תיאטרון ערבי בישראל

תיאטרון ערבי בישראל

מאת פרופ' ראובן שניר

​

בשל הפיצול שהתחולל בציבור הפלסטיני עם הקמת מדינת ישראל ועקב התנאים הסוציו-פוליטיים החדשים שאליהם נקלעו הפלסטינים בישראל, במחנות הפליטים, בגדה המערבית וברצועת עזה, כמו גם בפזורה הפלסטינית בעולם הערבי ומחוצה לו, חל עיכוב משמעותי בהתפתחות התיאטרון הפלסטיני המקצועי, בהשוואה למקומות אחרים בעולם הערבי, בוודאי על רקע התפתחות התיאטרון במערב. אף על פי שבמדינות ערביות לא מעטות, בעיקר במצרים ובסוריה, התפתחו באותה תקופה מסגרות דרמטיות ותיאטרוניות מרשימות, הנסיבות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות במדינת ישראל מנעו צמיחה של תרבות תיאטרונית ודרמטית ערבית מקומית, הגם שבתחומים תרבותיים אחרים, כמו למשל בשירה, הייתה פריחה משמעותית, בעיקר בחסות המפלגה הקומוניסטית. בשנות החמישים והשישים היו הפלסטינים עסוקים בעיקר במאבק על קיומם החומרי, והתנאים הפוליטיים והכלכליים שבמסגרתם חיו האמנים ואנשי התרבות בריכוזים הפלסטיניים השונים הגבילו פעילות תרבותית רצינית כלשהי, קל וחומר כשמדובר בפעילות מורכבת כמו תיאטרון המצריכה גם משאבים חומריים לא מעטים. בניגוד לשירה ולפרוזה, כתיבת הטקסט הדרמטי היא רק שלב אחד באמנות התיאטרון, ומימוש השלבים המעשיים של העלאת מחזה על במה כלשהי, גם אם לא מדובר במסגרת מקצועית או מסחרית, מחייב משאבים שהציבור הפלסטיני באותן שנים לא היה מסוגל לגייס. זהו גם אחד הגורמים המשמעותיים לפיגור בכתיבה הדרמטית ולרפיון ידי מחזאים פלסטינים מוכשרים, שלא ראו כל סיכוי ממשי להעלאת יצירותיהם על הבמה. מעקב אחר התפתחות אמנות התיאטרון המקצועי בעולם הערבי מוכיח שבכל מקום שבו התפתחו מסגרות תיאטרוניות רציניות, צמחה גם כתיבה דרמטית משמעותית.

במגזר הפלסטיני בגבולות מדינת ישראל נעשה ניסיון מסוים לפתח פעילות תיאטרונית בחסות גורמים ממשלתיים, בעיקר בחיפה ובנצרת, אך בשל אופייה הממסדי המגמתי אין היא תופסת מקום כלשהו בהיסטוריה של התרבות הפלסטינית, בוודאי לא בזאת שנכתבת על ידי חוקרים פלסטינים. הפעילות הזאת, שהתקיימה בין השאר בסיוע המחלקה הערבית בהסתדרות, נתפסה על ידי אנשי התרבות הפלסטינים המקומיים כשואפת לבטל את הצביון הפלסטיני של הציבור הערבי בישראל, לטשטש את מאפייניו התרבותיים הייחודיים ולהביאו להזדהות עם מטרות המדינה היהודית הציונית. המטרות של היוזמות הממסדיות בתחום היו בדרך כלל תעמולתיות וכדי להדגיש את תרומתה של המדינה לקידום המגזר הערבי בישראל. לפיכך, שיתוף הפעולה עם הגורמים הממסדיים בתחום זה היה מוגבל מאוד, ורק בעקבות מלחמת 1967 ניתנה תנופה משמעותית לתיאטרון ולכתיבה הדרמטית, כחלק בלתי נפרד מעיצוב התודעה הלאומית הפלסטינית, ואז בדרך כלל התנער הממסד מפעילויות אלה וסירב לתמוך בהן.

