ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה
ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה (המרכז לתיאטרון של עכו, 1991)
מאת פרופ' דן אוריין
ארבייט מאכט פריי היא הצגה על זיכרונות השואה ועל מקומם בתרבות הישראלית. חומריה הם הביוגרפיה הקולקטיבית של שחקניה ושל הצופים בה, שרבים מהם הם בני הדור השני לניצולי השואה. זו הצגה ניסיונית שעלתה בתקופה שבה המעיט התיאטרון הישראלי בהעלאת הצגות ניסיוניות, ורובן הוצגו בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו.
האנלוגיה בין השואה לסכסוך עם הפלסטינים היא האסטרטגיה החריפה ביותר שנוקט התיאטרון הישראלי לשם הצגת תפיסותיו, הסתייגויותיו ופחדיו בהקשר של "השאלה הערבית". חריפותה המוגזמת של האנלוגיה מכוונת דווקא כדי להסיר חרדות ולדחות את "תרבות החרדה", משום שזיכרון ההשמדה על ידי הנאצים אינו נתפס בתיאטרון כאנלוגיה מתאימה לאיום שיוצר הערבי על יהודים-ישראלים. הטקסטים התיאטרוניים דוחים את הניסיון להצדיק מדיניות תוקפנית כלפי הערבים כלקחי שואה.
הצופה בארבייט מאכט פריי מוצף במשך ההצגה באלפי פרטים: מילים, מוזיקה ושיר, ג'סטות, שינויי לבוש, אביזרים, מקומות הצגה משתנים ותפאורות שונות. צופים רבים מתרשמים במהלך ההצגה וגם אחריה, כי הטקסט והפעילות של השחקנים הם לפחות בחלקם הגדול אימפרוביזציה. מה שמחזק התרשמות זו הוא המתח המתמיד בין זהותו של השחקן, שעליה הוא שומר בזמן ההצגה, לבין התפקיד או התפקידים שהוא מגלם. לצופה שמזדמן פעם נוספת לארבייט מאכט פריי מזומנת הפתעה; להצגה יש "טקסט" ורובו הגדול חוזר על עצמו, בעוד שהצופים הם מרכיב חשוב בשינוי של פרטים בו.
תחושת המתח המתמיד בין זהות השחקן לבין תפקידו בהצגה קיימת אצל הצופים, שמורגלים בשינוי הזהות שהשחקן מבצע בתיאטרון, כאשר הוא נכנס לתפקיד שנכתב על ידי מחזאי. השחקנים של ארבייט מאכט פריי עוברים תהליך שונה, כי הם עצמם מחברי הטקסט. לשם כך הם השתמשו רק בעובדות שעליהן קראו או שמעו או בחוויות שחוו בעצמם. המקורות לטקסט הם חומרי תעודה כתובים, סרטים, ראיונות עם ניצולי שואה, קטעי מוזיקה וביקורים באתרי הנצחת השואה ובמוזיאונים. תהליך יצירת הטקסט נמשך שלוש שנים, ואת המונטאז' יצרו שלושה: דוד מעיין, סמדר יערון ומוני יוסף. גם העבודה על שאר מרכיבי ההצגה נעשתה בצוותים, כולל בניית התפאורה. מעיין עבד עם כל הצוותים והוא גם משתתף בהצגה.
לשחקני המרכז לתיאטרון של עכו יש תפיסה עצמאית, שמתבטאת בתהליך פיתוח אישי וקבוצתי הפתוח להשפעות של רעיונות תיאטרוניים שונים. השחקנים הם במרכז התהליך וחלקם חסרי הכשרה מקצועית מוקדמת. מ‑1985 חיו השחקנים במעבדת התיאטרון בעכו, הרחוקה ממרכזי התרבות הישראליים, עבדו על טקסטים שחיברו בעצמם ויצרו כל אחד את תפקידו בהצגה. העבודות הצריכו הכנה ארוכה ועימות אישי של השחקן עם הטקסט.
