הסאטירה של חנוך לוין
הסאטירה של חנוך לוין
מאת יצחק לאור
פריצתו המרשימה של חנוך לוין לתודעה הציבורית באה בעקבות השערורייה של מלכת אמבטיה, הרוויו הסאטירי השלישי שלו. מלכת אמבטיה חי על במת התיאטרון הקאמרי במשך עשר הצגות והורד באביב 1970, בימי מלחמת ההתשה, כאשר זחיחות הניצחון במלחמת 1967 פינתה את מקומה לדאגה ולחרדה. לרוויו הזה קדמו את ואני והמלחמה הבאה (1968) וקטשופ (1969). שלושת המחזות הם בעלי מבנה מחרוזת של מערכונים ופזמונים. את ואני והמלחמה הבאה הופק באופן עצמאי, בבימוי עדנה שביט, הוותיקה יחסית ליוצר הצעיר והמלחין אלכס כגן, שכתב את המוזיקה. ההצגה נתקלה בקשיים: בקיבוץ נצר סרני, למשל, התנכלו החברים, שהזמינו אותה, לשחקנים, וההצגה שם הופסקה. אף על פי כן נחרת בתודעה הציבורית, אם כי המצומצמת, המשכילה, שבחלקה הגדול הייתה זחוחה מחדוות הניצחון, שמו של גאון חדש: חנוך לוין. הדברים הבאים הם מעין סיכום של מה שייחד באופן מובהק את הסאטירה הפוליטית הלוינית.
את ואני והמלחמה הבאה הצטיינה בגוון "זר". זוהי מעין הצגה אנטי-מלחמתית המתרחשת באירופה, מולדת הרוויו הסאטירי. שמות הגיבורים אינם עבריים ממש, למשל המערכון "מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה", ולפעמים גם הסיטואציות "אירופיות". המערכון "הפרידה" מפריד בין נערה לחייל שלה, היוצא למלחמה, וכולו מתרחש בתחנת רכבת, משם נוסע החייל. אצלנו לא יוצאים למלחמה ברכבות. חבריו של החייל הם אוסקר ומקס. גם בפזמון "שחמט", שהפך לחלק מהרפרטואר הישראלי, הרבה מעבר לסאטירה, יש ניחוח של משל מרוחק: המלך והמלכה, חייל שחור, חייל לבן. אפשר למנות עוד מאפיינים במחזה שהיו ניסוי נועז בריחוק אסתטי של חומרים בוערים. הרוויו נפתח במונולוג "אקספרסיוניסטי" של אלוף העומד לפני קהל מת:
חיילי ומפקדי החטיבה, אחי הגיבורים לנשק, בנַי, אבותיי! לפני 11 דקות יצאנו, שכם אחד, לב אחד, לקראת האויב. יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו. התמודדנו עם אויב גדול מאיתנו ויכולנו לו הודות לרוח המפעמת בקרבנו. ב-11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אמנם, לא קלה היתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהיתקלנו במוות הֵישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו. אכן, כבדה היתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק. [פאוזה] ריק. [מחפש במבטו מישהו על המגרש ומנסה להמשיך בנאום] חיילים... [פאוזה] חיילים... [הוא עומד רגע אובד עצות, ופתאום הוא נושא עיניו השמימה] חיילים! [מצדיע]
נאומו של האלוף רומז אל משהו שהקהל בזמן ההצגה בוודאי הכיר, נאום האיוולת של מי שהיה באותם ימים מפקדה עטור התהילה של חטיבה 7, שבמסדר הניצחון שלה, בסיני, שכח את ההרוגים כאשר אמר את השטות: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". המונולוג אינו נזקק להיכרות שלנו עם הנאום ההוא, משום שהנוכחות החזקה ביותר, זו של ההתכחשות אל המתים, ממשיכה להלום בנו, ולמרבה הצער, באמצעות אותן קלישאות לשוניות.
ואולם, חשוב ממה שנאמר עד כה, ראוי להבחין בהיבט המרכזי של הסאטירה הלוינית, ההיבט האינטלקטואלי. הפרודיה של לוין אינה נטפלת לעניינים חיצוניים, כמו מראה גוף או נעימת דיבור "מוכרת" לנו מקודם. גם משה דיין במלכת אמבטיה לא הופיע כשרטייה שחורה על עינו. בולטים במערכון הזה, ובכל המערכונים הסאטיריים של לוין, השימוש בקלישאות לשוניות שרווחו בעיתונות וביומיום הישראלי ("יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו") וההנגדה שלהן עם קלישאות אחרות, במקרה זה צבאיות ("הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו"). הקלישאות הן החומר שממנו נבנית התודעה הלאומית, ובפרצופה הולם לוין. חשוב מזה, בסיטואציה הנבנית בעזרת הקלישאות לוין מחפש את הלוגוס של הפוליטי, את ההיגיון של ההוויה הפוליטית, ובמקרה הזה את ההתעלמות מהמוות בתוך גאוות הניצחון. האלוף החי, שגמר להתפאר בניצחון על המוות, מצדיע לפני מסדר של מתים. זה לא מצחיק. זה לא היה מצחיק גם אז. הקשר בין סאטירה לצחוק הוא מקרי ובהחלט איננו הכרחי.
ועוד דוגמה לחיפוש אחר הלוגוס של החיים הפוליטיים כנושא לקריקטורה: גולדה מאיר במלכת אמבטיה. בניגוד לכל הקריקטוריסטים שעטו על אפה הארוך ובניגוד לכל מיני חקיינים שאהבו לייצגה באמצעות המבטא האמריקאי-מזרח אירופי שלה, תפס לוין את מבנה העומק של דבריה, ובתוך כך גם את ההיגיון של הצדקנות הישראלית. הנה פתיחת "ישיבת הממשלה" מתוך הרוויו:
אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות...
מיד אחרי את ואני והמלחמה הבאה הוצג קטשופ, שאף הוא הופק באופן פרטי (באולם הקטנטן של מרתף קולנוע פאריז, ברחוב הירקון בתל אביב, בבימוי דוד לוין, אחיו הבוגר של המחזאי). במחזה אי-אפשר שלא לחוש בהתמצאות הפוליטית השמאלית של לוין. במרכז מחרוזת המערכונים והפזמונים עמדו סיבובי ההתגוששות של שיחות השלום, שאותן ניסה לנהל שליח האו"ם לאזור, גונאר יארינג. כמה ישראלים התעניינו בשיחות ההן בזמן ההוא? כמה מהם זוכרים אותן היום? מי היה יכול לדעת אז שכישלונו של יארינג לקבל תשובות חיוביות מישראל, בעת שחילופי האש בתעלה כבר גבו מחיר גבוה, יוביל לזוועת מלחמת יום הכיפורים ארבע שנים אחר כך? חנוך לוין הבין.
יש תלות גדולה של הבנת המערכונים הללו בהקשר הפוליטי המיידי. בניגוד להרחקה האסתטית של מערכוני את ואני והמלחמה הבאה, דומה כאילו כאן נזקק הקורא בן ימינו להערות פרשנות. אך טבעי הוא שרוויו סאטירי אינו נכתב לטובת הנצח, ובכל זאת, החיפוש של לוין אחר הלוגוס הפוליטי של ישראל הופך גם את מערכוניו הפוליטיים ביותר למין מפתח להוויה בת ימינו. עיתונאית מראיינת פלסטיני, שנידון למוות, על עמדתו ביחס לעונש מוות:
עיתונאית: בבקשה. מר סעיד, האם אינך סבור שיש לנו כל ההצדקה, מבחינת האספקט המוסרי, להטיל עליכם את עונש המוות?
נידון: כחבלן ברברי, פרימיטיבי וחסר מצפון אני מרשה לעצמי לומר שלא רק יש לכם מלוא ההצדקה לתלות אותי, אלא אף מוטלת עליכם חובה מוסרית לכך. האם יש דין ראוי וצודק יותר לחבורות מחבלים ומסיתים מוגי-לב וחסרי אידיאה כמונו הפוגעים באוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום?! האם אין המוסר עומד מאחוריכם כפי שעמוד התלייה עומד מאחורי, לאחר שהנחתי צעצועי-תופת בעשרה אוטובוסים?! [מתחיל לבכות] עשרה אוטובוסים! שלא לדבר על הנהגים עצמם, במה חטאו הנהגים המסכנים? במה חטאו הנהגים, אני שואל אותך!
עיתונאית: אני שואלת אותך.
נידון: לא, אני שואל אותך!
[התליין מושיט לו ממחטה. הנידון מקנח את אפו ומחזיר אותה לתליין. בקול דרמטי]
"אם יש צדק, יופַע מייד!"
נניח לאותו נושא של עונש מוות, שנדון בעיתונות, בבתי הספר ובתנועות הנוער כבר אז, ב-1969, עם ראשיתה של ההתנגדות הפלסטינית באמצעות טרור בערים, מיד אחרי הכיבוש. נניח גם לתפקיד הקלישאות שכבר עמדנו עליו. נתמקד עוד לרגע בעניין אחר שהעסיק את לוין הסאטיריקון: העיתונות. לא זו בלבד שלוין ראה בה את המקור השופע ביותר לקלישאות, כלומר לעיצוב תודעה לאומית, ולא רק שחשד בה תמיד כמדיום מזיק, אלא שראה בה, תמיד ובניגוד גמור לאידיאולוגיה הליברלית, זרוע של הכוח, של השלטון. העיתונאית אל מול הפלסטיני היא דוגמה מצוינת: היא מייצגת את דעת הקהל הנאור, ההומני, המבקש להצדיק בכל מחיר, באמצעות דיבוב של האחר, את העונש הזה. האחר של לוין, בין שהוא מת ובין שהוא שבוי, אינו יכול לענות באמת. הוא עונה כאן בלשון הקלישאות של אותו ציבור נאור, קורא עיתונים, מכור לחדשות.
באביב 1970, על במה ממוסדת, כלומר על חשבון "כספי הציבור", עלתה מלכת אמבטיה - סאטירה נזעמת, שהטיחה בקהל את החשבון על המתים, בעוד האוויר מלא קינה, שירי ניצחון, קלישאות ושום יכולת לצאת אל מחוץ לנרקיסיזם הלאומי, שכבר השתלט על החיים הישראליים, בדמות האומה/ הביטחון/ הצדק. כך שרו השחקנים, לצלילי מוזיקת הרוק של זוהר לוי: "בלילה בלילה, באין רואה,/ לאור ירח חיוור,/ יוצאים אנשי בסדר לגן/ לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי/ לגביעי הפרחים". ואז בא הפזמון החוזר: "אנחנו אנשי בסדר,/ אנשי בסדר גמור,/ דור הולך ודור בא/ ואנו עומדים לעולם".
במרכז הרוויו עמד מערכון-משל על המלחמה שבו מציקים האישה, יבטושבע, ובעקבותיה הבעל, פרופסור דובשני, הבת פליישר והבן אייקה לדייר יקותיאלי. נמצא כאן, כמובן, את מקורותיו האפשריים של המחזה חפץ, שנכתב מיד אחרי הורדת מלכת אמבטיה, אבל כעת נתמקד רק באופן שבו נקשר האירוע בבית המשפחה לקלישאות מלחמת 1967. המלחמה מתמקדת סביב אסלת בית השימוש:
בעל: לחץ כבד הופעל עלינו מצד ועד הבית לנסיגה מבית-השימוש. אנו מצידנו טענו כי אין לנו כל אינטרס למנוע את צרכיו של יקותיאלי.
אשה: [יושבת] מי בכלל רוצה במצב הזה? מה זה נותן? למי זה נחוץ? בשביל מה? בשביל מי? בשביל מו? לא היה הרבה יותר נעים לי לשבת בחדר ולגהץ פיג'מה כשפליישר ילדתי רובצת על הספה ומנגנת בחליל?! אני יודעת, זו נאיביות מצידי. לשבת על בית-שימוש ולחלום על אידיליה מסוגלת רק אישה תמימה ונאיבית כמוני. [לבעל] אגב, הממלכה זקוקה למנהיג.
בעל: ממתי זו ממלכה?
אשה: בוקר טוב, פרופסור, ישנת? נחרת בספריות?
בעל: הייתי ער כל הזמן. הכנתי לכם כבד קצוץ במטבח. לא ידוע לי על ממלכה.
אשה: אמבטיה יש לנו?
בעל: כן.
אשה: בית-שימוש יש לנו?
בעל: כן.
אשה: את התנ"ך נתַנו?
בעל: נתנו? את נתת את התנ"ך?
אשה: בבר-מצווה של איק'לה נתתי לו תנ"ך. ועכשיו הקץ לוויכוחים. הממלכה היא עובדה קיימת. כי מה אני אומרת? אם כבר מוכרחים להסריח – לפחות עם גושפנקא. ומה אומר על כך הדור הצעיר? הדור הצעיר מסכים.
בת: מסכים, מסכים, העתיד צופן רק צימוקים.
אשה: יאה נאה. והיות שאני יושבת על האסלה שמונה-עשרה שעות ביממה, טבעי לי להיות המלכה.., מגילת היסוד שלנו כוללת ארבעה עקרונות: א. מלכות אמבטיה השלמה היא עובדה קיימת.
ב. כל מי שחושב אחרת – טועה. ג. מי שטועה יועמד מהר מאוד על טעותו. ד. מלכות אמבטיה השלמה תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהיא תבחר.
ואז נושאת מלכת אמבטיה נאום אל האו"ם, שכמותו כבר פגשנו ב"ישיבת הממשלה", אלא שעכשיו יושבת המלכה על האסלה המשוחררת ונוגעת בכל המיתרים המתוחים בין שמאל לימין בוויכוחים בני השלוש על "השטחים": "מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני-דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום. השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים את השלום. הבו לנו שלום". שוב רואים את הקלישאות, ויחד עמן הקטנה של ההיסטוריה, שאותה חווה זה עתה הציבור, נגדו זעמה הסאטירה.
אי-אפשר שלא להבחין עד כאן בשוני הגדול בין הסאטירה הלוינית לבין כותבי קומדיות וסאטירות למיניהם. מושא הלעג של לוין לא היה החלוץ, המפא"יניק הזקן או מנהיגי האומה. על הכוונת עמד, למן ימיו באוניברסיטה, הצבר החצוף, שהתרבות העברית אהבה, ואילו לוין, בלשון המעטה, לא סבל - לא אותו ולא את האופן שבו ייצגה אותו התרבות. כך חיזר בועז אחרי חולדה (במלכת אמבטיה):
אני סגן בועז ואני ממ"ז. ידידים, שרי ממשלה ועיתונאי חוץ מכנים אותי ממ"ז בועז הנועז, דבר שהוא למורת רוחי מכיוון שאיני רואה בעצמי אלא חייל פשוט הממלא את חובתו, וכל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני בפשיטת הטנקים המפורסמת שלי שעליה קיבלתי ציון לשבח מיוחד מידי האפיפיור שאינני יודע מדוע נתן לי אותו, שהרי כל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני. בלוריתי הפרועה ועיני השובבות הן מורשת ילדותי הקונדסית בחיק אבי הפובליציסט ואמי האורתופדית. בגיל 15 נמשחתי לכוהן הגדול של הגדנ"ע, וכיום אני קצין מבריק ושועל טאקטי ומוכיח עצמי שעה שעה לתפארת המדינה והלאום.
ההצגה מלכת אמבטיה הורדה מהבמה בעקבות לחץ כבד שהפעילה הממשלה מאחורי הקלעים של התיאטרון הקאמרי, בעזרת העיתונות - כל העיתונים, בלי יוצא מהכלל - שהתנהגה ככלב משוגע. לוין נפרד מהקריירה הסאטיריקונית הקצרה שלו. בתוך שנתיים, אחרי הקדמה קצרה ומשמעותית של מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים (בשנים שלפני מלחמת 1967) בנה את עצמו כמי שזעמו מופנה – בחסות מעט מאוד אוהדים מן השמאל הרדיקלי – כלפי הקהל הזחוח והשאנן המבקש לחיות בשלום ובשלווה ולהרגיש מוסרי.
כדאי להוסיף: בעיצומה של השערורייה התפרסם ריאיון (נדיר) של לוין במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. שם אמר לעמנואל בר-קדמא: "מרגיזה אותי תעשיית הצברים הנוקשים, האימאז' המפוברק של הצבר – האגוצנטרי, הנרקיסיסטי. המורל כתעשייה. השילוב הפיקטיבי בין המיסטיקה והכוח. אני חרד מהתפתחותה של חברה לאומנית, מבסוטה מעצמה, טופחת לעצמה על השכם, מסוגרת, שונאת זרים – חברה ניאו-פרימיטיבית".
מקץ 12 שנים, חודשים לפני מלחמת לבנון, העלה לוין בהפקה עצמאית, לא בלי התנכלות הצנזורה (שהתנכלה אף למלכת אמבטיה והביאה לתלישת מערכון אחד מהמחזה), את הפטריוט. השנים היו שנות מרי בשטחים – עוד לפני האינתיפאדה הראשונה – בהנהגת ועדת ההכוונה הלאומית. בחזית, מול הנתינים הקולוניאליים, שהרוויו עסק בהם יותר מאשר עסק בהם לוין בעבר – עמדו גם אנשי הצבא וגם המתנחלים, עכשיו כבר ביטוי מוחשי מאוד לאותה זחיחות צדקנית של השנים שאחרי מלחמת 1967.
הרוויו נבנה הפעם כפרודיה על תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ומלאת הקלישאות אלה הם חייך. במרכז התוכנית של לוין עומד הצבר להב עשת, ישראלי שחצן, מתנחל, שמשתוקק לוויזה לארצות הברית. ברוויו הזה בא לשיאו מוטיב הלעג של לוין לבני גילו, ילידי שנות הארבעים, "הצברים החביבים". הוא לעג להם בטורו בעיתון הסטודנטים; הוא לעג להם במלכת אמבטיה; ועכשיו, בשיאו של מחזה המערכונים הזה, מהרבה בחינות הטוב שבסאטירות הלויניות, מגיע להב עשת לשמים אחרי שנהרג, ובפרודיה על מוטיב הקבלה והחסידות של ה"צמצום" מדיח הישראלי את אלוהים מכיסא הכבוד (אף הוא מושג יהודי מרכזי במסורת הדורות): תחילה הוא מבקש מאלוהים לזוז קצת (להצטמצם), אחר כך מפיל אותו מכיסאו, וכאשר אלוהים מבקש לשוב לכיסא, הוא מטיח בו:
קיבינימאט כבר עם הכיסא המסופלס שלך, אתה לא רואה שהכיסא תפוס? אתה גם-כן עם העולם החרא הזה שבראת, ראינו אותך, עבודה ערבית, שתי ידיים שמאליות, יפה-נפש, אתה וכל כדור הארץ המזוין שלך, ספרים וחוקים, ספרים וחוקים, והדולר יורד, וכדור הארץ לא כדור, יצא לך אֶלִיפְּסָה, לִינְקֶר, וגם מסתובב על העוקם, לֵךְ ללמוד שרטוט במקום לקרוא שְפִּיכְיוֹזָה!!!
הסאטירה ירדה עד מהרה מהבמה. שוב הוכח, בניגוד גמור לקלישאה העיתונאית, ששערוריות מרחיקות קהל ממופעים, בעיקר מופעי תיאטרון. הפעם עברו 14 שנים עד שמנהלי התיאטרון הקאמרי פנו ללוין כדי שיכתוב מחזה סאטירי, רצח. המחזה לא היה מצחיק ודמה ברוחו למחזות המיתוס של לוין. הימים היו מרים מאוד. בדמדומי הסכמי אוסלו, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שטף את הארץ גל פיגועי נקם, ששיאם היה – אם תרצו – רצח רבין בידי מתנקש יהודי בנובמבר 1995. לוין היטיב לראות את פולחן המוות המשתלט על חיינו ועל חיי הפלסטינים, ולכן קבע בשיא המחזה, אף שלא הגיש אותו תחילה כחלק מהטקסט, את השיר שהרעיש עולמות ב-1970, במלכת אמבטיה. עכשיו, מפיו של נער פלסטיני, אל אביו העומד על קברו, דיבר שוב בן מת, בשם המתים של שני הצדדים. לוין לא חשב שיש "איזון". עניין זה בלט מאוד בטקסט המקורי של המחזה, המתחיל ברצח של פלסטיני, וגם בגרסה שהוצגה שולטת בבמה האלימות הישראלית כגורם הראשי לשפיכות הדמים. אבל לוין זכר תמיד, לפני כל דבר אחר, את הילד המת מול האב החי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,
אל תעמוד אז גאה כל-כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר-
בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.
מלכתחילה, כלומר מאז ימי האוניברסיטה, חש לוין שלא בנוח עם תפקיד הסאטיריקון. העובדה שמיעט לכתוב סאטירות לא הייתה קשורה רק לכך שלא היה איש מדון ושהיה עני ורצה להרוויח מכתיבה לתיאטרון, לא להתרושש. הייתה כאן אי-נוחות גדולה, שאותה ביטא במאמר הרציני היחיד שכתב אי פעם. הנה קטע משמעותי ממנו:
בכותבי את הדף הזה אני שרוי במצב שעיתונאים זבי-קולמוס מכנים אותו מזה כחודשיים בשם "אי-נחת", ומובנו – הרטנוניות שבתוך השמנוניות... לאחר שאני שולל כל נימה טראגית מ"אי-הנחת" שלי, עלי לייחס לה מעמד עקרוני. אני טוען שהיא מַתְנָה כתיבתו של דף סאטירי. היא ראויה לפולמוס פנימי חריף יותר ולניתוח מעמיק יותר מזה שהקצבתי לה בבדל-הטור הזה אבל עלי לפחות לרמוז לכם על מרכיביה על מנת שלא אהיה בעיניכם כצעיר מתרונן בהתחכמויותיו.
כאשר "נכנע" הסטודנט לוין והחל לכתוב דווקא בעיתון, נתן את דעתו למוקש האתי המונח לרגלי הסאטיריקונים. כיוון שהבין את הרתיעה האפשרית של קוראיו מהפוליטיקה ומהאסתטיקה שלו, הפיק ממנה את מסקנותיו האירוניות: "אני זונח את הסאטירה וכותב את המודעות של סבתא אליהו". ואכן, עמודיו בדרבן, עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, כללו מיני מודעות משעשעות שעסקו בסבתא אליהו. מסבתא זו עתידה לצמוח אחת הדמויות הראשונות בעולמו הבדיוני, דמותה של "האישה הזקנה", וממנה צמחה גם דמות האם. מתוך עמדה זו צמח גם הגיבור של לוין, השונה מה"צברים" הסובבים אותו. כל היתר צמח אחר כך בקומדיות.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
בר-קדמא, עמנואל, "מה יש לך, אדון לוין", ידיעות אחרונות (16 באפריל, 1970).
לאור, יצחק, חנוך לוין – מונוגרפיה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010).
לאור, יצחק, "המלך האכזר מכל המלכים", בתוך: אנו כותבים אותך מולדת (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995), עמ' 179-171.
לאור, יצחק (עורך), ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19 (2009).
לאור, יצחק, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם כאופן קיום תיאטרוני (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999).
לוין, חנוך, ההולכים וחושך ואחרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1987).
לוין, חנוך, מה אכפת לציפור (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וספרי תל אביב, 1987).