אחד המחזות הראשונים בערבית שנכתבו בישראל תוך מודעות למושגים המערביים של הז'אנר ואשר בישרו את הולדת התיאטרון הפלסטיני המקצועי בשנות השבעים הוא קרקאש מאת המשורר הישראלי-פלסטיני סַמיח אל-קאסם (2014-1939). המחזאי, אחד מחשובי המשוררים הפלסטינים בימינו, סיים את כתיבת המחזה ב-21 בנובמבר 1969, והוא יצא לאור במרס בשנה שלאחר מכן. המחזה נכתב בצל האיחוד מחדש של כל ענפי הישות הפלסטינית, שהפך לנקודת מפנה בתולדות העם הפלסטיני לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה תרבותית. מבעד למחזה זה ניתן גם להתחקות אחר מכלול גורמי ההשפעה על תנועת התיאטרון הפלסטיני ומקורות ההשראה שלה. המחזה נכתב על רקע התנסויותיו האישיות של המחזאי עצמו, כליאתו בבתי סוהר ישראליים והצנזורה שהופעלה נגד יצירותיו. סמלית העובדה שדווקא קרקאש היה הטקסט הדרמטי ששימש את להקת התיאטרון עאא'לת אל-מסרח (משפחת התיאטרון), שנוסדה בשלהי 1970 ברמאללה ומאוחר יותר הייתה גרעין התיאטרון הלאומי הפלסטיני.

קרקאש איננו ניצב רק בערש צמיחתו של התיאטרון הפלסטיני המקצועי המודרני, אלא הוא גם אבן פינה לתיאטרון הפוליטי, שתופס החל משנות השבעים מקום מרכזי בתרבות הפלסטינית המתפתחת. מלחמת 1967 הייתה ציון דרך חשוב בעיצוב התודעה הלאומית הפרטיקולרית הפלסטינית, אבל אל-קאסם, מנושאי הדגל של הפעילות התרבותית הקומוניסטית מאז שנות השישים של המאה שעברה, איננו תוחם את המסר שבמחזה בקווים לאומיים בלבד אלא מצביע על מסר אוניברסלי. למטרה זו הוא קובע, כבר בתחילת המחזה, את זמן ההתרחשות ואת מקומה: "הזמן: כל זמן/ המקום: כל מקום". אך הטקסט הדרמטי מיועד לביצוע ונכתב מתוך מודעות של המחזאי ליתרונותיה ולמגבלותיה של הפעילות התיאטרונית. לפיכך הוא הוסיף פרולוג המבוצע על ידי מקהלה, במתכונת המקהלה היוונית בטרגדיה, מיד עם עליית המסך: "בכל זמן/ בכל מקום/ הוא מופיע בדמות אדם/ הוא מופיע ואז נגלה המוות/ והקול ממשיך לרעום:/ בכל זמן הוא חי/ בכל מקום הוא חי/ קָרַקָאש/ קרקאש/ קרקאש".

לאורך כל המחזה ניכרת השפעת תורתו התיאטרונית ויצירתו הענפה של המחזאי והמשורר ברטולט ברכט (1956-1898), בעיקר מעגל הגיר הקווקזי (1945-1943), שככל הנראה היה מקור ההשראה המרכזי של אל-קאסם בכתיבת קרקאש. ההקבלות בין שני המחזות רבות ונוגעות לא רק למסר אלא גם לעיצוב הסצנות, כמו למשל תמונות טבע מחד גיסא, וסצנות של גרירת אנשים לגרדום מאידך גיסא. שני המחזות מבטאים עמדות פציפיסטיות ברורות, ובעת ובעונה אחת מדגישים את הצורך במהפכה כדי לבסס את הסדר החברתי הרצוי. בשניהם משולבים גם סיפורי אהבה תמימים בין דמויות המגלמות את ההפך הגמור מדמותו של הרודן, ובשניהם יש מתקפה על החברה הבורגנית ועל הסטנדרטים שלה, תוך שימוש באלמנטים סאטיריים, והצגת פתרון ברור וחד-משמעי לכל תחלואי החברה, המעוצבת במתכונת אפוקליפטית. כדי להדגיש את נחיצות המהפכה, אל-קאסם מפליג עד גבול הגרוטסקה ו"מתנקם" במציאות על ידי עיוותה והגחכתה, כדי לא להותיר ספק באי-האפשרות להשלים עמה. ההתחקות אחר כוונת המחבר תעלה, מן הסתם, שחִציו של אל-קאסם מופנים כלפי השלטון הישראלי, הממסד הצבאי הישראלי או האימפריאליזם. עם זאת, כמחזה המשקף את האידיאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית של אל-קאסם בסוף שנות השישים, המחזה איננו נטוע בזמן ובמקום מסוימים, ולפיכך איננו מחייב פרשנות אחת שאין בלתה. לא מדובר רק במאבק לאומי ומקומי, אלא גם במאבק אוניברסלי של כל החברות האנושיות ובסיטואציה המתרחשת, כדברי המקהלה בפרולוג, "בכל זמן/ בכל מקום".

תנופה משמעותית לפיתוח תיאטרון ערבי פלסטיני מקצועי מקומי בגבולות מדינת ישראל ניתנה עם הקמת תיאטרון אל-מידאן בחיפה ב-1994 על ידי שולמית אלוני, שרת החינוך והתרבות בממשלת רבין, ובסיוע ראש העיר דאז עמרם מצנע באמצעות המועצה לתרבות ואמנות. התיאטרון ידע עליות ומורדות והתפרסם בציבור ב-2014, עת העלה את ההצגה אל-זמן אל-מואזי (הזמן המקביל) מאת בשאר מורקוס (יליד 1991) ובבימויו. ההצגה מתארת את חוויותיו בכלא של האסיר הביטחוני וליד דקה (יליד 1961), המרצה מאסר עולם בגין חברותו בחוליית המחבלים שחטפה, עינתה ורצחה את החייל משה תמם ב-1984. בעקבות התהודה הציבורית שהתעוררה והתנגדויות של חברי כנסת ושרים ממפלגות הימין, עלתה דרישה להפסיק את המימון הציבורי לתיאטרון.

חשוב להזכיר את מעורבותם של אנשי תיאטרון פלסטינים בחוויה התיאטרונית העברית-ישראלית. זאת, במסגרת תיאטרונים ממוסדים, כמו למשל השתתפות של שחקנים פלסטינים בהצגות בתיאטרון העברי (בדרך כלל בתפקידים של ערבים), בסרטים ובהצגות הפונים לציבור הישראלי או בסדרות שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית. בין השחקנים הפלסטינים שהתפרסמו בתיאטרון העברי חשוב לציין את מכרם ח'ורי (יליד 1945), יוסף אבו ורדה (יליד 1953), מוחמד בכרי (יליד 1953), סלים דאו (יליד 1950), סהיל חדאד (יליד 1951) וסלוא נקארה-חדאד (ילידת 1959). מרביתם חניכי בתי הספר למשחק במגזר היהודי, העברית שבפיהם מלוטשת ומהוקצעת והם משתפים פעולה עם אנשי תיאטרון עבריים. לעתים מעורבותם משמעותית ביותר, כמו למשל בתיאטרון העירוני חיפה במחזה מחכים לגודו של סמואל בקט (1989-1906), שהועלה הן בעברית, הן בערבית, בתרגום אנטון שמאס (יליד 1950), כאשר ח'ורי ואבו ורדה שיחקו בתפקידים הראשיים. ח'ורי היה אחד השחקנים הפלסטינים הבודדים שגילמו לעתים דמויות של יהודים, ואחת המפורסמות שבהן היא זו של אב המשפחה בסדרת הטלוויזיה מישל עזרא ספרא ובניו (1982), על פי ספרו של אמנון שמוש (יליד 1929), הנושא אותו שם. את התסריט כתב ניסים דיין (יליד 1946), שגם ביים.

אבו ורדה, בן למשפחה מעקורי איקרית ובירעם, התחיל את קריירת המשחק שלו בתיאטרון באר שבע ומשם המשיך לתיאטרון חיפה ולהבימה, וגם הרבה להשתתף בסרטים ובסדרות טלוויזיה. כמו ח'ורי, גם הוא השתתף בסדרה מישל עזרא ספרא ובניו, שבה גילם את דמותו של כאמל, וגם הוא שיחק בתפקידים של יהודים. מוחמד בכרי בלט בהצגת היחיד האופסימיסט על פי ספרו של אמיל חביבי (1996-1922). דאו וחדאד שיחקו בתפקידים הראשיים באחד מהסרטים הבולטים בשנות השמונים, אוונטי פופולו (1986). על רקע מיעוט המעורבות של שחקניות פלסטיניות בתיאטרון, בולטת נקארה-חדאד, שהשתתפה בתפקידים ראשיים במחזות עבריים, בעיקר בתיאטרון חיפה בשנות השמונים, כמו למשל בהצגה סינדרום ירושלים (1983), מאת יהושע סובול ובבימוי גדליה בסר.

השתתפותם של שחקני תיאטרון פלסטינים במחזות עבריים פחתה מאוד בשנים האחרונות, ודומה שהגורם לכך הוא הסתייגויות שני הצדדים. מחד גיסא, יותר ויותר שחקני תיאטרון פלסטינים מסרבים לשמש עלה תאנה להדרה השיטתית של התרבות הערבית והפלסטינית בזירה התרבותית הישראלית. מאידך גיסא, התרבות הישראלית חשופה בשנים האחרונות, בלחץ גורמים פוליטיים, לניסיונות חוזרים ונשנים להגביל את אופייה הפלורליסטי ולהדגיש את צביונה היהודי, לצד צמצום חשיפתה ופתיחותה לתרבויות זרות, ובראש ובראשונה לתרבות הערבית, למרות הקשרים ההיסטוריים העמוקים בין שתי השפות ובין שתי התרבויות. מוסדות תרבותיים לא מעטים, ובכלל זה תיאטראות הנהנים מתמיכה ממשלתית, נאלצים לאחרונה לקבל את תכתיבי הממסד ולמעט למשל בהצגות הנוגעות בנושאים שיש להם זיקה לסכסוך או שמועלות בהשתתפות שחקנים ערבים-פלסטינים.

על רקע זה יש להזכיר את פעילותו התיאטרונית של ג'וליאנו מר-ח'מיס (2011-1958), בנם של המנהיג הקומוניסטי הערבי-נוצרי צליבא ח'מיס (1994-1922) והפעילה הפוליטית היהודייה ארנה מר-ח'מיס (1995-1929). לאחר שנים רבות של הופעה בסרטים ובהצגות בישראל ובחו"ל, ולאחר שיצר סרט תיעודי העוסק ב"תיאטרון האבן" לילדים בג'נין, שהפעילה אמו, החליט מר-ח'מיס להדיר את עצמו מהופעה בתיאטרון העברי. ב-2006 הקים את מסרח אל-חריה (תיאטרון החופש) במחנה הפליטים ג'נין, כחלק מפעילותו הפוליטית למען העם הפלסטיני וכהמשך לפעילותה של אמו, כשהוא שם לו למטרה לאפשר לבני נוער ולילדים להביע את עצמם באמצעות תיאטרון ולנהל "אינתיפאדה בעט, מכחול ומצלמה". בעת ובעונה אחת לא היסס מדי פעם להצהיר הצהרות בגנות ישראל, למשל שהוא תומך במאבק מזוין נגדה ושהמדינה הפלסטינית צריכה לקום על כל שטחי פלשתינה המנדטורית. מר-ח'מיס נרצח בג'נין בנסיבות עלומות, ככל הנראה על ידי גורמים קיצוניים שפעילותו התרבותית הייתה לצנינים בעיניהם. שנים מספר לפני מותו חזה את רציחתו על ידי פלסטיני קיצוני בשל "השחתת" הנוער הפלסטיני.

