תיאטרון פלייבק בישראל

נילי לוברני רולניק

תיאטרון פלייבק הוא סוגה מקורית של תיאטרון אימפרוביזציה המבוסס על סיפורי חיים העולים מהקהל. החוויה האמנותית והרגשית במופע תיאטרון פלייבק נוצרת כתוצאה מהקשבה משותפת של הקהל וצוות השחקנים לסיפור האישי ומצפייה בהשתקפותו על הבמה באמצעות אלתור משחקי ומוזיקלי. החוויה התיאטרלית בכללותה מזכירה במידה רבה התכנסות של שבט או ערב שאמאני סביב המדורה.

תיאטרון הפלייבק פותח בניו יורק באמצע שנות השבעים של המאה העשרים על ידי ג'ונתן פוקס ובת זוגו ג'ו סאלאס, ובמרוצת השנים הפך לפרקטיקה אמנותית חובקת עולם הניתנת ליישום בהקשרים של תרבות, קהילה, חינוך, אקדמיה, רווחה, בריאות, פסיכותרפיה, אנתרופולוגיה, תורת הקבוצות ותורת הארגונים. השם פלייבק (playback), שהעניקה קבוצתם של פוקס וסאלאס לשיטת העבודה ולמופעיה, מתייחס לדרך שעושה החומר המסופר - מהקהל לבמה ומהבמה בחזרה לקהל. זהו מעין משחק מסירות תיאטרלי, שבמהלכו מועברים חומרי המציאות לבמה, שם הם "נתפסים" על ידי השחקנים והמוזיקאים ו"נמסרים" שוב למספר ולקהל הצופים. הדגש מושם על חזרתו הצנועה של סיפור החיים אל המספר עצמו. הסיפור נלקח בהשאלה לעולם התיאטרון האלתורי-ציבורי וחוזר בסופו של דבר לטריטוריה הפרטית, השייכת למספר בלבד.

הגלגול שעושה הסיפור מהמספר לבמה ומהבמה בחזרה למספר מחולל לרוב שינוי באופן שבו הוא נתפס, מפורש ונחווה על ידי המספר עצמו, על ידי הקהל ועל ידי צוות השחקניות והשחקנים. אופני ההבעה וההצגה האסתטיים בתיאטרון פלייבק מאפשרים לסיפורי החיים לעבור טרנספורמציה אמנותית, המשמשת בבואה הן לאמת הנרטיבית או הסובייקטיבית של סיפור החיים האישי, הן למשמעויות ההיסטוריות, החברתיות והאוניברסליות הגלומות בו. העיבוד התיאטרלי של הסיפור נעשה באמצעות תבניות אלתור (playback forms) המשלבות תנועה, טקסט, סאונד, מוזיקה ולעתים גם אביזרים נלווים, כמו צעיפים ומסכות. השימוש המצומצם באפקטים בימתיים מכוון והוא חלק אינטגרלי מהתהליך היצירתי, שמטרתו לקרב את ההוויה התיאטרלית לתנאי המציאות, בדומה לתפיסת התיאטרון העני של הבמאי והוגה התיאטרון הפולני יז'י גרוטובסקי (1999-1933).

בתיאטרון פלייבק יש יסוד ריאליסטי וסוריאליסטי כאחד. מחד גיסא, כל משתתפי האירוע מודעים לכך שהחומרים המוצגים אכן התרחשו בחיים "באמת", ומצד אחר, אין דבר בחזות הבמה המזכיר את המציאות או מתאמץ לשכפל אותה. הבמה היא מינימליסטית, ואת חוויית המציאות מעבירים שחקני הפלייבק ללא תפאורה, איפור או תלבושות מיוחדות. חומרי הסיפור "מוחזרים" כ"אסוציאציות חופשיות" בהסתמכות על הלא-מודע (כלל יסוד בהקשבה הפסיכואנליטית), כשפת דימויים עשירה שאינה חוששת למזג בין מצבים אמיתיים ומצבים דמיוניים.

פוקס ראה בפלייבק סוג של תיאטרון עתיק-מודרני; תיאטרון השואב את השראתו ממסורות שבטיות של מספרי סיפורים, אך בה בעת מתפתח בתקופה מודרנית, במגמה לתת מענה לצו השעה, שנוצר בגלל החוסר בהקשבה שמאפיין את הקהילה ואת החברה המודרניות. הוא כינה את התיאטרון שיצר "תיאטרון של שירות" (act of service) וראה בשחקניו "שחקנים אזרחים" הפועלים בשירות אחרים בקהילות שלהם. חזונו ליצור תיאטרון אישי, קבוצתי ובעל עוצמה הושפע במידה רבה מהפסיכודרמה של יעקב לוי מורנו (1974-1889). הפלייבק עושה גם שימוש במסורות תיאטרליות הנקשרות לרפורמות חברתיות ולסוגיות פוליטיות. הוא מתכתב עם יוצרים כגון ברטולד ברכט (1956-1898), גרוטובסקי ואוגוסטו בואל (2009-1931) ומושפע מרעיונות תנועת התיאטרון האלטרנטיבי. כמו אלה הוא מזדהה עם תכנים ועם רעיונות של תרבות הנגד (counter culture), דוגל באנטי-אליטיזם ומבקש לשנות את כלליו של התיאטרון המסורתי, המבוסס על מחזה כתוב ועל מרחק אסתטי.

על אף שבפלייבק טבועים גבולות ברורים המבחינים ומגדירים אותו כסוגה תיאטרלית, הוא מקפל בתוכו גם ערכים טיפוליים, שכן הוא יוצר עבור משתתפיו תשתית בטוחה, שוויונית ובלתי שיפוטית להעלאת רגעים ומצבים מחייהם. התהליך של הקשבה משותפת לסיפור וצפייה בהמחזתו מפתח את היחסים בקרב המשתתפים ומשכלל את יכולתם להקשיב זה לזה, לחוש אמפתיה כלפי הזולת ולעבד תכנים רגשיים באופן אינטואיטיבי ואסוציאטיבי. התהליך הקבוצתי הנפרש במהלך הופעת הפלייבק מהודהד על ידי צוות השחקנים לתוך ההתרחשות הבימתית, ומחרוזת הסיפורים המסופרים במהלך ההופעה, שנמשכת כשעה וחצי, ייחודית לאותה התרחשות חד-פעמית. על פי רוב ניתן לזהות את חוט השני, הקושר בין הסיפורים שהומחזו בהופעה.

נקודת המפנה בהתפתחות הפלייבק, שהובילה להפיכתו לתנועה עולמית, חלה ב-1979, כאשר מייסדי השיטה הוזמנו להציג וללמד את עקרונותיה במרכזי תיאטרון וקהילה באוסטרליה ובניו זילנד. קהילת המשתתפים שנחשפה אז לפלייבק הגיבה בעוצמה ובתשוקה לטכניקת האלתור של סיפור החיים, וברחבי אוסטרליה וניו זילנד קמו קבוצות פלייבק עצמאיות, שכל אחת אחת מהן פיתחה סגנונות וייחוד משלה. בתחילת דרכו הוגדר תיאטרון הפלייבק על הספקטרום שבין תיאטרון ותרפיה, וקהל היעד שלו היה לבנים מהמעמד הבינוני. במרוצת ארבעים השנים שבהן הוא נפוץ ביבשות ובתרבויות מגוונות, נעשה מאמץ מודע של מייסדיו ושל ממשיכיהם להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. מאמץ זה נשא פרי, וכיום תיאטרון פלייבק משולב במערכות תרבות, רווחה וחינוך ככלי נגד דיכוי ובסוגיות של זכויות אדם, פליטים והגירה, דו-קיום, דיאלוג בין אזרחים, התאוששות מאסונות ושינויי אקלים.

לישראל הגיע תיאטרון הפלייבק בראשית שנות התשעים, אך כדאי למקם את תפוצתו הרחבה במדינה כיום לא רק ביחס להתקבלותו ולהפצתו של הפלייבק העולמי, אלא גם בהקשר של סצנת האימפרוביזציה המקומית. כך, למשל, ניתן לראות בפלייבק את המשך מופעי האלתור של במאי התיאטרון הישראלי-קנדי פיטר פריי (1991-1914). ערבי האימפרוביזציה של פריי שילבו אלמנטים ביוגרפיים של השחקנים והתבססו על סיפורים אמיתיים מהקהל, שעלו בעקבות נושא מוגדר ושיקפו, ממש כמו בפלייבק, את הסיפור הקבוצתי שהתהווה על הבמה בזמן אמת.

ב-2018 פועלות בארץ עשרות קבוצות פלייבק. חלקן מורכבות משחקנים שהוכשרו אצל הדור הראשון של הפלייבקיסטים בישראל – יהודה ברגמן, אביבה אפל רוזנטל ונילי לוברני רולניק. מתפיסתו הטיפולית-חברתית של ברגמן (שהקים את קבוצת הפלייבק מבע) נולדו בהמשך קבוצת מראות, בהנחיית פזית ברקוביץ' אילן; הקבוצה הדו-לשונית (המשלבת שחקנים יהודים וערבים) שילובים בגליל, בהנחיית אפרת עשירי; והמכון לפסיכותרפיה באמצעות פלייבק, בניהולם של רונן קובלסקי וניר רז. דני נבט, תלמידה של אפל רוזנטל, החל לפתח פלייבק בדגש תיאטרלי-בידורי והקים את תיאטרון פלייבק באר שבע, וחברי אנסמבל קרטושקס, שהוכשרו בטכניקת פלייבק המשלבת כלים מהתיאטרון הפיזי באנסמבל הפלייבק הישראלי בהובלתה של לוברני רולניק (שלמדה אצל פיטר הול באוסטרליה), מתפצלים מקבוצת האם וממשיכים לדרך עצמאית. קבוצות פלייבק רבות מוקמות בעקבות למידה מפלייבקיסטים בני הדור הראשון והשני או בעקבות למידה ישירה מפוקס, סאלאס ותלמידיהם.

בין הקבוצות המתהוות בארץ ניתן לזהות כאלה הפועלות בזיקה ברורה לסגנון של פוקס וסאלאס (המכונה "הסגנון הקלאסי"). לעומתן, קבוצות אחרות מבטאות את החיפוש המתמשך אחר צורות ביטוי תיאטרליות חדשות שנגזרות מהפלייבק ולעתים אף מתקוטטות עמו. קווי האופי של קבוצות הפלייבק בישראל מגוונים: יש בהן קבוצות שחקנים מקצועיים, קבוצות חובבים וקבוצות לימודיות. הקבוצות כוללות שחקניות ושחקנים בוגרי בתי ספר למשחק מובילים בארץ, אנשי חינוך ואקדמיה, מדענים, אנשי היי-טק, ליצנים רפואיים, מטפלים ועוד. הן מגוונות גם מבחינת האוכלוסיות המרכיבות אותן: קבוצות של דתיים-חילונים, קבוצות יהודים-ערבים, קבוצות נשים, קבוצות גברים וקבוצות שפיתחו סגנונות ייחודיים עם דגשים שונים: פלייבק בתנועה, פלייבק טיפולי, פלייבק מדרש חסידי ועוד.

ייתכן שיריית הפתיחה של קהילת הפלייבק הישראלית נורתה במפגש שהתקיים ב-2001 במצפה רמון בין נציגים מהקבוצות מבע, משחק מהחיים, אנסמבל הפלייבק הישראלי ותיאטרון פלייבק באר שבע. ממפגש זה תתפתח בהמשך מסורת של למידה הדדית בין הקבוצות המופיעות והלימודיות, וזהותה המקצועית והערכית של קהילת הפלייבק תקרום עור וגידים. מאז מוקמות קבוצות חדשות בקצב מסחרר, ושיטת הפלייבק מתרחבת לתחומים מגוונים. מופעי פלייבק לקהל הרחב עולים בתיאטראות ובמרכזים קהילתיים, וסדנאות והופעות ממוקדות תוכן משולבות בבתי ספר ובחדרי מורים, בארגונים עסקיים, בארגונים ללא מטרות רווח, בבתי חולים, בכנסים, במכללות ובאוניברסיטאות.

ב-2006 נערך כנס הפלייבק הראשון בקיבוץ שדות ים. פורום מנחי הפלייבק, שהוקם בסמוך לכנס, החל לשמש כמעבדה לימודית להעמקה ולשכלול של תפקיד המנחה ולשיתוף קולגיאלי בדילמות מקצועיות בהנחיית קבוצות ומופעים. ב-2009 התקבל קוד האתיקה של תיאטרון הפלייבק, ששם דגש מיוחד על מחויבות לביטחון המספר ולכבודו, על התייחסות לא שיפוטית לסיפורים, על הכרה בזכות הראשונים של מייסדי השיטה ועל מחויבות לדיאלוג הדדי בין קבוצות פלייבק מתחרות. באותה שנה ראה אור ספר הלימוד הראשון בעברית לטכניקת הפלייבק.

ב-2011 הוקם איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל. לתפקיד יושבת הראש הראשונה של הקהילה נבחרה לאה צ'סטרמן, והאיגוד נרשם כעמותה ברשם העמותות וקיבל בהמשך אישור ניהול תקין כמלכ"ר. כמו כן, בשנה זו כיהנה אפל רוזנטל כנשיאת ארגון תיאטרון הפלייבק הבינלאומי (IPTN). ב-2012 נוסדה קבוצת הפלייבק הראשונה בחברה הערבית, כחלק מאנסמבל פרינג' נצרת בניהולו של הישאם סולימן. הקבוצה הנצרתית משתפת פעולה עם קבוצת קרטושקס, שתמכה בהקמתה והובילה אותה.

ב-2016 נבחרה עמליה הדר לכהן כיושבת הראש השנייה של איגוד תיאטרוני הפלייבק בישראל, וכעבור שנה נחנך פסטיבל בשם "הקולות השקטים מקבלים במה", במתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בשיתוף פעולה עם תיאטרון קרוב ובימת מיצג. על סדר היום של הפסטיבל עמדה ההתגייסות של קהילת הפלייבק למען השמעת קולן של אוכלוסיות וקהילות מגוונות בישראל - פליטים ומהגרים, תיאטרון אתיופי בין-דורי, קבוצות דו-לשוניות (ערבית-עברית), מיעוטים, אנשים עם צרכים מיוחדים, גמלאים, יוצאים בשאלה, חוזרים בתשובה, חרדיות, הקהילה הגאה, נשים ועוד. בפסטיבל מתקיימים שיתופי פעולה בין קבוצות ומופעי פלייבק המשלבים אמנות פלסטית, שירה והרכבים מוזיקליים. ב-2018 פורסם בעברית ספרה של ג'ו סאלאס.

קשה לעקוב אחר מספרן ההולך וגדל של קבוצות הפלייבק בארץ. באיגוד תיאטרוני הפלייבק רשומים כיום 164 חברים שהם נציגי קבוצות, מנחים, שחקנים או מוזיקאים. מדובר ככל הנראה בכשישים קבוצות מסוגים שונים ברחבי ישראל. בשני העשורים האחרונים מקיימת קהילת הפלייבק בישראל קשרים ענפים עם קהילת הפלייבק בעולם. שחקנים ומנחים מקבוצות ברחבי הארץ משתלמים ומעבירים סדנאות בכנסי פלייבק בינלאומיים, וקבוצות מקומיות מקיימות מופעים משותפים עם קבוצות פלייבק ואימפרוביזציה בגרמניה. קשת הגוונים בקבוצות בישראל באה לידי ביטוי בתעוזה של רבות מהן לשלב את הפלייבק עם דיסציפלינות אמנותיות שונות ושיטות אלתור חדשות.

אם בתחילת דרכה התמקדה קהילת הפלייבק בקידום המודעות לסוגת האלתור הייחודית, כיום בישראל המגמה, המקבילה למגמה העולמית, היא להשתמש בפלייבק כסוכן לשינוי חברתי. קבוצות פלייבק מקצועיות וקבוצות חובבים מופיעות בהתנדבות במרכזי נשים שהיו קורבן לאלימות מצד בני זוגן, במפגשי דו-קיום בין ערבים ויהודים ובעת מלחמות, והוקם הפורום לקידום הפלייבק הערבי בישראל.

שוברים שורות, בביצוע אנסמבל הפלייבק הישראלי, פסטיבל הפלייבק "קולות שקטים מקבלים במה", תיאטרון קרוב, 2017.

מימין: המוזיקאית כרמיאלה ברנשטיין, השחקנים ויטלי אזרין, נילי לוברני רולניק, נעמה ארלקי וענת אליהו והמשוררת שולמית אפפל.

צילום: נופר אבן אור

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

לוברני רולניק, נילי, חיים בתוך סיפור: תיאטרון פלייבק ואמנות האימפרוביזציה (ישראל: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2009).

סאלאס, ג'ו, אימפרוביזציה מהחיים, הסיפור האישי בתיאטרון פלייבק (תל אביב: ספרא, 2018).

עיתון איגוד תיאטרון הפלייבק בישראל 1 (2016): http://playbackil.net/wp-content/uploads/2015/10/1st-news-paper-2016.pdf

שם טוב, נפתלי, הוראה מאלתרת – זו לא מילה גסה. אימפרוביזציה תאטרונית ככלי הוראה וכאופן ידיעה (ישראל: מכון מופ"ת, 2015).

Fox, