נסים אלוני, ביוגרפיה

מאת פרופ' נורית יערי

חייו ויצירתו של נסים אלוני נטועים בתל אביב, בה נולד ב-1926, בה יצר יצירה פורייה ומגוונת במשך חמישים שנה ובה נפטר ב-1998. בחייו וביצירתו היה ממעצביה המובהקים של התרבות המודרנית שצמחה בעיר החל מראשית שנות החמישים. אלוני - סופר, מחזאי, במאי ומתרגם - כתב סיפורים, מחזות, מערכונים ופזמונים לתוכניות בידור רבות והיה המנהל האמנותי של תיאטרון העונות וחבר הוועדה האמנותית של תיאטרון הבימה במשך שנים רבות.

את דרכו האמנותית החל ב-1949, עם פרסום סיפוריו הקצרים בעיתונות היומית ובכתבי עת. ב-1950 השתתף, עם סופרים ישראלים אחרים, בתחרות ספרותית בינלאומית של העיתון ניו יורק הרלד טריביון. הסיפור "המשורר, החייל והאיכר" ששלח ראה אור בהארץ, ואלוני זכה בפרס הראשון, שחלק עם המשורר אהרן אמיר. ב-1957 יצא לאור ספרו הינשוף, ובו ארבעה סיפורים קצרים מתקופת ילדותו ובגרותו בתל אביב. מ-1958 ועד 1994 כתב רשימות שהתפרסמו בעיתונים ובמוספים, תוכניות להצגות, הקדמות לאלבומי ציור וצילום ולתערוכות. חלקן נכלל בספרו רשימות של חתול רחוב.

הקריירה התיאטרונית של אלוני נפתחה עם הצגת מחזהו אכזר מכל המלך בהבימה ב-1953. אלוני השתמש בטקסט המקראי על מרד ירבעם ברחבעם ועל קריעת מלכות שלמה ובעזרתו העלה שאלות נוקבות בענייני דת ומדינה, שלטון ושחיתות, אמונות תפלות וחשיבה נאורה. שפת המחזה הדהדה בצליל ובמקצב את המקור, אך תבנית המחזה והטכניקות הדרמטיות שהפעילו אותו הושפעו מהמחזאות הניאו-קלאסית. המחזה וההצגה התקבלו בהפתעה עצומה, שהדים לה ניתן למצוא במאמרו של דן מירון, שהתפרסם כעבור עשר שנים: "ציון דרך מכריע ניתן לראות רק במחזהו הראשון של נסים אלוני, אכזר מכל המלך, יצירת נעורים מבריקה, שסתמה את הגולל בשעתה על המחזאות הקיקיונית שפרחה באקלים הנוח של שנות המדינה הראשונות". ההצגה הייתה תחילת הקשר של אלוני עם תיאטרון הבימה, שבו הוצגו לאורך השנים רוב מחזותיו, וכן עם חנה רובינא ועם שחקנים ותיקים אחרים, שהפכו לימים לגרעין הפעיל של "שחקני אלוני" בו.

לאחר הצגת אכזר מכל המלך יצא אלוני ללימודים, תחילה בחוגים להיסטוריה ולתרבות צרפת באוניברסיטה העברית ולאחר מכן אצל הבמאי ז'אן-מארי סרו בפריז. בשהותו בבירת צרפת צפה באינספור הצגות תיאטרון ופגש במאים ושחקנים. בסוף שנות החמישים הוצגו על במות פריז הקומדיות הקלאסיות של מולייר, מאריבו, פיידו, דה מוסה ובומרשה, שהועלו שוב ושוב בקומדי פרנסייז, לצד מחזותיהם המודרניסטיים של קוקטו, ז'ירודו, סארטר, אנואי, פירנדלו וגלדרודה, ומחזות האוונגארד של ז'נה, יונסקו, בקט, אדמוב, שהדא ואראבל, שחלקם כונסו בידי מרטין אסלין תחת הכותרת "תיאטרון האבסורד". באותן שנים נהג הברלינר אנסמבל להגיע לפריז ולהציג בה את מחזותיו של ברטולט ברכט, ודעותיו של המחזאי המרקסיסט על התיאטרון, מלוות במאמרים נרחבים על תפיסתו האמנותית והחברתית, הגיעו לקהל הרחב באמצעות כתב העת Théâtre Populaire. אלוני, שצפה בהצגה שהעלה הברלינר אנסמבל, התרשם עמוקות: "חמש שעות עמדתי, צפיתי בתיאטרון אחר. הייתה לי צמרמורת". לאחר ההצגה נפגש עם השחקנית הלנה וייגל וביקש רשות לצפות בעבודת הלהקה. בברלין צפה בחזרות על הנפש הטובה מסצ'ואן. "שם חשתי בקדושה. כמו בכנסייה".

עם שובו ארצה ב-1957 התמנה לוועדה האמנותית של תיאטרון הבימה, תפקיד שמילא לסירוגין במשך שנים ארוכות. חברים נוספים באותה ועדה היו המשורר והמתרגם ט. כרמי ומשה לזר, שהקים את הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים. ב-1959 עלה בתיאטרון אשנב מחזהו הקצר של אלוני כמו כולם (לוקאס הפחדן) בבימוי איזי אברהמי, בערב מערכונים שבו הוצגו גם בתו של מירסקי מאת שלמה שבא ועקשן לדעת מאת יעקב בר-נתן.

בגדי המלך, אגדה תיאטרונית מודרנית על מותה של אהבת אמת בעולם חומרני המופעל באמצעות מנגנוני שלטון ופולחני חברה המרפררים לעצמם בלבד, עלה בתיאטרון הבימה ב-12 בדצמבר 1961, בבימוי המחזאי. המחזה מסמן מִפנה בכתיבתו של אלוני ומצויים בו, בדרגות שונות של פיתוח, מרכיבים שהפכו למאפיינים קבועים במחזותיו. בתהליך העבודה ובהצגה ניתן להבחין בחיבור החדשני שיצר בין הכתיבה הדרמטית לבניית הדימוי הבימתי, וכך כתבה אידה צורית ברשימת ביקורת על ההצגה:

בגדי המלך הוא הניסיון המעניין ביותר, עד עתה, במחזאות הישראלית שהועלתה עד כה על הבמה, שבו נתגלה המחבר כבעל חוש תיאטרלי מובהק, כבעל המצאה חדשנית, תנופה סצנית, וידיעה פנימית של צורכי המשחק והבמה... כאן ניכרת עבודת צוות בלתי רגילה על במותינו, בין מחבר-במאי, צייר תפאורה, מוזיקאי ושחקנים. ניצול חלל במה, התנועה עליה, העמדת מיזנסצנות של יחידים וקבוצות, הקצב, הג'סטה וההיגוי - כל אלה תפקדו בשיתוף פעולה מוחלט ברוח המחזה.

ואכן, גם מבחינה תיאטרונית סימן בגדי המלך את פתיחתה של מסורת חדשה, שאלוני הנהיג בהצגותיו בתיאטרון: שיתוף פעולה עם אמנים בעלי שפה אמנותית ייחודית, כמו יוסל ברגנר וגארי ברתיני, עבודה מסוגננת עם מיטב שחקני התיאטרון וסיום כתיבת המחזה במהלך החזרות, מתוך אמונה שהמילה מקבלת את מקומה הראוי רק כשהיא נשמעת בפי השחקן ובהקשר לשאר מרכיבי המופע.

ב-1963 עזב אלוני את הבימה והקים עם אבנר חזקיהו ויוסי בנאי את תיאטרון העונות. על תפקידיו כמחזאי וכבמאי נוספו אז תפקידי המעבד, המתרגם והמנהל האמנותי. בשנתיים שפעל התיאטרון, עד סגירתו ב-1965, עלו בו שש הפקות: הנסיכה האמריקאית (פברואר 1963), מאת אלוני ובבימויו; ארלקינו (מרס 1963), תרגום ועיבוד מחזהו של ליאון כץ בבימוי אלוני; סאמי ימות בשש מאת קן יוז (מרס 1964), בתרגום עידוא בן-גריון ובבימוי ארנון אדר; עסקי נישואים מאת אנטון צ'כוב (יוני 1964), בתרגום ובימוי של אלוני; אל תגעו בנוימן מאת שבתי טבת (אוקטובר 1964), בבימוי אלוני; ורביזור מאת גוגול (אוגוסט 1965), בתרגום ובבימוי של אלוני.

הנסיכה האמריקאית, יצירה מקורית ונועזת יותר מכל מה שהוצג באותן שנים בתל אביב, הייתה הצגת הדגל של תיאטרון העונות וביטאה בבירור את החזון התיאטרוני של אלוני, ובראש ובראשונה את חגיגת העברית הפיוטית שלו. השפה רוויית הדימויים, הצבעים, הצלילים והפעלולים הפכה מאז לסימן ההיכר שלו. אמנם ניתן לגלות מרכיבים של שפה מיוחדת זו גם באכזר מכל המלך, שבו היא נבנתה כהד לטקסט התנ"כי, וגם בבגדי המלך, שבו היא חיברה בין האגדה למציאות, אך בהנסיכה האמריקאית גובשו כל מרכיביה והוענקו לה אופי וחיים ייחודיים. גם ברובד העל-מילולי של ההצגה מתגלות נקודות מפנה: הולדתם של חזקיהו ובנאי כשחקניו המובהקים של אלוני בסגנון משחקם, בסטקטו המילולי שלהם, בשפת הגוף המיוחדת ובאינטראקציה שפיתחו ביניהם; והתגבשותה של שפת במה ייחודית שצמחה בעבודה משותפת של אלוני ויוסל ברגנר. על אף הביקורות הטובות וההתלהבות מצד אנשי המקצוע, חשפה ההתקבלות של הנסיכה האמריקאית את קשיי הקהל לעכל את המחזה ואת ההצגה: "המחזה הוצג למעלה מחמישים פעם", כתב משה נתן, "אבל הקהל לא אימץ אותו, לא אהב אותו. הוא בא להצגה, ראה, לא הבין, ויצא מאוכזב ומפוהק". ב-1981 העלה אלוני גרסה חדשה של המחזה בתיאטרון הבימה. השינויים העיקריים בה היו תוספת פרולוג (המכיל את מיתוס פרספונה, שהיה חבוי ומרומז בלבד בגרסה הראשונה) והוספת דמויות משנה (נגן גיטרה המלווה את ההצגה; ודייגו, אמיליו ופדרו - פועלים באולפן הסרטים), המשמשות מעין מקהלה הבונה על הבמה את הממשות הערטילאית של עולם הקולנוע.

באפריל 1964, במקביל לפעילותו בתיאטרון העונות, ביים אלוני בתיאטרון הקאמרי את מחזהו המהפכה או התרנגולת. עלילת המחזה, העוסק בשלטון ובשחיתות, בכאוס ובסדר, בנעורים ובזקנה, התבססה על סיפורו של מרק טוויין "המהפכה הגדולה בפיטקרן". ההצגה התקבלה באי-הבנה מצד הקהל וברגשות מעורבים של הביקורת. שוב ושוב חזרה הטענה, שמחזותיו של אלוני אינם מתאימים לקהל הרחב. משה בן שאול כתב: "'הקושי' לגבי מחזה זה – הוא הקומוניקציה עם כל הקהל. אני מאמין שיש יחס גומלין בין מחזה זה ודמויותיו – לביני, למשל, אך איני מאמין שהוא קיים לגבי כולם – או לגבי רבים, ואז נשאלת השאלה העצובה והחוזרת: האם בתנאים שלנו וכו' של המחזאות המקורית וכו' יכול המחזאי לזלזל בשוחרי תיאטרון רבים?"

המחזה הקצר הכלה וצייד הפרפרים נכתב על פי סדרת תמונות שצייר יוסל ברגנר, שגם עיצב את התפאורה ואת התלבושות להצגה שביים אלוני בתיאטרון בימות בינואר 1967. גילה אלמגור שיחקה את הכלה שנמלטה מחתונתה, ויוסי בנאי היה צייד הפרפרים, שלא צד מעולם שום פרפר בביקוריו השבועיים בגן. ההצגה התקבלה בהתלהבות, והמחזה שהתחבב על הקהל הוצג פעמיים נוספות - בבית ליסין ב-1981 ובתיאטרון הקאמרי ב-1991, שתיהן בבימוי המחבר. להפקה ב-1981 צירף אלוני עוד מחזה קצר, הנפטר מתפרע, שעלילתו מתרחשת עשר שנים לאחר סיום הכלה וצייד הפרפרים, וגם בו השתתפו אלמגור ובנאי.

ב-1969 שב אלוני לתיאטרון הבימה עם דודה ליזה, שאותו הגדיר "מלודרמה ישראלית". העלילה מתרחשת בסתיו 1966, "בגן ובטרקלין של בית ליזה בלנק, המרוחק קילומטרים אחדים מאחת המועצות המקומיות בישראל". אלוני שיבץ תבניות דרמטיות מהמחזאות העולמית ועיצב מציאות ישראלית מסוגננת, פיוטית וצבעונית. הבכורה בינואר 1969, בבימויו של המחזאי, הייתה מרהיבה, וההצגה התקבלה בהתלהבות רבה על ידי הקהל והביקורת. "זו יצירתו הדרמטית המעניינת ביותר של אלוני", כתב חיים גמזו. "מחזה מצוין, מודרני, השואב את השראתו מן הדרמטורגיה בת זמננו ושומע לקחם של טובי מעצביה"; "מאורע המטיל אור על האמנות הישראלית ועל מוראותיה. על קוצר רוחה ועל מכאוביה", כתב יורם קניוק. גם אלה שמצאו פגמים במחזה היללו את ההצגה, את השחקנים ואת שפת הבמה, וכולם שיבחו את הופעתה ואת משחקה של חנה רובינא.

באוקטובר 1970 עלה נפוליון - חי או מת! בבימות. במחזה, המשלב אירועים היסטוריים עם עלילות בדיוניות, מתרוצצות דמויות מעולם התוהו, צללים וכפילי דמויות היסטוריות ודמויות מן הקומדיה דל'ארטה, המנסות לחיות מחדש, בתיאטרון, את הרגעים הגדולים ואת הטעויות הגדולות של חייהן.

הצוענים של יפו עלה בהבימה באוקטובר 1971. עלילתו מתרחשת במועדון הלילה זינגרה ביפו, ומשתקפים ומתעמתים בה תיאטרון ומוות, אמנות ומלחמה. המופע של הצוענים, הלהטוטים, הכשפים והדוב הרוקד נחשפים כתחפושות ברגע האמת, שבו מתגלה סמול, הרוצח, עם תת-מקלע. ההצגה התקבלה בהתרגשות רבה. "הצוענים של יפו היא הצגה נפלאה שבה מצאה הבימה את עצמה", כתב אברהם עוז; "אלוני היחיד במינו שלנו, רב-אשף הכישוף הבימתי, בכתיבה ובבימוי אשר עשה זאת שוב: הוא כישף והקסים אותנו ללא סייג", כתב נחמן בן-עמי; ועידית זרטל העידה בהתרגשות כי "קשה לכתוב על הצגה שהיא אחת המקסימות שראיתי בחיי, שהיא עולם ומלואו של צורות ודמויות נסים ואפשרויות... תמונות מרהיבות ביופיין, כתובה בלשון מורכבת, עשירה ואסוציאטיבית". אך היה גם מי שהגדיר את ההצגה כישלון, נסיגה ואיבוד דרך. כך, למשל, קבע בן-עמי פיינגולד: "בסך הכול עצוב להיווכח שמאז אכזר מכל המלך ובגדי המלך נמצא אלוני בנסיגה מתמדת; והשטרות עליהם חתם (או ליתר דיוק, היו אלה אחרים שהחתימו אותו) כסיכוי הגדול של המחזאות הישראלית עדיין לא נפרעו".

ההצגה שעיר אחד לעזאזל עלתה על במת הקאמרי ביולי 1973. במחזה שילב אלוני את התבנית הפולחנית של השעיר לעזאזל במסגרת עלילת ריגול בינלאומית. המרגל, המחליף מסכות כשחקן, הוא ה"טרגוס" המושלך על מנת לכפר על החברה שבחרה בו, במופע מוות המתרחש במרתף של תיאטרון עזוב באמסטרדם. מן הביקורות ניתן ללמוד על עושרה הפרפורמטיבי של ההצגה: "הבמה של נסים אלוני... היא אחד הדברים הנפלאים שראיתי מעודי", כתב בועז עברון; "אין ספק שנסים אלוני הוא הבמאי הטוב ביותר שיש לנו, יוצר חזיונות מופלאים, רב-אמן בכל הקשור בבמה", כתבה עדית זרטל. אך הם כתבו גם ובעיקר על נתק מוחלט בין המחזה להצגה ובין הבמה לקהל: "מה תכליתה של הצגת זיקוקין די-נור זו? מה רוצה המחבר לומר, בסופו של דבר?" שואל עברון; "לאור הציפיות הרבות מהצגה חדשה של נסים אלוני זה בהחלט אינו מספק", סיכמה זרטל; ואילו אמיל פוירשטיין סיים את רשימת הביקורת שלו במסקנה חריפה: "לדעתנו זו הצגה מיותרת בהחלט וכספי הציבור שהושקעו בה אינם אלא בזבוז".

אדי קינג, מחזה מודרני על פי אדיפוס המלך של סופוקלס, הוצג בהבימה במאי 1975. ההצגה זכתה לביקורות קשות, ובראש ובראשונה הותקף המחזה. אלוני הואשם בהפרת חוקי המסורת האריסטוטלית, בזלזול בתבנית הטרגדיה, בעיצוב דמויות שטוחות ובלהטוטים דרמטיים ריקים. גם ההצגה זכתה לביקורת אכזרית, ומהרשימות ומהמאמרים שנכתבו לאחר הבכורה מסתמן שבר גדול. ברגע אחד נשכחו כל הישגיו של אלוני כמחזאי וכבמאי, והטענות הקשות שהעלו המבקרים העמידו בסימן שאלה את כל פעילותו התיאטרונית. הם תקפו את שיטת עבודתו בתיאטרון, את משך החזרות ואת עלות ההפקה. "תיאטרון הנתמך בכספי ציבור לא רשאי לתת למחזאי כלשהו צ'ק בלנקו לתרגילים כאלה", כתב בועז עברון; וכותרת מאמר הביקורת של מיכאל הנדלזלץ הייתה: "אלוני כשרלטן בעל כורחו". אדי קינג הוא המחזה האחרון שאלוני כתב וביים. האמון שנתן בו התיאטרון והחירות, שאפשרה לו ליצור בתנאיו שלו, אבדו כתוצאה מהשילוב הקטלני בין כישלון ההצגה אצל הקהל והביקורות הקשות. "הקהל לא רצה יותר את מחלצות הפאר, את התפאורות הגדולות והנפלאות (של יוסל ואודרי ברגנר ושל שלמה ויתקין), את המילים הקדומות. הקהל רצה תחתונים וקיבל תחתונים, ונסים לא כתב יותר מחזות", אמר מיכאל גורביץ' בדברי ההספד שלו לאלוני, בטקס שנערך בתיאטרון הבימה ביום הלווייתו, והוסיף תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי הביקורת: "היום צריך להגיד: הביקורת הזאת נושאת חלק לא קטן באשמת הסטנדרטיות, השגרתיות והבינוניות שבה היא מאשימה היום את התיאטרון הישראלי, כמו גם במצבו של נסים אלוני בשנות השתיקה שלו".

ב-1986, תחת הנהלתו האמנותית של עמרי ניצן, החלו בהבימה בחזרות על מחזהו של אלוני האם יש מקקים בארץ ישראל? אך הן הופסקו לאחר כמה חודשי עבודה. בשנים שלאחר מכן המשיך אלוני בפעילות תיאטרונית ענפה. גם לאחר שסר חִנו כמחזאי-במאי, גם לאחר הכישלון הצורב של אדי קינג ושל הנפטר מתפרע, גם לאחר שהופסקו החזרות על המחזה האחרון - הוא המשיך לכתוב, לביים ולתרגם. הוא תרגם בקצב מוגבר, חזר לשמש חבר בוועדה האמנותית של הבימה, בניהולו של שמואל עומר, והמשיך לכתוב גרסאות חדשות למחזותיו. את הגרסה הסופית של נפוליון - חי או מת! כתב בעקבות עיבוד של דורי פרנס להצגה בסטודיו של ניסן נתיב. כשנפטר היה בעיצומה של כתיבה מחודשת של המערכה השנייה בדודה ליזה. לאחר פטירת אלוני ערך פרנס את המחזות הנסיכה האמריקאית והצוענים של יפו, שיצאו לאור בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.

אלוני תרם תרומה ייחודית ומשמעותית גם לפריחת "הבמה הקלה" בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הוא כתב וביים מופעי בידור למיטב האמנים והזמרים של התקופה; כתב וערך את קטעי הקישור במופע של שמעון ישראלי לחם ושעשועים (1962), שביים אפרים סטן; וכתב וביים שתי תוכניות של להקת הגשש החיוור: סינמה גשש (1967) וקנטטה לשווארמה (1969). במערכונים ובשירים של שתי תוכניות אלו הבריקה העברית שיצר בעושר ובצבעוניות הדימויים הלשוניים, בהטמעה של ביטויים שגורים בהקשרים מפתיעים, במשחקי מילים ובמצלולים מפתיעים. כל אלה השיבו רוח רעננה במפרשי העברית שנשמעה מהבמה, ועד מהרה הפכו גם לממד נוסף בישראלית המדוברת. עם יוסי בנאי עבד אלוני על מופעים רבים: הוא תרגם, כתב את קטעי הקישור וביים את מופעי היחיד של בנאי אין אהבות שמחות – ערב שירי ז'ורז' ברסאנס (1969), מאזן אהבות (1976) ושירים מן הקיץ של החורף שעבר (1977); ואת המופעים שהעלה עם השחקנים אילי גורליצקי (חכמים בלילה, 1968) ורבקה מיכאלי (נישואין נוסח גירושין, 1973). כן כתב וביים את המופע של בקי פריישטט תמיד אישה (1975), את המופע של שייקה אופיר שמחת קבצנים (1984) ואת מופע הבידור שפריץ בביצוע להקת ילדי המבחנה (1989).

כמתרגם תרם אלוני רבות להעשרת רפרטואר התיאטרון הישראלי מ-1957, כשתרגם לתיאטרון הבימה עיבוד של יומנה של אנה פרנק, ועד 1998, כאשר תיאטרון בית ליסין העלה את תרגומו למחזה של קרלו גולדוני התאומים הוונציאנים, בבימוי מיכאל גורביץ'. מן הקלאסיקה העולמית תרגם מחזות מאת אריסטופנס, שייקספיר, מולייר, גולדוני, כאמור, פיידו וגוגול ומחזות קצרים מאת צ'כוב. ממיטב מחזאות המאה העשרים תרגם מצרפתית מחזות מאת קוקטו, אנואי, יונסקו, פליסיאן מרסו, מרסל פאניול, ז'אן-קלוד קרייר ויסמינה רזא; מאנגלית - מחזות מאת או'ניל, אוקייסי, סינג', סיימון גרי, ווסקר, סטופרד, סיימון ומייקל פריין; מאיטלקית מחזות מאת דריו פו, ג'וליו סקארניצ'י ורנזו טאראבורזי; ומגרמנית מחזה אחד של ברכט, חזיונות סימון מאשאר. אלוני לא עסק בתרגום לשם תרגום, ומעולם לא שרטט גבול ברור בין תרגום לעיבוד. התרגום היה בעיניו חלק בלתי נפרד מהיצירה התיאטרונית, שנועדה להפוך מחזה להצגה. "נדמה לי, ואני אף מחזיק בדעה זו", כתב על הנוסח העברי של משרתם של שני אדונים, "כי השלב בו נשלם הניסוח העברי של מחזה לועזי מתקיים באולם החזרות של התיאטרון... פרצוף המחזה מקבל את חותמו הסופי, שתמיד הוא זמני, עם קולות השחקנים, תנועות גופיהם, המצאות דמיונו הבלתי צפויות של הבמאי ורחשי התפאורה המתממשת על הבמה". הוא תרגם טרגדיות וקומדיות, דרמות ופארסות, שירים ופזמונים, את הליברית לאופרה הקונסול מאת ג'ן-קרלו מנוטי ואת הטקסטים למופע המוזיקלי שכתב טום סטופרד, כל ילד טוב ראוי לקצת חסד.

יצירתו של אלוני זיכתה אותו בפרסים רבים, בהם פרס גנסין (1954), פרס ביאליק (1983), פרס רוזנבלום (1994), פרס עדה בן נחום (1994) ופרס הוקרה מטעם אמ"י (1996). ב-1996 זכה בפרס ישראל.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: יערי, נורית (עורכת), על מלכים, צוענים ושחקנים: מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני (תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר והקיבוץ המאוחד, 2005).

אלוני, נסים, רשימות של חתול רחוב (תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1996).

בן-מרדכי, יצחק, ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס: עיון ביצירתו של נסים אלוני (באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004).

בר-דוד, אילן וורטהיימר, דור, נסים אלוני, ביבליוגרפיה 2014-1948 (באר שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון הקשרים, 2014).

נתן, משה, כישוף נגד מוות: התיאטרון של נסים אלוני (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996).

פוקס, שרית, נמר בוער: מותו וחייו של נסים אלוני (תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1996).