פה ושם עדיין יש מעורבות של פלסטינים בבמה העברית, אך ניסיונות יוצאי דופן אלה רק מלמדים על התהום הנפערת בין שני הצדדים. כך, למשל, אחת ההצגות האחרונות שיש לה נגיעה לסכסוך ושהועלתה בפני קהל דובר עברית על ידי שחקן פלסטיני היא לא אשנא (מחזה ובימוי: שי פיטובסקי), שהופקה בתיאטרון הבימה. מדובר בהצגת יחיד של השחקן ע'סאן עבאס, יליד אום אל-פחם, המבוססת על סיפורו של הרופא הפלסטיני עז אל-דין אבו אל-עיש (יליד 1955), שבמהלך מבצע עופרת יצוקה, בינואר 2009, נהרגו שלוש בנותיו ואחייניתו מפגזי טנק ישראלי (בהצגה ובנסיבות העלאתה עוסק הסרט הדוקומנטרי ארץ זרה של שלומי אלדר, 2017). למרות הטרגדיה, אבו אל-עיש עצמו, שעל דמותו מבוסס המחזה, הביע את אמונתו האיתנה כי רק שלום, פיוס והבנה הדדית יקטעו את מעגל האימה. ההצגה, שהועלתה לראשונה ב-2012, לא הצליחה למשוך תשומת לב ציבורית ותקשורתית, ונגנזה לאחר כמה פעמים. קשה שלא לראות בגורמים לגניזתה גם מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים משני הצדדים: דומה שתיאטרון הבימה לא השכיל, או שנמנע מסיבות פוליטיות, להבין את הפוטנציאל החשוב שלה בהפשרת האווירה המתוחה והטעונה, בעיקר על רקע סיפורו הנוגע ללב של אבו אל-עיש. אבל גם הציבור הערבי הפלסטיני סירב לראות בסיפור חומר גלם חשוב לשינוי המציאות ולקירוב לבבות בין שני הצדדים – ההצגה כמעט לא זכתה לתהודה במגזר התרבותי הפלסטיני בישראל, שלא לדבר על כך שלא נעשה כל ניסיון להעלות אותה בערבית. יתרה מזאת, כאשר אבו אל-עיש מעלה את סיפורו בפני קהלים בשני הצדדים, הוא נתקל לעתים גם בתגובות שליליות, כאילו הוא משרת את התעמולה הישראלית, כאשר כל צד דורש ממנו לנקוט עמדה חד-צדדית העוינת את הצד השני. ההצגה לא אשנא משקפת, הן בתוכנה, הן בנסיבותיה ובתגובות עליה, את התהום הפעורה - והמתרחבת בהתמדה - בין אנשי התיאטרון היהודים והפלסטינים בישראל.

כשמדברים על תיאטרון ערבי בישראל, חשוב להזכיר גם את מעורבותם של שחקנים יהודים בהצגות תיאטרון בערבית, ובעיקר אנשי תיאטרון יוצאי עיראק ומצרים. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה הייתה מעורבות נרחבת של יהודים דוברי השפה הערבית בתרבות הערבית המקומית, במיוחד בתחום השירה, הסיפור הקצר והרומן, אבל גם בתחום הכתיבה הדרמטית והתיאטרון. בין כותבי המחזות הבולטים ניתן להזכיר את סמיר נקאש (2004-1938), שפרסם את קובץ המחזות אל-ג'נוח ואל-אנסיאב (עלייה על שרטון והשתחררות) (1980), הכולל, לצד המחזה שהקובץ נושא את שמו, גם שני מחזות נוספים. כן יש להזכיר שני מחזות נוספים של נקאש שהתפרסמו כספרים: פי ע'יאבה (בהיעדרו) (1981) ואל-מקרורון (מוכי הקרה) (1990). בין השחקנים היהודים שנטלו חלק בהצגות בערבית ניתן להזכיר את אריה אליאס (2015-1921), מוריס שמאס, הידוע בכינויו אבו פריד (2013-1930), ז'אק כהן (2016-1930) ולילית נגר (ילידת 1935). כולם פעלו גם בתחום הסדרות הערביות בטלוויזיה הישראלית.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אל-קאסם, סמיח, קרקאש (חיפה: דאר אל-אתחאד, 1970).

חמדאן, מסעוד, "תאטרון פלסטיני במדינה היהודית: ציוני דרך 2006-1967", זמנים: רבעון להיסטוריה 99 (2007), עמ' 62-54.

שניר, ראובן, ‏"ראשיתו של התיאטרון הפוליטי הפלסטיני:‏ קרקאש של סמיח אל-קאסם",‏ המזרח החדש 35 ‏(1993), עמ' 147-129.

Johansson, Ola and Wallin, Johanna (Eds.), The Freedom Theatre Performing Cultural Resistance in Palestine (New Delhi: LeftWord Books, 2018).

Snir, Reuven, Palestinian Theatre (Wiesbaden: Reichert, 2005).

Snir, Reuven, "Palestinian Theatre as a Junction of Cultures: The Case of Samīḥ al-Qāsim’s Qaraqāsh", Journal of Theatre and Drama 2 (1996), pp. 101-120.