בעלת הארמון / לאה גולדברג

מאת פרופ' עמיה ליבליך

יומנה של המשוררת לאה גולדברג, שבו החלה לכתוב בגיל 11, מגלה כי הרעיון לכתוב מחזות ועלילות אפשריות למחזות העסיק אותה מאז ילדותה ממש. בעירה קובנה הרבתה גולדברג לצפות בהצגות תיאטרון, ואת רשמיה הנבונים כתבה ביומנה. כקוראת נלהבת גם קראה מחזות רבים. לימים, אחרי עלייתה ארצה ב-1935, הייתה מבקרת התיאטרון בעיתונים דבר ועל המשמר ואף תרגמה מחזות לעברית, בעיקר לתיאטרון הבימה. היכרותה של גולדברג עם התיאטרון הייתה אפוא ותיקה ורחבת אופקים. אולם כמחזאית הצליחה לכבוש את הקהל במחזה אחד בלבד: בעלת הארמון, שעלה על במת התיאטרון הקאמרי בתל אביב ב-1955, הוצג יותר ממאה פעם ואף שולב בתוכנית הלימודים לבתי ספר תיכוניים בארץ. בעלת הארמון תורגם לשפות אחדות והוצג על הבמות בטוקיו, בלונדון ובניו יורק. במאי ההצגה המקורית היה גרשון פלוטקין, ובהרכב הראשון שיחקו חנה מרון, יוסף ידין, שושנה ברנע וזלמן לביוש.

גולדברג כינתה את המחזה "אפיזודה דרמטית בשלוש מערכות", ואכן הוא ממוקד מאוד בעלילתו. יש בו ארבע נפשות בלבד, המופיעות על הבמה כמעט לכל אורכו. מקום ההתרחשות זהה בשלוש המערכות, ולכן כך גם התפאורה. זמן העלילה הנחווית על הבמה אף הוא קצר ומתרחש במשך ערב אחד, כפי שציינה גולדברג במפורש, משעה תשע בערב ועד חצות, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ייתכן שמבנה קאמרי צנוע זה נבע מרצונה של המחזאית לא להכביד על הפקת המחזה וכן מצניעותה האישית כיוצרת, שגם בשיריה איננה הולכת בגדולות. עם זאת חורג הסיפור לאירועי העבר וההווה ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה.

בפתח המחזה מתגלים שלושה אנשים בספרייה עתיקה ועשירה באוצרותיה, בתוך ארמון אי שם באירופה. זאנד ודורה נקלעו לארמון בשליחותם מטעם היישוב היהודי בארץ – הוא במסע להשיב לספרייה הלאומית ספרים שגזלו הנאצים; היא במטרה לאתר ילדים יהודים שהוחבאו ולהעלותם ארצה. בערב חורפי סוער מגיע זאנד לעיין בספריית הארמון ומביא עמו כאורחת את דורה, על מנת שתינפש ערב אחד מעבודתה הקשה. לעומתם מתייצב זברודסקי, שומר הארמון, שאינו שש לארח אותם. בהמשך המחזה הוא מתגלה כבעליו הקודם של המקום – הרוזן, שמונה לתפקיד שומר בביתו שלו מטעם המשטר החדש אחרי המלחמה. דבר קיומה של לנה בארמון איננו מוזכר כלל.

עקב הסערה נאלצים שני השליחים לשכנע את זברודסקי להלין אותם בארמון, המשמש עתה כמוזיאון. בשיחות בין השלושה במערכה הראשונה מתגלים עברם, עמדותיהם ועיסוקיהם. לאחר שנותרים שני השליחים בספרייה לבדם, ממשיך זאנד בחיפושיו במדפי הספרים העליונים, תחת אורלוגין עתיק. הוא מפעיל בטעות מנגנון הפותח דלת סתרים בקיר החדר, ומשם מגיחה נערה יפה בשמלה לבנה – לנה, הנפש הרביעית בעלילה.

המערכה השנייה מפגישה את לנה עם דורה וזאנד. בתמונה הראשונה היא מבועתת, שכן היא מאמינה כי המלחמה נמשכת וקולות הרעמים אינם אלא הדי התותחים והקרבות. במצב זה, זרים הם בעיניה איום וסכנה. מתברר כי לנה היא יהודייה שהוחבאה וכל משפחתה אבדה בשואה, וכי זברודסקי, שנתן לה בטובו מקלט בארמונו במשך שלוש שנים, הטעה אותה להאמין כי המלחמה עדיין בעיצומה. הנערה אינה מורשית לצאת מהארמון ואפילו לא לפתוח את חלונותיו לרווחה. עם זאת, היא מאמינה שהיא בעלת הארמון. בשיחות המתרחשות במערכה זו מתחוורת רשת הבדיות והאשליות המקיפה את הנערה. על טענתה של דורה באשר לרוזן, "הוא רימה אותך", עונה לנה: "הוא אוהב אותי". בדיאלוג המתפתח מציעה דורה ללנה להעלות אותה לארץ במסגרת עליית הנוער, והנערה, בראשית המפגש, מסרבת. מתברר שהיא קשורה לרוזן, שהציל אותה, ומאמינה כמוהו במיסטיקה הנוצרית האפוקליפטית על המלכות הרביעית, שבה אין הבחנה בין חיים למוות. אולם יד התבונה והשאיפה לחירות יוצאת על העליונה, כך שעד השעה 23:00 מצליחים דורה וזאנד להשפיע על לנה לבוא איתם מיד ולצאת מהארמון. ברגע שהם עומדים לברוח, מצלצל שעון הקוקייה, מה שמביא לספרייה את הרוזן זברודסקי.

לאחר שנוכח לדעת שסודו התגלה, מיד בראשית המערכה השלישית מתוודה זברודסקי כי שיקר ללנה, ועתה הוא אומר לה שאכן המלחמה נגמרה והיא חופשייה ללכת, כרצונה. הוא מספר עד כמה היטיב עם הנערה שהציל, ומנגד עומדים זאנד ודורה, המבקשים עבורה חיים נורמליים, חיי חירות בחברת בני גילה. העימות הדרמטי בין ארבעת הגיבורים – שהוא למעשה עימות בין אמת ושקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין החדש לישן וכולל גם אקדח מאיים וכמוסת רעל, מסתיים לבסוף בטוב, כאשר לנה מחליטה להתלוות מרצונה אל זאנד ודורה. הרוזן אינו עוצר בעדה, והיא יוצאת במעיל גשם מהארמון. כאשר מצלצל שעון הקוקייה 12 פעמים, נותר רק זברודסקי בספרייה העתיקה, יושב בכורסה בלי נוע.

בבעלת הארמון יצרה גולדברג עלילה דרמטית המבוססת על חומרים שהיו אקטואליים באותה תקופה, שנים ספורות מתום מלחמת העולם השנייה ומקום המדינה. במחזה הצנוע מסתתרות כמה סוגיות עמוקות מבחינה פסיכולוגית ולאומית, שהעסיקו רבות גם את המשוררת עצמה.

במסגרת עליית הנוער, בעזרת עבודתם של שליחי היישוב, אכן הועלו באותה תקופה ארצה אלפי ילדים וצעירים יהודים, רובם יתומים, שעברו את השואה במסתור. מפעל ההצלה שלהם הוא מהמפוארים במפעלי הציונות, אך לא רבים ידעו אז כי גם ההגירה לארץ ישראל הייתה לא פעם טראומטית לילדים הניצולים. חלקם חוו עקירה כפולה: נכפתה עליהם הפרידה מהוריהם, שהכניסו אותם למנזר או לביתו של מי שהסכים להצילם, ואחרי שרבים מהם הסתגלו לביתם החדש, למשפחתם הגואלת ולזהותם השאולה – הגיעו שליחי היישוב היהודי בארץ והציעו להם להיפרד שוב ולקבל על עצמם בית חדש, שפה וארץ אחרות, ולעתים קרובות דת וזהות שלא היו זכורות ומוכרות להם כלל. גולדברג הכירה תופעה זו וכתבה עליה ברגישות יוצאת דופן לתקופתה, אך גם היא לא הייתה מודעת לכובד המטען, שלא טופל כיאות. האם ניתן להעביר ביעף אדם, כמו לנה השבויה בארמון, לעולם החדש של הצבר בקיבוץ או של הלוחם בפלמ"ח? וכיצד התמודדו מוסדות עליית הנוער ויתר הארגונים הקולטים עם המלאכה?

נוסף על כך, לקראת תום העשור הראשון למדינה עמדה בעיית זהותה התרבותית של חברת המהגרים שנוצרה בארץ על סדר היום במלוא עוצמתה והעסיקה באופן אישי את המשוררת. על הפרק עמדה מחד גיסא הזיקה לאירופה ולמסורות התרבות שלה, שבאו לידי ביטוי בארמונות העתיקים ובספריות הגדולות, ומאידך גיסא - התרבות הצברית העברית החדשה, שתפסה את העמדה הבכירה בזהות האומה (לזהות המזרחית, שהתפתחה מאוחר יותר עם גלי העלייה מארצות הים התיכון, לא היה כמעט זכר בחווייתה של המשוררת אז). גולדברג עצמה, כפי שביטאה היטב בשיריה וביומניה, התגעגעה כל חייה לאירופה, למוזיאונים שלה, לנימוסיה, ליערותיה ולמזג האוויר בה. היא לימדה באוניברסיטה ספרות כללית, ולמעשה עסקה בתרבות אירופה, הרבתה לנסוע לבירות אירופה וראתה עצמה כ"ציפור מסע", כאישה "בת שתי מולדות".

גם חוקרי ספרות הציעו פרשנויות דומות ברוחן למחזה בעלת הארמון. למשל טוביה ריבנר, שהיה מקורב לגולדברג, רואה במחזה משאלה אוניברסלית לגאולה ולחיים, התנגשות בין שני עולמות ומתח שאיננו ניתן לפתרון. הוא התעכב במיוחד על נושא הזרות, כאשר דורה וזאנד, נציגי העולם המודרני והטכני, הם זרים בארמון, שהוא סמל לעולם הישן. זרות מאפיינת גם את לנה, שחיה למעשה בזמן המפגר בשנים אחדות אחרי המציאות. כל עולם המחזה זר ואיננו מה שהוא: הארמון הוא מוזיאון, והמוזיאון הוא בית כלא, בעוד השעון שבמרכז הבמה ממחיש את תעתועי הזמן, גיבור נסתר אך חשוב בעלילה.

חנן חבר, במאמר משנת 2012, מדבר על הטראומה העמוקה המצויה בשורש הסיפור. לדעתו עוסק המחזה בהתמודדותו – או באי-התמודדותו - של הקולקטיב הישראלי עם טראומת השואה. העובדה שלנה מוסתרת בארמון ואינה יודעת שהמלחמה נגמרה מבטאת את חוסר היכולת של החברה הישראלית לעבד טראומה זו ולהתמודד עמה. מה שמציעים לה שליחי היישוב הוא ניסיון לגאולה חפוזה ותו לא. כך או כך, ברוח העשור הראשון לקום המדינה והאופטימיות הקולקטיבית שאפיינה אז את החברה, מדגישה גולדברג בסיום המחזה שהעלייה ארצה היא בחירה בחיים. לנה וזברודסקי למדו בעברם הרבה מאוד על המוות, ועכשיו הגיע עבור לנה תור החיים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

חבר, חנן, "הטראומה של בעלת הארמון", תרביץ פ(ב) (2012), עמ' 273-265.

יפה, א"ב, פגישות עם לאה גולדברג (תל אביב: צ'ריקובר, 1984).

ליבליך, עמיה, "על בעלת הארמון מאת לאה גולדברג, פרקי ביוגרפיה", אלפיים 13 (1996), עמ' 153-135.

עפרת, גדעון, הדרמה הישראלית (תל אביב: צ'ריקובר, 1975).

ריבנר, טוביה, "אחרית דבר", בתוך: טוביה ריבנר וגדעון טיקוצקי (עורכים), לאה גולדברג מחזות גנוזים וידועים (תל אביב: ספריית פועלים, 2011), עמ' 270-248.

שקד, גרשון, "הארמון וההמון, על בעלת הארמון מאת לאה גולדברג", בתוך: א"ב יפה (עורך), לאה גולדברג: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה (תל אביב: עם עובד, 1980), עמ' 83-82.