהבתה לריקוד סחפה את החברים לריקודים אקסטטיים עמוק לתוך הלילה ויזמה מופעי יחיד של פנטומימה לאור עששיות. מתירנותה התבטאה גם ביחסיה עם חזן, שהגיע בינתיים לארץ, והם עברו להתגורר יחד ב"אוהל משפחה". במשך שנים רבות נמשך הקשר הזוגי הסוער ביניהם וידע טלטלות וכאב, בעיקר בגלל האופן השונה שבו ראו את מושג המשפחה. גוטגלד האמינה בעצמאות ובשוויון והייתה פמיניסטית רדיקלית.

גוטגלד וחזן שהו באירופה בשנים 1927-1925 כשליחי התנועה, ובתקופה זו נרקם רומן בין חזן לברטה אברמוביץ, שהפכה לאשתו ואם ילדיו, אך משולש האהבה הסוער נמשך עוד שנים רבות. באותה תקופה החליטה גוטגלד לשנות את שם משפחתה לבת-דורי, כראוי למי שראתה את עצמה כמייצגת של דור חדש ונועז.

היא ביקשה שנת חופש מקיבוצה, משמר העמק, על מנת לנסוע לברלין – אז מרכז תיאטרון אוונגארד חשוב – שם התקבלה ללימודים והייתה גם אסיסטנטית אצל ארווין פיסקטור. במהלך לימודיה הכירה דמויות משמעותיות, בהן ברטולט ברכט וקורט וייל, התוודעה לתיאטרון הפוליטי, זכתה במלגות קיום והצטיינות והחלה ללמד סטודנטים. לאחר זמן ביקשה מהקיבוץ להאריך את חופשתה בנימוק ש"מקצוע הוא הערך הראשוני ממנו שואב האדם כוחות משנה ובריאות פנימית להגשמת השקפת חייו", כפי שכתבה לחבריה במכתב למשמר העמק. היא המשיכה ללימודי תנועה, תיאטרון ואמנות באסן שבגרמניה ולאחר מכן עברה לווינה, לבית הספר של הבמאי מקס ריינהרט, שם שימשה אסיסטנטית למאסטר. לאחר שלוש שנות לימוד אינטנסיביות שבה ארצה, כיוון ש"האמנות התיאטרלית בשבילי אינה רק הוספת יופי לחיים, כי אם הכרח", כפי שכתבה במכתב. לאחר אפיזודה קצרה בתיאטרון המטאטא החלה להתמסר באופן בלעדי לעשייה התיאטרונית.

ארבעים שנות יצירתה של בת-דורי נחלקות לארבע תקופות. הראשונה שבהן היא תקופת התיאטרון הפוליטי (1940-1935). בשנים אלה הקימה וניהלה להקת תיאטרון של חברי קיבוצים מרחבי הארץ וביימה את מחזותיה ומחזות של אחרים, שביטאו את תפיסת העולם של השומר הצעיר ואת השקפותיה. לימודיה בברלין והתיאטרון הפוליטי השפיעו על עבודותיה בתקופה זו. להבנתה, "על התיאטרון לנסות לשכנע את הקהל ללכת בדרך מסוימת. עליו לעסוק בבעיות פוליטיות, ללחום את מלחמת הפרולטריון, להיות תיאטרון סאטירי".

בהצגותיה בתקופה זו השתמשה בת-דורי במאפיינים צורניים של "אג'יט-פרופ": במה ללא מסך, מיעוט אביזרים, ניידות ושיתוף פעיל של הקהל. המטענים והידע ההיסטורי, האקטואלי והאידיאולוגי שהביאו הצופים שימשו כחומרים להידברות או לניגוח. מחזותיה שחטו פרות קדושות של התקופה: הפרדסנים העבריים, הכפייה הדתית, סרסורי הקרקעות. "בעוד הצלחתן של הצגות אחרות בארץ נמדדה על פי כמות ההצגות והכרטיסים... מדדנו אנו את הצלחתנו לפי כמות הוויכוחים שהיו פורצים בקהל... אפילו באמצע ההצגה".

בת-דורי (במרכז) והלהקה על רקע תפאורת כשיצאת איש פשוט לדרך

מחזה אופייני לתקופה זו הוא כשיצאת איש פשוט לדרך (1935), פרי עטה. האירועים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותן שנים היו הרקע למחזה סאטירי חריף זה, הכתוב ברוח תיאטרון תעמולתי מעורר ובנוי תמונות-תמונות כמחזה מסע. הגיבור, עולה חדש מברלין, מאבד את ארנקו באונייה והנוסעים מגייסים למענו מעט כסף. בהגיעו לפלשתינה הוא נפגש עם נושיו, רוכש בעל כורחו מגרש מדומה, מואשם בהאשמות שונות, מותקף מצד הדתיים, נשפט על ידי שופט משוחד ונאסר. המפגש עם המציאות בארץ גורם לו להתפכח מתפיסת עולמו התמימה.

סצנת האונייה, כשיצאת איש פשוט לדרך

ההצגה הועלתה באמצעים צנועים ומינימליסטיים, שולבו בה שירים, הומור ודמות מספר והיה בה שיתוף פעיל של הקהל. היא התקבלה בהתלהבות רבה וצפו בה בין 12 אלף ל-20 אלף איש (על פי מקורות שונים), בעשרים הופעות בלבד. העיתונות היומית התייחסה במאמרים ובביקורות להצגה ואף שימשה במה להתכתבות ערה בין צופים, אפילו זמן רב לאחר ירידתה.

סולוביצ'יק (הגיבור) והנושים סביבו, כשיצאת איש פשוט לדרך

ההצגה עוררה מחלוקות עזות בקהל, והרביזיוניסטים, שנפגעו מחלק מהסצנות, פנו לצנזורה הבריטית בטענה "שההצגה מסיתה חלק מהאוכלוסייה כנגד רעותה". זו כוונה בעיקר ליחסים בין יהודים לערבים – והצנזורה הורידה את ההצגה מהבמה.

העיתונות מודיעה על צנזור ההצגה כשיצאת איש פשוט לדרך

בתקופה השנייה ביצירתה של בת-דורי, בשנות החמישים, ביימה היוצרת מופעי ענק ברוח תיאטרון ההמונים הגרמני והרוסי של תחילת המאה העשרים, תוך שימוש במיתוסים יהודיים שאימצה הישראליות בשנותיה הראשונות ועסקו בגבורה, בממלכתיות ובהתיישבות חלוצית. מטרת מופעי הענק הייתה לרפא את אנשי המדינה הצעירה מקשיי היומיום שנים ספורות לאחר מלחמת העצמאות. המודל הרעיוני-צורני של תיאטרון ההמונים מקהיל ציבור אדיר של צופים ומשתתפים הנוהרים למפגש עם בבואת חייהם. המופע מתקיים בטבע, על במות עצומות (בהשפעת ריינהרט), ולעתים במקום ובנוף שבהם התרחש האירוע ההיסטורי המוצג, בהשתתפות אנשים רבים, שחלקם אולי לקחו חלק באירוע המקורי, וכך חוזקה הזיקה בין אירועי העבר להווה.

כרזת ההצגה אחי גיבורי התהילה בקיבוץ שריד

הצגה אופיינית לתקופה זו היא אחי גיבורי התהילה (1951, 1953), שהתבססה על הרומן ההיסטורי מאת הווארד פאסט ועסקה במאבק של המכבים לחירות ולעצמאות. היא הועלתה בשריד ב-1951 ובגבעת ברנר ב-1953, לרגל חגי חצי היובל של הקיבוצים ולאחר עזיבת חברים רבים על רקע קרע אידיאולוגי. בת-דורי עיבדה את החומר עם מרדכי אמיתי, השתמשה בתחבולה דרמטית של פלאשבק, הוסיפה דמות מספר, הקצינה מצבים דרמטיים, יצרה אפקטים רגשיים עזים (כולל שפה נמלצת ונימה דידקטית) וחיזקה מסרים אידיאולוגיים בעזרת חזרות רבות על המילים "חופש", "דרור", "חירות" ו"שלום". הכפר מודיעין, על פי דגם של כפר ערבי, נבנה בנוף הפתוח, ובת-דורי לא היססה לשנות את פני השטח, להזיז סלעים ולעקור עצים וכן למנוע את חדירתה למרחב של טכנולוגיה מודרנית (למשל, מכוניות ומטוסים הופנו לנתיב אחר). ממדי השטח שנועד למשחק ולצופים היו שמונה דונם, והמופע תוכנן לעלות בלילות ללא ירח כדי ליצור אווירת מסתורין.

בהפקה בגבעת ברנר נמשכו החזרות כארבעה חודשים, ובת-דורי הדריכה את השחקנים החובבים ביד רמה ובמשטר קפדני. צוות עצום התגייס לטפל בטכניקה ובלוגיסטיקה המורכבת (תלבושות אותנטיות, אביזרים תקופתיים, תאורת המופע), וכך עשרות מאנשי הקיבוץ השתתפו באירוע. בהצגה צפו בין 5,000 ל-12 אלף איש מרחבי הארץ בכל ערב, ובכל המופעים יחד צפו יותר מ-40 אלף צופים - מספר נכבד ביותר יחסית לאוכלוסייה בארץ אז. ההצגות הופסקו רק בשל מורכבות ההפקה ועלותה. אחי גיבורי התהילה עוררה ביקורת ערנית וחיובית בעיתונות, שגילתה סלחנות כלפי המשחק החובבני. אישי ציבור הגיבו להצגה, והאירוע כולו תרם לשיקום התדמית של התנועה הקיבוצית בארץ ולהחזרת כוחם של סמלים וערכים לאומיים.

תקופת יצירתה השלישית של בת-דורי, בשנות החמישים והשישים, הייתה התקופה הפסיכו-דרמטית-קהילתית, שבה יצרה בקיבוצים שונים שבהם התגלע משבר על רקע מתחים אישיים וקבוצתיים, שנבעו מאופי החיים הסגור בקיבוץ. ההתנגשות בין ערכים שונים, כמו חופש בחירה מקצועי ומימוש עצמי מול הנאמנות והחובה לכלל, העלתה שאלות מרכזיות, שהיוצרת ניסתה להציף ולהציע להן פתרונות באמצעי התיאטרון. היא יצרה בתקופה זו חגי קיבוץ והשתמשה בשלוש אסטרטגיות: טכניקות וכלים של פסיכודרמה וסוציומטריה לחשיפת נפשות השחקנים ולליכוד הקבוצה; תיעוד חומרי מציאות – טקסטים אותנטיים של החברים; וניצול הקהילה כיחידת השתייכות לשם יצירת סולידריות.

הצגה אופיינית לתקופה היא ים ובית (1952), שעלתה בסער לרגל חג העלייה לקרקע של הקיבוץ, שסבל מעזיבת חברים ומקשיים בענף הדיג. בת-דורי עיבדה את סיפורי אהרן מגד בספר ברוח ימים למחזה ושילבה בו שיחות, מחשבות והתלבטויות של חברי הקיבוץ. כך יצרה צורת ביטוי חדשה – השחקן המשחק את עצמו.

צריף הדייגים, ים ובית

בהצגה נוצרה במה פסיכו-דרמטית, שמוקמה מאחורי תפאורת רשתות, שם ביטאו הדמויות את חיי הנפש הסמויים שלהן, געגועים ופחדים. בקדמת הבמה, לפני הרשתות, שוחקו סצנות ריאליסטיות.

קבוצת הדייגים, ים ובית

הרהורים ופחדים מאחורי הרשת, ים ובית

ים ובית התקבלה יפה וצפו בה בקיבוץ כ-10,000 איש. מאוחר יותר הועלתה ביישובים בארץ לפני אלפי צופים. רוב המבקרים בעיתונות היומית חלקו שבחים להצגה ולמשחק האמין. ההצלחה הובילה להעלאת המחזה בתיאטרון הקאמרי בדצמבר 1953 בבימוי שמואל בונים.

התקופה הרביעית ביצירתה של בת-דורי, תקופת הפולקלור וחגי העם, נמשכה מאמצע שנות החמישים עד אמצע שנות השבעים. בתקופה זו היא עסקה בעיצוב, בארגון, בבימוי ובהפקה של מופעים גדולים בהיקפם, שבהם חיפשה את הקשר בין הרוח הישראלית העכשווית לאוצרות תרבות העם הקדומה.

מופע אופייני לתקופה זו הוא הדף הקרבי (1963): בשנת ה-15 למדינת ישראל התקיים בחבל לכיש כנס גדול של חטיבת גבעתי על כל גדודיה. המפגש התקיים לרגלי תחנת משטרת עיראק סווידאן המכונה מצודת יואב, שהייתה בגדר איום בזמן מלחמת העצמאות, והועלתה בו מסכת שביימה בת-דורי על פי הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה. בחיזיון השתתפו כ-120 חיילים, עשרות חבלנים שביצעו בשטח פיצוצי אש חיה, מקהלות מכמה קיבוצים ורבים משחקני הארץ, בהם יוסי בנאי ואילי גורליצקי. עבודת הבימוי כללה עבודת הפקה ולוגיסטיקה תוך תיאום עם חילות צה"ל השונים. בעיני בת-דורי היה בהפקה זו חיפוש נוסף של שפת תיאטרון ישראלית מקורית: לא הצגה שגרתית כי אם מופע המונים שישחזר את הקרבות בלי ליצור משחקי מלחמה מגוחכים. היא נעזרה ביומנים, בפקודות קרב, במברקים, בהודעות מהחזית ובספריו של קובנר והשתמשה בטכנולוגיה ובפירוטכניקה משוכללת.

במופע צפו אלפי צופים נרגשים, ובהשפעתו החליטה באותה שנה הממשלה כי הטקס לפתיחת חגיגות יום העצמאות בירושלים יהפוך לטקס קבוע שיבצעו אנשי גבעתי. מטרתה של בת-דורי הייתה לחזק את הערכים הציוניים והלאומיים ולהעצים את הקשר בין הקרבות והלחימה לבין הזכות על הארץ. היה במופע שילוב חדשני בין אמצעי תיאטרון המונים ובין אמצעים חזותיים ותוכניים מהמסכת ומהפולקלור.

בשנות השבעים עסקה בת-דורי בהוראה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרה חגֵי עם (פסטיבלי דליה, מקצות הארץ), ערכה מחקרים תיאורטיים בנושאי פולקלור, הייתה שותפה בוועדות ממלכתיות בנושאי תרבות וקידמה וטיפחה את המחזאות המקורית. היא נפטרה ב-1985 בקיבוץ משמר העמק והותירה אחריה בת, ארנה ספיר, הממשיכה את דרכה בעשייה תיאטרונית.

מקורות:

איתן, רויטל, התיאטרון של שולמית בת-דורי (תל אביב: ספרא, 2013).