פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר

מאת ד"ר נפתלי שם טוב

פסטיבל עכו הוא מוסד תרבותי משמעותי בסצנת התיאטרון בישראל מאז היווסדו ב-1980 על ידי מדור התיאטרון של משרד התרבות ובהפקת עיריית עכו. הוא מתקיים מדי שנה בחג הסוכות, בעכו העתיקה. יוזם הפסטיבל ומנהלו הראשון היה הבמאי והשחקן עודד קוטלר, שרצה "לנער" את הזרם המרכזי מתרדמתו ולהעניק מקום ליצירה, שהתיאטרון הממוסד פחות ופחות אפשר בקרבו. מטרת הפסטיבל המרכזית הייתה ועודנה להעניק ליוצרים צעירים וליוצרים אלטרנטיביים, שאינם חלק מהתיאטרון הממוסד, אפשרות ליצירה אחרת ושונה. קוטלר העדיף את המושג "תיאטרון אחר", שמחבר יחד גישות תיאטרוניות מחוץ לזרם המרכזי, כגון פרינג', תיאטרון ניסיוני, תיאטרון אלטרנטיבי, תיאטרון מחתרתי, אוונגארד ועוד.

קוטלר רצה לקיים את הפסטיבל בכפר האמנים עין הוד, שהתאים לרוח של פסטיבל אלטרנטיבי מבחינת המיקום הגיאוגרפי והאנושי, אך במשרד התרבות העדיפו עיר במצב סוציו-אקונומי גרוע, כדי שהפסטיבל ימנף אותה כלכלית ותדמיתית. עכו התאימה לפרופיל זה, לא רק בשל מצבה החברתי-כלכלי אלא גם משום שהעיר העתיקה בה נתפסה כאתר ארכיאולוגי מעורר השראה ליצירת תיאטרון אחר. מבחינה גיאו-חברתית, עכו שוכנת בצפון הארץ, על חוף הים התיכון, חיים בה כ-50 אלף נפש, והיא עיר מעורבת של יהודים וערבים, כשבעכו העתיקה מתגוררים תושבים ערבים בלבד. מרבית תושבי העיר הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, והיא מתמודדת עם מתחים בין יהודים לערבים ועם בעיות חברתיות מורכבות. על כן, מטרה נוספת וחשובה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות במשרד התרבות ובעיריית עכו הייתה שימוש בפסטיבל כמנוף כלכלי ותדמיתי לעיר. באי הפסטיבל הם אכן חלק משמעותי מההכנסה השנתית של סוחרי העיר העתיקה, ובשלושת ימי הפסטיבל זוכה העיר לפרסום חיובי ואוהד בתקשורת.

לפסטיבל שתי מטרות: אמנותית-תיאטרונית וחברתית-כלכלית, ולא תמיד הן משלימות זו את זו. המטרה ליצור תיאטרון אחר קשורה למצב שדה התיאטרון בישראל, ועכו היא רק כלי קיבול למימוש הפסטיבל. לעומת זאת, המטרה השנייה רואה את הפסטיבל ככלי בלבד למימוש יעדים כלכליים ותדמיתיים של עכו העיר. הבדלים אלה בתפיסת הפסטיבל מעלים את השאלה: האם פסטיבל עכו הוא פסטיבל "תל אביבי" (רוב אמניו מגיעים ממרכז הארץ) שמתרחש בעכו או שהוא פסטיבל "עכואי", שמחובר לעיר ולתושביה ומעניק לכך ביטוי יצירתי גם ברפרטואר?

פסטיבל עכו הוא אזור גבול המפגיש בין מנהלים ומפיקים ותיקים ממרכז השדה לבין יוצרים צעירים ואמנים אלטרנטיביים מחוצה לו. עוד הוא מפגיש בין ההגמוניה התרבותית מהמרכז לבין תושבי עכו –מזרחים וערבים ממעמד נמוך המתגוררים בפריפריה. בפסטיבל מתקיימים בו זמנית חגיגה של ערכים אמנותיים ושימור שייכות וזהות חברתית לצד מאבק המפגיש בין הזרם המרכזי לשוליים בשדה התיאטרון, ובין המרכז לפריפריה החברתית והלאומית.

מופעי הפסטיבל מתקיימים במתחם אולמות האבירים מימי הצלבנים בלב עכו העתיקה, שהוכרזה ב-2002 אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. חללים אלה מעניקים אווירה ייחודית למופעים האלטרנטיביים. הפסטיבל בנוי משלוש מסגרות עיקריות: התחרות היוקרתית, שבה מוצגים מופעי "תיאטרון אחר"; הצגות אורחות; ותיאטרון רחוב ואירועי חוצות. המנהל האמנותי והוועדה האמנותית שלצדו בוחרים מתוך עשרות הצעות ומחזות של אמנים צעירים ואלטרנטיביים כעשרה מופעים לתחרות, אך גם מאפשרים לחלקם לעלות במסגרות האחרות, היוקרתיות פחות, בתקצוב מועט יותר. המנהל האמנותי גם ממנה ועדת שיפוט של שלושה עד חמישה חברים, שמעניקה פרסים כספיים לפי קטגוריות שונות. מנכ"ל הפסטיבל הוא המפיק הראשי ואחראי לכל הצדדים הכלכליים, הארגוניים והטכניים שלו. הנהלת הפסטיבל, שבראשה עומד ראש העיר וחברים בה בעלי תפקידים מעיריית עכו וממשרד התרבות ואנשי תיאטרון, היא הגוף העליון הממנה את המנכ"ל ואת הניהול האמנותי ומתווה מדיניות כללית, אך בלי להתערב בתכנים ובפעילות האמנותית, לפחות במוצהר. תקציב הפסטיבל הוא שלושה עד ארבעה מיליון שקל; כחמישים אחוז ממנו מגיע ממשרד התרבות, רבע מעיריית עכו והשאר מקרנות ציבוריות, מספונסרים מסחריים וממכירת כרטיסים. מבחינה תקציבית, הפסטיבל ידע לאורך השנים משברים, שאחד הקשים שבהם התרחש ב-1997. הפסטיבל נקלע אז לחובות, האמנים לא קיבלו את התקציב להוצאות ההפקה, וההפקות שזכו בתחרות לא קיבלו את הפרס הכספי. רק לאחר מחאה תקיפה בהנהגת המנהל האמנותי דאז איציק ויינגרטן ותביעה משפטית של התיאטרון הערבי-עברי ביפו נגד משרד התרבות, הועבר התקציב.

מאות המופעים שעלו בפסטיבל עכו אינם ניתנים לסיכום חד-משמעי, אך ניתן לראות תנודה בסגנונות המופעים בהתאם לניהול האמנותי – מריאליזם חברתי ודרמה משפחתית ועד צורות של תיאטרון ניסיוני או צורות פוסט-מודרניות ופוסט-דרמטיות. במגוון התכנים שעלו בפסטיבל ניתן לאתר שתי תמות בולטות – הסכסוך הערבי-ישראלי והשואה. הפסטיבל הגיב תמיד לאירועים הקשורים בסכסוך, למשל, ב-1982, לפינוי ימית ולמלחמת לבנון הראשונה. תשמ"ד מאת שמואל הספרי הציגה מתנחלים המתנגדים לפינוי עד כדי התאבדות קולקטיבית. אורי פסטר ביים את אללה כרים מאת לוי אריה אריאלי-אורלוף, שנכתב ב-1912 ומציג את שורשי הסכסוך כעימות בין החלוצים לערבים שנגמר ברצח. ב-1987, בעזתים של מוטי בהרב, נראו פועלים מעזה מנוצלים על ידי מעסיקים יהודים. התמונה שבה חיילים ושוטרים מכים נמרצות את הפועלים עוררה ויכוח בקרב הקהל בשל חוסר האמינות וההגזמה שבה, אך לאחר שלושה חודשים, עם פרוץ האינתיפאדה, תמונות אלה נראו לרוב על מסכי הטלוויזיה. ב-1990, ההצגה רעולים של אילן חצור הציגה לראשונה מחזה עברי שבו יש רק דמויות פלסטיניות, הנעות בין התנגדות לשיתוף פעולה עם הכיבוש הישראלי. הצגה זו אף נקלטה ברפרטואר התיאטרון הקאמרי לאחר הפסטיבל. ענני שומרון (1994) של דוד שטיננברג, עם תלמידיו בעירוני א' בתל אביב, הציגה באור זהיר וכמעט פסימי את אפשרות הפיוס של יהודים-שמאלנים, מתנחלים ופלסטינים בעקבות הסכמי אוסלו.

רפרטואר הפסטיבל כולל גם מעט הצגות בערבית. ראשו של ג'אבר (1989), מאת סעדללה ונוס, הייתה ההפקה הערבית הראשונה בתחרות. פואד עווד ביים את המחזה כאלגוריה פוליטית לאינתיפאדה הראשונה. ההצגה פסאתין (2001) של ראידה אדון התרחשה בכיכר עבדאללה בעכו העתיקה, ובמרכזה עמדו פלסטיניות הנאבקות נגד הדיכוי הישראלי תוך שזירת זיכרון הנכבה במציאות הדכאנית בהווה. במופע זה התבצע התרגום בידי צופים ערבים תושבי המקום, לטובת הצופים היהודים שאינם דוברי ערבית, מה שעיצב דיאלוג אחר באופיו מהמקובל.

השואה הוצגה בפסטיבל בדרך כלל בשני הקשרים עיקריים: תגובת בני הדור השני והשלישי; והאנלוגיה בינה לבין הסכסוך היהודי-ערבי. אמנים רבים בני הדור השני העלו על במת הפסטיבל את מורכבות היחסים עם הוריהם הניצולים. ההצגה רכבת בבוואריה (1986), מאת מלכה מרין, היא מסע של בת לניצולי שואה ברכבת לגרמניה בעקבות מאהב גרמני. המסע החיצוני אנלוגי למסע הפנימי ומלא רגשי אשמה, מחשבות וחוויות. רותי אוסטרמן כתבה וביימה את כ"ב תמונות (2008), וגם שיחקה בה בתפקיד נכדה של ניצולים, והד השואה עבר בעיקר דרך החרדה של שני הדורות הקודמים בקשר לניקיון אובססיבי ולאכילה.

ארבייט מאכט פריי (1991) של מרכז תיאטרון עכו נוצרה בשיתוף דודי מעיין כבמאי עם המבצעים סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי, מירי צמח ונעמה מנבר. המופע עסק בזיכרון מיתוס השואה, בעיצובו ובהשפעתו על החברה הישראלית והיה אחד משיאי פסטיבל עכו בכל השנים. המופע ארך כחמש שעות והתקיים בשני חללים עיקריים: מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות ואולמות האבירים במרכז לתיאטרון שבגני הפסטיבל, וזאת בפני כעשרים צופים. תחילתו בנסיעה באוטובוס מעכו לקיבוץ לוחמי הגטאות, שם פגשו הצופים את זלמה (סמדר יערון), ניצולת שואה המדריכה אותם במוזיאון, תוך רמיזה ואנלוגיה בין השואה לסכסוך. לאחר מכן ליוותה אותם יערון בחללים האחרים במרכז לתיאטרון בעכו. בכל חלל התרחשה תמונה אחרת: טקס פרודי של יום השואה; זלמה מנגנת שירי עם גרמניים הדומים לשירי ארץ ישראל; ארוחת ליל שבת משותפת לצופים ולדמויות סביב שולחן אחד, שלידו מתנהל ויכוח פוליטי אלים. המופע הסתיים בתמונה קולנית וכאוטית של שירי מולדת ישראליים, רעש תופים ודימויים גופניים של השחקנים: אישה עירומה בסיר מלא אוכל, חאלד מצליף בעצמו ומבקש מהקהל העומד סביבו להכותו, וזלמה מתפשטת לגמרי ומוציאה מאיבר מינה פרוסת לחם בדומה למוזלמן. בסיום היו זלמה וחאלד חבוקים כתמונת פייטה, ניצולת השואה והערבי התאחדו לגוף אחד ומעליהם הכיתוב "ארבייט מאכט פריי" בהבהוב נורות צבעוניות כבחלון ראווה. המופע עיצב את השואה לא כאירוע בעבר, אלא כמשקפיים שדרכם הישראלי מביט בעולמו וחווה אותו.

קהילת התיאטרון בישראל עולה פעם בשנה צפונה לעכו, לחגוג בפסטיבל את ערכיה האמנותיים והתרבותיים ולשמר את זהותה החברתית ההגמונית. הפסטיבל כאתר של חגיגה משמש מאז היווסדו טקס חניכה ליוצרים צעירים בתחילת דרכם, לקראת כניסתם לשדה התיאטרון הישראלי. זוהי חגיגה גם לתושבי העיר, שפוקדים בהמוניהם את גני הפסטיבל, נהנים ממופעי חוצות ויוצאים מהשגרה לאווירת פסטיבל שהופכת את העיר באופן זמני למרכז ההתעניינות של התקשורת הארצית.

אך פסטיבל עכו הוא גם אתר מאבק בשני שדות – התיאטרוני והחברתי. בשדה התיאטרון מתחולל מאבק על הגדרת המושג "תיאטרון אחר" וגבולותיו. זהו עימות בין תפיסת עולם, שהיא לרוב שמרנית מבחינה אסתטית ופוליטית, של מנהלים ומפיקים, לבין תפיסות אלטרנטיביות, בעיקר של היוצרים. המנהל האמנותי תום לוי (1985-1984) "העדיף יותר מקצועי ופחות אחר", לדבריו, ולכן הוציא את אמנות המיצג מהתחרות. לעתים המאבק מתרחש גם בין המנהל האמנותי לבין הנהלת הפסטיבל שמעליו על גבולות חופש הביטוי והיצירה. ב-2017, לראשונה בתולדות הפסטיבל, דרשו הנהלתו וראש העיר לבטל את העלאת ההצגה אסירי הכיבוש של עינת ויצמן, המבוססת על מכתבים של אסירים פלסטינים. בעקבות כך התפטרו המנהל האמנותי אבי גיבסון בראל וחברי הנהלת הפסטיבל, שכיהנו בעבר כמנהליו האמנותיים: שמעון לוי, איציק ויינגרטן ודניאלה מיכאלי. כל האמנים שהתקבלו לתחרות ביטלו את השתתפותם, ולא מעט צופים קבועים של הפסטיבל העדיפו לא להגיע לאירוע. היה זה אחד המשברים הקשים שידע הפסטיבל.

משום שהפסטיבל מנוהל אמנותית לא פעם על ידי במאים ומפיקים בעלי תפיסת עולם של הזרם המרכזי ומשום שהוא מתוקצב על ידי הממסד, האירוע נתפס באופן ביקורתי ככזה ששייך למעשה לזרם המרכזי או לפחות ממוקם סמוך אליו, בניגוד להצהרת הכוונות על "תיאטרון אחר". אך טענה זו נכונה רק באופן חלקי, משום שהיוצרים אינם פסיביים ומוכפפים באופן מוחלט, ולאורך השנים הם נאבקו ונאבקים בדרכים שונות נגד תפיסת הניהול וההפקה. הם דרשו לבטל את התחרות; להכליל צורות פוסט-דרמטיות; לראות באירועי החוצות חלק משמעותי מהפסטיבל; ולהרחיב את האוטונומיה של האמנים מול הליווי האמנותי שנתפס כמגביל ואף "מסרס" לעתים. כמו כן, לאורך השנים היו מחאות ואיומים בהשבתת הפסטיבל בשל התנאים החומריים הקשים ודרישה לתשלום עבור שכר השחקנים. רק ב-2015, לאחר מאבק של איגודי השחקנים, הוחלט לשלם שכר לשחקנים המשתתפים במסגרת התחרות.

מכיוון שהאמנים לרוב אינם מקבלים שכר משמעותי, מפיקי פסטיבל עכו ומנהליו טיפחו לאורך השנים את המיתוס שהאירוע הוא "קרש קפיצה" או "כרטיס כניסה" לזרם המרכזי. בפועל, הפסטיבל הוא אתר לצבירת ניסיון אמנותי ראשוני בלבד תוך קבלת תשומת לב זמנית מהתקשורת, ולאו דווקא קבלת הכרה ויוקרה. הפסטיבל משמש אפוא תחנה ראשונה במסלול ארוך ומפותל בשדה התיאטרון. לעתים רחוקות הוזמנו מחזאים ובמאים בעקבות הפסטיבל ליצור בזרם המרכזי, ובולטים ביניהם שמואל הספרי, אילן חצור, רביד דברה ויוספה אבן שושן.

המאבק הנוסף הוא בשדה החברתי, על הבעלות והשייכות של הפסטיבל. עד שנת 2000 הופק הפסטיבל על ידי גורמים מתל אביב, ועיריית עכו העניקה לו שירותי תשתית בלבד ללא יכולת להתערב, על אף שתקצבה את האירוע. מרבית המנהלים האמנותיים של הפסטיבל מאז היווסדו היו גברים חילונים אשכנזים ממרכז הארץ, ובשני העשורים הראשונים הייתה להם בדרך כלל אוריינטציה של הזרם המרכזי, בניגוד לתפיסת הפסטיבל כ"תיאטרון אחר". האם הפסטיבל שייך לקבוצה ההגמונית ממרכז הארץ שמנהלת, יוצרת וצורכת אותו, או שמא הוא שייך לקהילה המארחת העכואית? במילים אחרות, כפי שכבר נשאל: האם זהו פסטיבל תל אביבי המתרחש בעכו או פסטיבל עכואי?

הפסטיבל מדיר לרוב את יהודי עכו, מקצה מקום יחסית קטן לתושבי העיר הערבים ומכנה זאת "דו-קיום". חוסר השייכות לפסטיבל מתבטא בכך שהתושבים כמעט אינם רוכשים כרטיסים למופעי הפנים בו ורובם מסתפקים בבילוי באירועי החוצות החינמיים. לאורך השנים התנגדו התושבים למדיניות מדירה זו ונאבקו בה בדרכים שונות. דרישותיהם המרכזיות היו לקבל ייצוג בתהליך קבלת ההחלטות, לקבל העדפה במכרזים על פני קבלני משנה מתל אביב רבתי והצגת תכנים שמתאימים גם לקהילה המארחת. משנת 2000 עיריית עכו מפיקה את האירוע וחלו בו שינויים, אך אלה רחוקים מלהשביע את רצון הקהילה המקומית. הסטרוקטורה מרכז-פריפריה עיצבה ומעצבת את היחסים בין הפסטיבל לעיר ויוצרת יחסים מורכבים בין השניים. אירועים של מחאה כלפי הפסטיבל או התנגשויות בין יהודים וערבים בעכו סמוך לקיומו התחוללו לא פעם. הידועים שבהם היו הפגנות ב-1987 נגד הרפרטואר ה"שמאלני"; אירועי אוקטובר 2000; ואלימות יום הכיפורים 2008. התנגשויות אלה ערערו את מיתוס הדו-קיום וחשפו את המורכבות של פסטיבל "תל אביבי" שמתרחש בעכו, ובשני המקרים האחרונים אף גרמו לדחיית הפסטיבל לחנוכה.

רשימת מנהלים אמנותיים:

1982-1980   עודד קוטלר

1983           לא היה מנהל אמנותי

1985-1984   תום לוי

1987-1986   שמעון לוי

1989-1988   ערן בניאל

1991-1990   שמואל הספרי

1994-1992   יעקב אגמון

1995           דודי מעיין

1997-1996   איציק ויינגרטן

2000-1998   רוני ניניו

2004-2001   עתי ציטרון

2008-2005   דניאלה מיכאלי

2012-2009   מוני יוסף וסמדר יערון

2015-2013   גיל אלון

2016           אבי גיבסון בראל

2017           מוני יוסף

2018           שלום שמואלוב

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

שם טוב, נפתלי, "החריג תופס במה? פסטיבל עכו והפוליטי", תיאוריה וביקורת 34 (2009), עמ' 147-123.

שם טוב, נפתלי, "פסטיבל עכו ורב-תרבותיות: התנגדות, מדיניות וקהילה מארחת", בתוך: בשיר בשיר, גיא בן פורת ויוסי יונה (עורכים), מדיניות ציבורית ורב-תרבותיות (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2016), עמ' 192-155.

Shem-Tov, Naphtaly, Acco Festival: Between Celebration and Confrontation (Boston: Academic Studies Press, 2016).