שמואל הספרי, ביוגרפיה

מאת ד"ר נורית נתנאל

שמואל הספרי (יליד 1954, רמת גן) הוא מחזאי, במאי וכותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. הספרי כתב וביים כ-26 מחזות, 18 מהם מקוריים (כולל שני מחזות לילדים) והיתר עיבודים מהספרות ומהדרמה. מחזותיו עוסקים במאפייניה של החברה הישראלית ובוחנים בעיקר את זהותה היהודית. הקונפליקטים והסתירות המאכלסים את יצירותיו משתקפים גם בביוגרפיה הפרטית שלו. הוא גדל בבית דתי-לאומי להורים ניצולי שואה, קיבל חינוך תורני, שירת בצה"ל כחייל קרבי ואחז בדעות ימניות קיצוניות. בראשית שנות השמונים יצא בשאלה, דעותיו הפכו שמאלניות ולוחמניות והוא אף נכלא בשל סירובו לשרת בלבנון. בראי הביקורת נתפס הספרי כ"ילד הרע" של התיאטרון, מרדן מטבעו המרבה להתעמת ולטרוק דלתות, אך הוא גם מחזאי ובמאי מחוזר, שהצגותיו המרתקות נצפות על ידי קהל רב וגורפות פרסים.

תשמ"ד (פסטיבל עכו, 1982; הבימה, 2005) הועלה תחילה בתיאטרון הפשוט, שאותו ייסד הספרי עם קבוצת סטודנטים מלימודיו בחוג לתיאטרון. העלילה מתרחשת בתשעה באב תשמ"ד, שנה שלוותה בחששות אפוקליפטיים בגלל צירוף האותיות שמ"ד ובשל הדהודה לספרו של ג'ורג' אורוול 1984. במחזה ישראל נאלצת לציית לתביעת המעצמות ולפנות את יהודה ושומרון. ארבעה אנשים בעלי חזיונות משיחיים ולאומניים מתבצרים בלב השומרון ומאיימים לפוצץ עליהם את המקלט שהם יושבים בו, אם הממשלה לא תחזור בה מהפינוי. הם מייצגים קבוצות קיצוניות, המסוכסכות ביניהן אך מאוחדות בפעולותיהן נגד הממשלה וזורות חורבן והרס. המחזה מתריע וגם כמו-מנבא את קיומה של המחתרת היהודית. זו אכן נחשפה כעבור שנתיים והתגלה כי אנשיה ביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים ותכננו לפוצץ את המסגדים בהר הבית, ובכך להביא להתחלת הגאולה ולבוא המשיח.

עמדתו המורכבת של הספרי ביחס ליהדות באה לידי ביטוי במחזה מתן תורה בשש (התיאטרון הפשוט, 1983), שבו משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה. הקב"ה מביע בפניו את חששו מרבי עקיבא, העתיד להעמיס על כל אות תלי תלים של הלכות. משה מבקש להגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, אך מנהרת הזמן מביאה אותו לישיבה במאה שערים בימינו. הרבנים האשכנזים בה מדירים את משה, הנתפס בעיניהם כמזרחי-מצרי, ומטילים ספק ביהדותו. הספרי הקדים להצגה לימוד של סוגיה תלמודית, שעלילת המחזה מבוססת עליה. מצד אחד, עמדתו שוללת את האורתודוקסיה בת-זמננו, המטביעה את החברה הישראלית בגזענותה ובדקדקנותה הקטנונית, ומצד אחר הוא מבקר את ישראל החילונית, שנכסי התרבות היהודיים אינם מוכרים לה והיא אינה רואה בהם חלק מתרבותה. "זו חוצפה לאפשר רק ל'אדוקים' לדעת יהדות" אמר המחזאי. "יהדות אינה קשורה באמונה וכפירה והנחת תפילין, ולא במיסטיקה שחורה נוסח אורי זוהר. צופים נבערים אינם מאפשרים צמיחת תיאטרון שבבסיסו תרבות יהודית, ובלי תרבות זאת לא יצמח תיאטרון ישראלי... התיאטרון שלי הוא תחליף לבית כנסת, אני סוגר אתכם שעה וחצי בחושך ומלמדכם תורה, בציפוי תאורה ותפאורה".

החילוני האחרון (התיאטרון הקאמרי, 1986) בנוי במתכונת של קברט ומתאר את ישראל לעתיד לבוא: שמה מוסב למדינת יהודה ושולטים בה חרדים הכופים משטר של דיכוי והינתקות מן העבר הישראלי. מנחה המופע מעלה תמונות מהמדינה החרדית החדשה, שכל אזרחיה עברו חינוך מחדש למעט אחד, החילוני האחרון, שיהודה משמרת כשעיר לעזאזל שעליו יונחתו גזירותיה. לכל אזרח פנקס חתימות על ביקור בבית הכנסת, ביקור האישה במקווה, אישור ממשגיח כשרות, הפקדת הילדים בישיבות וכיוצא בזה. בהצגה גברים משחקים בתפקידי נשים, כי "קול באישה ערווה". תחילה פסלה הצנזורה את המחזה בשלמותו, בטענה שהוא פוגע בערכיו וברגשותיו של ציבור רחב, דתי וחילוני כאחד. בעקבות הערעור של התיאטרון הקאמרי חזרה בה ואישרה את ההצגה, אם יקוצצו קטעים מתוכה, הקאמרי נענה וההצגות חודשו. בתגובה הסירו הספרי (המחזאי והבמאי), התפאורנית והמלחין את שמם מההפקה והקדישו את התמלוגים למאבק בצנזורה.

החשובים במחזותיו של הספרי הם קידוש (החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, 1975; התיאטרון הקאמרי, 1985; בית ליסין, 1995), חמץ (בית ליסין, 1995) ושבעה (בית ליסין, 1996). הספרי כינה אותם טרילוגיה ונימק זאת בכך ש"מדובר באותה משפחה במצבים שונים, שמקיפים למעשה את ההוויה הישראלית במשך עשור מכריע". אמנם לכל מחזה יש עלילה משלו, אבל שלוש העלילות מתפתחות בציר כרונולוגי רציף המשקף את החברה הישראלית על רקע המאורעות הלאומיים המרכזיים: מלחמת ששת הימים ואתוס הגבורה הנלווה לה בקידוש, חברה במצב של משבר על סף הטראומה של מלחמת יום הכיפורים בחמץ, וחברה הנושקת לשלום עם בואו של סאדאת לירושלים בשבעה. הזהות הישראלית השסועה והמפוצלת מתבטאת בכל מחזות הטרילוגיה ביחסים זוגיים עכורים, ש"הפולנייה הקלאסית" מככבת בהם, ובמערכות יחסים משפחתיות כושלות, וגם במעגל רחב יותר של יחסים בין-דוריים ויחסים בין קבוצות חברתיות שונות וביחסן של הדמויות למאורעות דתיים ולאומיים שהיו עשויים לאחדן כמשפחה, כחברה וכעם, אך בפועל ממחישים את המפריד והמקטב ביניהן. בשלושת המחזות העלילות אינן חותרות לפתרון אלא נעות לכיוון של הידרדרות, פירוק והפחתה. קידוש מסתיים בשיגעון, חמץ – בשיגעון ובמוות ושבעה – בהתאבדות הבן.

צל השואה מעיב על מערכות היחסים במחזות אלה. היא אינה רק מקור לעימותים זוגיים ומשפחתיים, אלא גם קו שבר בחברה הישראלית המונע מפרטיה, גם אלה שלא חוו אותה, להתחבר לזוג, למשפחה ולעם. "כולם שתולים באופן לא טבעי בארץ לא להם... גם אלה שנולדו כאן". שלושת המחזות שבטרילוגיה מתרחשים על רקע של טקסים דתיים. השבּת, החגים ומנהגי האבלות נתפסים כאירועים של משפחה שנועדו לתת לה ביטוי ולחזק את האחדות ואת החום בין חבריה, ואילו במחזות הם משקפים עוינות ונתק רגשי. מודגש בהם היעדר הרלוונטיות של הטקסטים המושמעים בטקסים לחייהם של אלה המקיימים אותם, והשיבושים והעיוותים של הטקסים ההלכתיים מצביעים על התפרקות רחבה יותר של הסדר המשפחתי, החברתי והפוליטי.

הספרי שב לעסוק בנושאים אלה במחזה הבדלה (התיאטרון הקאמרי, 2009), אלא שהפעם ההתנגשות היא בין שתי משפחות דתיות, האחת של ניצולי שואה דתיים מזרם הכיפות הסרוגות, המתגוררים בחולון, והאחרת של ירושלמים ותיקים ועשירים, חובשי כיפה שחורה. על רקע ישראל המשגשגת של 1968, שתי המשפחות צפויות להתאחד בברית הנישואים, אלא שטקס ההבדלה הדתי בראשית המחזה הוא רק הטרמה (וניגוד) להבדלים ולפערים שיתגלעו ביניהן. בעקבות העלאת הבדלה באריאל הודיע הספרי שלא יציג עוד את מחזותיו בתיאטרון הקאמרי ועזב לתיאטרון בית ליסין.

הרב קמע (התיאטרון הקאמרי, 2001) הוא עיבוד לטרטיף של מולייר, שהמחזאי התאימו למציאות הישראלית ודן דרכו בזהות המזרחית. ביום הזיכרון לאביו המנוח פוגש יעקב מוראד החילוני את הרב קמע, אברך מזרחי, בבית הכנסת. ניגוני התפילה של הרב מציפים אותו בגעגועים לבית אבא. הוא מכניס את קמע לביתו, ממנה אותו למשגיח כשרות על משפחתו ומפקיד בידיו את עסקיו. עיבודים ותרגומים קודמים שנעשו לטרטיף בעברית כוונו להביע את מחאת החילונים על צביעותו של הממסד הדתי היהודי. עיבודו של הספרי שונה מהם בגישתו הפסימית: קמע מנצל את תמימותו ואת הערצתו של יעקב ומשתלט על כל נכסיו. בתוכנייה למחזה אמר הספרי: "מוראד נופל ברשתו של נוכל, אבל לא הנוכל מעניין אותי, אלא הגעגועים של מוראד... בצרפת של מולייר, האדם הרגיל לא הכיר טיפוסים כמו טרטיף. 'טרטיפים' נמצאו בחצרות המלכים והאצולה. אצלנו, מי לא מכיר את הפוליטיקאים של ש"ס ואת צורת ההתנהגות שלהם? מי לא רואה אותם בטלוויזיה מהבוקר עד הערב? כולם מכירים את קמע, ולכן אני לא מתעסק בו. השאלה היא מי האיש שנגרר אחריו".

יוצא דופן במחזותיו של הספרי הוא המלך (בית ליסין, 1992), המספר את סיפור חייו של זהר ארגוב. כשנשאל מה הניע אותו לעסוק בזמר המזרחי, השיב, "בעיקר חוסר הצדק". הספרי ראה בו גיבור תרבות דרמטי שהממסד התיאטרוני-אשכנזי מידר. בעודו מייחל למלחמת תרבות, הוא אומר: "בחברה הישראלית יש גזענות וזה מוציא אותי מדעתי... וזה הסיפור של זהר. אם רצה או לא רצה הוא נלחם. עברתי על 200 או 300 קטעי עיתונות. האיש הזה דיבר ואיש לא התייחס אליו. לא התייחסו אל המוזיקה שלו. רק על האונס והפשע והסמים".

בתיאטרון בית ליסין הציג הספרי את פולישוק (2017) סאטירה מצחיקה-עצובה המבוססת על סדרת הטלוויזיה בשם זה שכתב וביים (ערוץ 2, 2015-2009). המחזה מציג אירועים חדשים מעלילותיו של שר התח"ת (תיירות, חוץ, תרבות) פולישוק (צירוף המילים פוליטיקה ושוק) – האיש הלא נכון במקום הלא נכון. ההצגה מתייחסת למציאות הפוליטית של ימינו, ויש בה רמיזות לחברי הממשלה ולנבחרי הציבור, על קטנוניותם, רדיפת הכבוד שלהם והידרדרותם המוסרית.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998).

אוריין, דן, "מנבל צדיק ועד לרב קמע: טרטיף על הבמה העברית", בתוך: דן אוריין (עורך), התיאטרון הישראלי, תהליכי דמוקרטיזציה בחברה הישראלית (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אורן, עמוס, "והילד הזה הוא אני", ידיעות אחרונות (25 בנובמבר, 1996).

אלפי, יוסי, "להפסיק את הברדק", הפטיש (ספטמבר, 1992).

בירנברג, יואב, "מחליף בית", ידיעות אחרונות (26 ביוני, 2012).

הספרי, שמואל, חמץ (תל אביב: אור-עם, 2002).

הרב קמע, תוכנייה להצגה (תל אביב: תיאטרון הקאמרי, 2001).

ליפשיץ, יאיר, "הפואטיקה הפוליטיקה והפרפורמנס של ההלכה בטרילוגיה של הספרי: קידוש, חמץ שבעה", בתוך: זהבה כספי וגד קינר (עורכים), צפייה חוזרת, עיון מחודש במחזאות מקור (באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013), עמ' 342-326.

מימון, שוש, "שונאים סיפור אהבה", ליידי גלובס (ספטמבר-אוקטובר 2001).

נתנאל, נורית, "החברה הישראלית: קרעים שאינם מצטרפים לשלם, עיון בטרילוגיה של שמואל הספרי", במה 170 (2003), עמ' 59-41.

פוקס, שרית, "תיאטרון הפלפול", מעריב (20 באוקטובר, 1983).

"הצנזורה אישרה את 'החילוני האחרון' ל'קאמרי' – לאחר קיצוץ של 3 עמודים", הארץ (16 בדצמבר, 1986).

קינר, גד, "שקיעת החברה הישראלית כמיסה שחורה בתיאטרון של שמואל הספרי", מותר 17-16 (2010), עמ' 62-61.