הצגות ארבייט מאכט פריי הוצגו בפני קהל מצומצם, בכמה מקומות בו בזמן (ב"חדרים" או ב"תחנות"), שעוצבו במיוחד לצורכי התיאטרון. ארבייט מאכט פריי היא "מסע תיאטרוני" שמתחיל בתחנת אוטובוס, הממוקמת בפתח השוק של עכו וליד אולמות האבירים. בסמוך לאולמות נמצא בית שחדריו משמשים את להקת התיאטרון, והם התחנות האחרונות בהצגה. הצופים, שמספרם כעשרים, עולים על אוטובוס לנסיעה של רבע שעה בקירוב, עד מוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות, שמייסדיו ניצולי שואה. בתוך המוזיאון פוגשת אותם השחקנית סמדר יערון, המגלמת את זלמה, ניצולת שואה שמשמשת מדריכה במוזיאון. היא מעבירה את הצופים במהירות דרך אולמות התצוגה עד אולם קולנוע קטן, שבו הם צופים בסרט קצר. בסיומו הם מובלים לאולם מחנות ההשמדה, שם ח'אלד אבו עלי הוא המדריך. ביציאה מהמוזיאון ממתין להם האוטובוס המחזיר אותם לעכו.
הצופים מגיעים לבניין התיאטרון בחצר אולמות האבירים. פה, לכאורה, מתחילה הצגת התיאטרון. ההצגה היא מסע בין "תחנות-תמונות" המתקדם מהאינפורמטיבי אל התיאטרוני, מעובדות העבר אל העימות בהווה. במוזיאון המייצג את אירופה לומד הצופה על שלבי הניסוי השונים של הנאצים בדרך לפתרון הסופי של "הבעיה היהודית". בחדרי התיאטרון בעכו פוגשים הצופים, לצד השחקנים כניצולי שואה שעלו לישראל, את "השאלה הערבית". הסיום ב"מוזיאון השואה", שהוקם על ידי השחקנים, מחבר בין האינפורמטיבי לתיאטרוני ובין סיוט השואה של היהודים לטרגדיה של הפלסטינים.
הבולטת בתבניות המארגנות של הטקסט בארבייט מאכט פריי היא התמטיקה המקשרת בין זיכרונות השואה לעימות עם הפלסטינים. יש בו גם התפתחות של מוטיבים תיאטרוניים אחרים, ובהם מוטיב האוכל ומוטיב הזמר הלאומי הבוחן את השירים ואת המנגינות, המשפיעים רגשית ויוצרים את תחושות ה"יחד", את הנכונות להקרבה למען הלאום, ושירים אחרים המלבים את השנאה לאויב. הטקסט מאורגן כשורת הטעיות המפעילות את הצופה, שומרות על ערנותו במשך כחמש שעות וגם מסתירות‑מגלות את הקישור התמטי של ההצגה, הנחשף לגמרי רק בתמונות האחרונות. הטעיות הן אסטרטגיה תיאטרונית חשובה, ובלעדיהן צופה שמתנגד לתמטיקה המקשרת, אם יאתר אותה בתחילת ההצגה, לא ייקח חלק בעולמה. הן התבנית ה"מתכנתת" את תגובות הצופה ומכינה אותו לקבלה או לדחייה של המזיגה החלומית‑סיוטית הנוצרת בסוף ההצגה בין שואת היהודים לאסון של הפלסטינים.
באוטובוס היוצא מעכו פוגשים הצופים חיילת שמחלקת כרטיסים להצגה. היא אינה חיילת אלא השחקנית מירי צמח. צופים ישראלים אינם מוטרדים במיוחד כשחיילת מחלקת להם את כרטיסי ההצגה. במוזיאון פוגשים הצופים כאמור את המדריכה זלמה, ניצולת שואה מבוגרת לבושה חליפה מיושנת, ששערותיה סדורות בקפידה בתסרוקת שיצאה מזמן מהאופנה וגופה מעוות מעט. ראיונות עם צופים העלו, שרק מעטים זיהו את יערון כשחקנית. רובם טעו והניחו שסיור מודרך במוזיאון מקדים את ההצגה. במהלך ההדרכה פונה יערון לצופים בשאלות לנוכח תצוגת תמונות וטקסטים על התפתחות הרייך השלישי ותורת הגזע שלו, בעודה מסננת הערות גזעניות על ה"ערבערים". מוצגים שמצויים במוזיאון, כמו תא הזכוכית של אייכמן או צילום הילד מגטו ורשה שמרים את ידיו בכניעה, זוכים להתייחסות מיוחדת של השחקנית המדריכה. השאלות שזלמה מפנה לצופים הופכות בהדרגה ממוקדות יותר ומזמינות תשובות המשתלבות בטקסט ההצגה ובתמטיקה שלה. באולם הגטאות היא שואלת אילו גטאות הם מכירים במציאות, ומחכה לתשובה (שכמעט תמיד מגיעה) על מחנות הפליטים ברצועת עזה ובגדה המערבית.
באולם ההסרטה מוקרן סרט פולני קצר, אמבולנס, של יאנוש מורגנסטרן (1961), על אחד השלבים בניסויי הפתרון הסופי. גם צופים שלא גילו את השחקנית שמאחורי זלמה חושפים עתה את זהותה האמיתית. זלמה מלווה את הסרט בהסברים ובתנועות כאב. הסרט, שאינו מדבר ויש לו רק פסקול מוזיקלי, מספר על מורה ותלמידיו שהנאצים מעלים על משאית. צינור פליטת הגזים שלה מכוון לתא המטען וממית את נוסעיה בזמן הנסיעה.
הצופים, נרגשים עדיין מהסרט ואולי מבולבלים מגלגולה של המדריכה בשחקנית, מועברים אל ח'אלד אבו עלי וגם כאן צפויה להם התלבטות לגבי זהותו. המקום הוא אולם; במרכזו דגם מחנה טרבלינקה שסביבו מוצגים מהמחנה. ההטעיה כאן היא בפגישה עם "מדריך" ערבי, המסביר על מחנות המוות, שבהם הושמד חלקה הגדול של יהדות אירופה. הצופים הנבוכים אינם יכולים שלא לזהות את "ערביותו" של אבו עלי, המדגיש במכוון את המבטא הטיפוסי ואת שיבושי העברית האופייניים לערבים דוברי עברית.
הטעיית הקהל והשמירה על ערנותו ועל הכוונתו התמטית נעשות בארבייט מאכט פריי על ידי השחקנים. אלה משתמשים במהלך ההצגה בשמותיהם ובזהותם החוץ-תיאטרונית כחלק ממנה. כל אחד מהם עושה זאת בדרכו. אבו עלי משתמש בזהותו כפלסטיני, "ערבי באושוויץ", כמעט אוקסימורון בהקשר היהודי-ישראלי. הוא ממחיש את המפגש בין השואה לשאלה הפלסטינית. בכלל, התיאטרון הישראלי מרבה להשתמש בזהות האתנית של שחקנים ערבים המציגים על הבמה העברית כמרכיב בהצגת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההבדל בין הצגות שעושות זאת לארבייט מאכט פריי טמון במעורבותו של השחקן הערבי בכתיבת הטקסט ובבחירתו העצמאית במקומו בהצגה. אבו עלי למד כשלוש שנים על השואה, בלי שישכח את הטרגדיה של עמו. הוא מבטא בהצגה את הזדהותו הפרדוקסלית של פלסטיני עם שואת היהודים. הוא מספר על קבוצות של ערבים מהסביבה שהוא מדריך במוזיאון ובעיקר על פגישתו האישית עם השואה: "אני רואה אצלם חוסר אמון מוחלט. הם לא יודעים שום דבר... גם אני לפני שלוש שנים לא ידעתי שום דבר. לפני שלוש שנים אני הסתכלתי בסרטים שתיעדו את השואה ושאלתי את עצמי כיצד ביימו אותם".
החזרה לעכו והצפייה בזלמה, הרוקדת לאור מסרטה שמקרינה על הרצפה בסמוך אליה סרט דוקומנטרי על טרנספורט של יהודים למחנות ההשמדה, לכאורה היו צריכות להביא את הצופה לידי ודאות שהוא בתיאטרון, אלא שלא הסתיימה עדיין מסכת התלאות וההטעיות המביכות המזומנות לקהל. התמונה הבאה היא תיאטרונית במיוחד ואפילו גרוטסקית. הצופים יושבים מול במה קטנה ומסכי טלוויזיה ועל הרצפה נעה רכבת צעצוע. הם משתתפים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית ספר ישראלי. השחקנים לבושים בגדי תלמידים, וזלמה אחראית למסכת. הם קוראים קטעים ושירים לאומיים המתאימים לטקס. אבו עלי, הפעם כתלמיד, עומד ליד דגל מדינת ישראל ומלווה את הטקס בתיפוף. התמונה מציגה את המלאכותי שבטקס ומלווה בסרט וידיאו, המתעד טקס באחד מבתי הספר בעכו. כאן אין לצופים ספק בזהותם המשחקית של כל השחקנים, אלא שמיד אחר כך שוב מפסיק התיאטרון לפעול באמצעים הידועים. הצופים מוכנסים לפרוזדור דחוס ונמוך הבנוי מעץ ומתיל, שעשוי להזכיר להם צריפים במחנות המוות. השחקנים יושבים מולם מאחורי קיר עץ, שחלונותיו נפתחים, ומראיינים אותם על הקשר האישי שלהם לשואה. השחקנים ישתמשו בתשובות בהמשך ההצגה, והצופים אולי יזדעזעו כשיגלו שסיפור שהפקידו אצל המראיין, בשיחה כמעט אינטימית, הפך חלק מהמחזה ותתחזק אצלם הטעיית האלתור שבהצגה.
בהמשך מודרכים הצופים לחדר הסמוך ומושבים על ספסלי עץ. מוצעים להם משקה ורסיטל בפסנתר שזלמה מנגנת בכישרון רב. שוב הטעיה - הצופים שמצפים להפוגה מוזיקלית שומעים הרצאה על הזמר הלאומי. זלמה מנגנת ומסבירה את מאפייני השירים הלאומיים העבריים ואת המשותף המפתיע ביניהם לבין שירים גרמניים‑נאציים, כמו למשל השימוש התדיר ב"מולדת" וב"בית", התיאורים של הצעיר האידיאליסט בעל הבלורית והעיניים הכחולות, ההקרבה לטובת האומה והצורך במלחמה נחרצת נגד האויב. הצופה שוב מנותק מה"תיאטרון" ואולי מוטרד מהטלת הדופי בכמה מהשירים האהובים עליו. מיד אחר כך הוא מופתע למצוא את עצמו במהומה, כשהשחקנים מגלמים משפחות של ניצולי שואה בישראל בשנות החמישים ומציגים את קשיי הקליטה. גם הערבי, המשרת את הניצולים, מגולם כאן. במפתיע יורדת התקרה לתוך החדר וחלקה העליון מתגלה כשולחן, שעליו ערוכה ארוחה מלאה. הצופים, רובם מבולבלים ורעבים, משוכנעים שעכשיו ירפו מהם וייתנו להם הפסקה לסעוד את לבם, וזו ההטעיה הבאה.
מוני יוסף יושב בקצה אחד של השולחן, לבוש גופייה; בתמונה זו הוא קצין צנחנים במילואים. יערון, מולו, היא אשתו המארחת את הצופים. שניהם מגלמים סטריאוטיפים של המעמד הבינוני הישראלי. מתחילה התנצחות ביניהם: הבעל תוקפני, אך האישה אינה נסוגה מדעותיה. יוסף מציע כוס שתייה לצופים ומתחיל להתעלל בהם ולהשתמש בעובדות ששמע בזמן הריאיון בפרוזדור. הארוחה היא אחד החלקים הקשים לצופים. חלקם אינם מבינים שזו תמונה נוספת בהצגה. אחרים אינם מבינים את הקשר בין תמונה זו לקודמותיה, אך הוא מתברר להם כאשר יוסף צועק תוך כדי הוויכוח את האני מאמין של הימין הקיצוני הישראלי, מלווה בבדיחות גזעניות אנטי‑ערביות.
ההטעיה הבאה היא ב"קפה ועוגות", כאשר נכנס הערבי להצגה. ח'אלד אבו עלי עובר בין הצופים, מבקש בערבית את עזרתם ושואל אם הם משטרה. הצופים, ששוב הוטעו, עונים בשלילה. הוא מפסיק ואומר בעברית שנמאס לו לשחק את "הערבי המסכן" ומציע להם קפה ועוגות. המגש על הרצפה והצופים מצפים שאבו עלי יגיש להם את הכיבוד. הוא שואל: "אתם מחכים שהערבי יגיש לכם את הקפה?" ההערה מתקבלת בצחוק נבוך.
פריצה נוספת של השחקנים, ושוב תמונה תיאטרונית שבה הם מגלמים משלחת תלמידי תיכון יהודים וערבים בסיור לימודי באושוויץ. השחקנים נעלמים, אבו עלי מגיע ופותח את פתחי היציאה. הקהל מוזמן לעלות לתמונה האחרונה, המשתמשת בכל האמצעים שבהם יכול התיאטרון להשפיע על החושים ועל ההכרה: השחקנים עירומים, המוזיקה רועשת, התאורה מכה בצופים בבהירות חריפה. הצופים הנבוכים והעייפים כבר התייאשו מה"תיאטרון" ועומדים מול הפתעה נוספת, שהיא שיא בביטוייה של שפת התיאטרון.
כעת, כשהם מותשים אחרי כחמש שעות של הצגה שתכניה קשים, מתבקשים הצופים לקראת סוף ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה לעלות מהחדר הדחוס והנמוך שבו הם יושבים דרך פתחים בתקרה, לחלל העליון של ההצגה. העלייה כרוכה במאמץ, צעירים תומכים במבוגרים ומושכים אותם מעלה, גברים מסייעים לנשים, בדומה למאמץ ולתנועות שנדרשו מהיהודים שהועלו לקרונות הרכבות אל מחנות המוות. כולם מוצאים את עצמם בחלל גדול המחולק לכמה חלקים - זהו מוזיאון זיכרונות השואה של השחקנים. על הקירות ועל הרצפה קולאז' מפיסות עדויות מודפסות ותצלומים, ולצדו אביזרים, ספרים, מזוודות ופריטים אישיים המונחים על שולחנות ועל דרגשים. במסכי טלוויזיה שומעים ורואים את שושנה דמארי וזמרים אחרים "מצטרפים" אליה בשירים עבריים. בלאומיות שהם מציגים מטפלת ההצגה: "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי", "נס לא קרה לנו", "יחד, כן כולנו יחד"... כל אלה מושמעים בעוצמות רעש אדירות ‑ כמעט קקופוניה, ודוד מעיין, יוצר ההצגה, מכה בסוללת תופים, מוסיף משלו. השחקנים עירומים, מפוזרים במפלסי החדר הגדול. סמדר יערון היא מוזלמנית עירומה הרוקדת מעין ריקוד מוות באקרובטיקה כמעט קרקסית. ח'אלד אבו עלי רץ עירום, מצליף בעצמו ומציע לצופים את השוט כדי שיכו בו. יערון מתקרבת אליו ומחבקת אותו, ובתמונת "פיאטה", כשהערבי המוכה חבוק בזרועותיה של פליטת שואה, מסתיימת ההצגה. הצופים המעונים והנבוכים יוצאים אט‑אט מהמוזיאון המחריד לחצר הגן של אולמות האבירים בעכו העתיקה.
הערכתם של צופים רבים התמצתה במשפט מביקורת של מיכאל הנדלזלץ, שהתייחס להצגה ולצירוף זיכרונות העבר עם הקונפליקט בהווה: "אתה צופה ומשתף פעולה בעת ובעונה אחת, ואין שום מפלט".
מקורות והצעות לקריאה וצפייה:
אוריין, דן, ראיונות עם דוד מעיין, עם סמדר יערון ועם ח'אלד אבו עלי.
הנדלזלץ, מיכאל, "צופים ומשתפי פעולה", הארץ (4 באוקטובר 1991).
חוני המעגל, גינונים אירופאיים (קטעים) (1997):
https://www.youtube.com/watch?v=mNtGN0CSiJo&list=PL66EBA68FFF39340F
טללים, אשר, אל תגעו לי בשואה (סרט דוקומנטרי), 1994 (2 חלקים):
https://www.youtube.com/watch?v=2ufaZ_zbuRE
רוקם, פרדי, "ארבאייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה", 50 ל-48, תיאוריה וביקורת 13-12 (1999) [מקור מקוון].
Urian, Dan, "Arbeit Macht Frei in Toitland Europa", Theatre Forum 3 (1993), pp. 60-67.
Veiel, Andres, Balagan, 1994:
