יוסף בר-יוסף, ביוגרפיה

ד"ר ילנה טרטקובסקי

יוסף בר-יוסף הוא סופר ומחזאי ישראלי, חתן פרס הנשיא שז"ר למחזאות ב-1974 ופרס ישראל לתיאטרון ב-2003. הוא נולד ב-1933 בירושלים, דור שישי בעיר. אביו הוא הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף, ואחיו הוא הסופר יצחק בר-יוסף. בר-יוסף גדל בסביבה דתית, למד בחדר ובבית ספר דתי ואחר כך עבר לתל אביב, למד בתיכון חילוני והיה חניך השומר הצעיר. הוא למד פילוסופיה עברית, קבלה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, ואת דרכו הספרותית התחיל כעיתונאי ועורך. בצה"ל שירת ככתב צבאי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.

מחזהו הראשון של בר-יוסף, טורא, נכתב ב-1962, וב-1963 עלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של גרשון פלוטקין. כבר בו ציינו המבקרים שילוב של "סגנון ריאליסטי הווי" עם "סגנון פיוטי ודמיוני" ו"לשון מיוחדת במינה" ו"שופעת טבעיות". האפיונים האלה הפכו עם השנים לסימני ההיכר של יצירתו של בר-יוסף, שכתב מאז ועד היום יותר מעשרים מחזות ותסכיתים. כמעט כל מחזותיו עלו בהצלחה על הבמות בארץ ורבים מהם נחלו הצלחה ברחבי העולם.

במרכז רוב מחזותיו של בר-יוסף עומדות דמויות של ישראלים טיפוסיים, מכל שכבות האוכלוסייה ומכל תקופותיה של המדינה - החל בזוג חרדים צעירים הבאים לתל אביב בשנים שלאחר קום המדינה (זה הים הגדול, 2007); דרך עולים חדשים מהמזרח (טורא), חרדים ממאה שערים (בוצ'ה, 1984) וניצולי שואה (תחת של זכוכית, 1989 [הפקה נוספת 2011], הזהב של אלקה, 1989); וכלה בראש העיר ירושלים ערב מלחמת ששת הימים (הנון של ראש העיר, 2011) ובחבר כנסת (כשיאשה ישן, 1978). עם זאת, כמעט כל הדמויות האלו הן גם אנשים קטנים, בודדים וחסרי אונים. כאלו הן גם הדמויות המרכזיות בספרות הרוסית הקלאסית. ייתכן שזאת הסיבה לפופולריות המיוחדת של בר-יוסף ברוסיה ובמדינות סלביות אחרות - אפשר לומר שהוא המחזאי הישראלי המועלה ביותר על במות מזרח אירופה.

גם יחסו של בר-יוסף לדמויותיו קרוב לזה של גוגול, דוסטוייבסקי וצ'כוב. לעומת חנוך לוין, שגם הוא כתב על אנשים קטנים אך הדגיש את אומללותם דרך הגיחוך, דמויותיו של בר-יוסף זוכות לחמלה מהמחבר ונשארות אנושיות ויפות אף במצבים מכוערים. אין אצל בר-יוסף גיבורים שליליים. גם האב שרצח את בתו בטורא זוכה לאמפתיה ולחמלה מצד המחזאי, ובעקבותיו גם מצד הצופה. אלקה בהזהב של אלקה – מעין מלכת ליר ישראלית השולטת בילדיה ביד קשה ומקלקלת להם את החיים - היא מגוחכת ומעצבנת, אך בכל זאת מעוררת חמלה. גם דמויות פוליטיות, שבדרך כלל מועלות על הבמה רק לצורך סאטירה וביקורת, הן אצל בר-יוסף אנשים בשר ודם, כלומר אנשים מורכבים: יש להם מחלות, חרדות ורצון להיות טובים, ורק לאחר מכן הם בעלי אינטרסים. ראש העיר בהנון של ראש העיר הוא קודם כול אדם חולה ועייף, שהתפקיד הגדול מקשה עליו. יאשה גורן מהמחזה כשיאשה ישן הוא למעשה ילד מפוחד שנאלץ לשחק תפקיד של בן אדם חשוב ומשפיע. גם זקן חולה ומלוכלך כמו קופר (קופר, הבת שלו ואמנות הצילום, 1998), שמאמלל את משפחתו ואינו זוכה לסליחתה של בתו גם ברגעי גסיסתו, מקבל ממנה לבסוף יחס. בתו הצלמת, שרוב חייה ראתה אותו ואת חייו כמכוערים, מגלה אחרי מותו את היופי שבו ומתחילה לצלמו.

בהמלצתו להעניק לבר-יוסף את פרס ישראל כתב תמיר גרינברג:

מחזותיו של בר-יוסף נכתבים מתוך אמונה ואהבה יוקדת לאדם באשר הוא אדם. אלו מחזות שההומניזם המתגלם בהם הוא הומניזם עמוק ושורשי, הומניזם הנובע כולו מלב רחב, ולא מתובנות שכלתניות קרות ומחושבות. העולם הנברא במחזותיו הוא לטעמי ישראלי יותר מכל עולם שהעמיד מחזאי ישראלי אחר: ישראל חושנית, יפה ואומללה, ישראל שכולה צבע, טעם, ריח ומגע, ישראל שכולה ציפייה קודחת לגאולה שלעולם לא תגיע. ודווקא בשל היות מחזותיו מקומיים כל כך - צף ועולה מתוכם היסוד הקוסמופוליטי, המדבר על רגשותיו של כל אדם באשר הוא אדם.

באף אחד ממחזותיו של בר-יוסף אין מסר חד-משמעי, בדיחות זולות או אקטואליה לשם האקטואליה. הוא מכבד את קהלו וסומך על האינטליגנציה שלו. אין זה אומר שבר-יוסף מפציץ את הצופים בציטוטים, באלוזיות ובחידות אינטלקטואליות אחרות. עלילותיו בדרך כלל בהירות, גיבוריו פשוטים ושפתם ברורה, אף שהיא אינה שפה ששומעים בכל פינה, במיוחד היום. זו שפה יפה, מלאת צירופי צלילים יפים, דימויים עשירים (כפתור בגוף האישה כמפתח לאושר במחזה הכפתור [1982]; אוכל כסממן של חיים טובים בתחת של זכוכית) ומטפורות מורכבות (ירושלים באנשים קשים [1973]; הפרדס במחזה הפרדס [1986]; הים בזה הים הגדול). שפתו פיוטית, גם אם מי שמדבר אותה לא קרא את ביאליק מעולם ואין לו מושג בפואטיקה. בר-יוסף מצליח להראות את היופי שבעברית הפשוטה ביותר ובכך נותן לגיטימציה לשפה היומיומית ואף מעלה אותה לרמה ספרותית.

המחזה הפופולרי ביותר של בר-יוסף והמזוהה ביותר עמו הוא אנשים קשים - המחזה היחיד שלו שעלילתו מתרחשת בעיר נמל באנגליה ולא בישראל, אף על פי שירושלים מוזכרת בו כל הזמן. בעלילה מעורבות ארבע דמויות - "ארבע גרסאות של בדידות".

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה (1973, בבימוי תום לוי) ומאז עלה לפחות בחמש הפקות נוספות בארץ (בהן ב-1987 בהבימה, בבימוי חנן שניר; ב-2000 בהבימה, גם כן בבימוי שניר; וב-2012 בתיאטרון חיפה, בבימוי משה נאור). המחזה אף עלה בכעשרים הפקות בחו"ל: בברזיל, ברוסיה, באוקראינה, בבלרוס, בלטביה, במולדובה, בפולין, בצ'כיה, בסקוטלנד, בהודו ובגרמניה. הצגתו בתיאטרון סוברמניק במוסקבה (1992, בבימוי גלינה וולצ'ק) זכתה להצלחה יוצאת מן הכלל: היא רצה כעשרים שנים, עלתה יותר מ-200 פעם וצולמה עבור ערוץ התרבות של הטלוויזיה הרוסית. גם ההצגה בתיאטרון פלזן שבצ'כיה (1996, בבימוי לודמילה אנגלובה) זכתה לגרסה טלוויזיונית.

מחזות נוספים של בר-יוסף שהצליחו בארץ ובחו"ל הם פרדס (שלוש הפקות בארץ ושלוש בחו"ל); והזהב של אלקה (ארבע הפקות בארץ ובחו"ל). המחזה בוצ'ה, שהוא בחלקו אוטוביוגרפי ומספר על ביקורו של בחור שיצא בשאלה בנוף ילדותו, שכונה חרדית בירושלים, עלה שלוש פעמים על במות ישראל.

החל מ-1963 יצאו חלק ממחזותיו של בר-יוסף לאור בספרים: טורא (תל אביב: עמיקם, 1963); הכבשה (תל אביב: אנילי, 1970); אנשים קשים (תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1973, ובתרגום לאנגלית: תל אביב: מכון לתרגום ספרות עברית, 1975); חגיגת חורף (סביון: פן, 1992); וקובץ הכולל את זה הים הגדול והזהב של אלקה (ירושלים: כרמל, 1999). ב-2011 יצא קובץ המחזות אנשים קשים. מחזות 2010-1963 (תל אביב: דביר ומכון הקשרים), הכולל 19 מחזות ותסכיתים פרי עטו; וב-2018 ראה אור הקובץ ארבעה מחזות חדשים (ירושלים: כרמל), ובו המחזות לא בבית הזה, השמנה והרזה, תמרה וחשק. גם בתרגום לרוסית התפרסם קובץ ממחזותיו ב-2001.

נוסף על מחזות לבמה כותב בר-יוסף תסכיתים לרדיו, סיפורים ורומנים, בהם לא בבית הזה (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007); למי אכפת מחלומות (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2008); תמרה (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2010); הזקן הזה הקירח על האופניים (רעננה: אבן חושן, 2015); ויוב (קובץ סיפורים) (ירושלים: כרמל, 2018).

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך מבוסס על: טרטקובסקי, ילנה, "ככה זה כששרים: מחזאות ישראלית, אנושית, פיוטית ודרמטית של יוסף בר-יוסף", בתוך: יוסף בר-יוסף, אנשים קשים. מחזות 2010-1963 (תל אביב: דביר ומכון הקשרים, 2011), עמ' 13-9.

בר-און, יעקב, "מחזאי של אנשים קשים", מקור ראשון (23 במרס, 2012).

גמזו, חיים, ביקורת על ההצגה "טורא", הארץ (25 ביוני, 1963).

הנדלזלץ, מיכאל, "מה הופך את 'אנשים קשים' למחזה הפופולרי ביותר של יוסף בר-יוסף", הארץ (4 בספטמבר, 2012).

זוסמן, עזרא, ביקורת על ההצגה "טורא", דבר (מאי 1963).

יודילוביץ', מרב, "יוסף בר-יוסף: 'אני מנסה להיאבק בקנאות שבי'", במה Stage (31 במרס, 2012).

ירון, אליקים, ביקורת על ההצגה "טורא", הבוקר (19 באפריל, 1963).

לחמן, דן, "זה הים הגדול – תיאטרון הקאמרי", אימגו (7 במרס, 2007).

נוי, חיים, "הפרדס – תיאטרון בית ליסין", אימגו, (17 בפברואר, 2012).

פיינגולד, בן-עמי, "הכפתור של המחזאי", מקור ראשון (27 בינואר, 2012).

קריגר, יאשה, "הקושי של אנשים קשים", מרתה יודעת (6 בספטמבר, 2012).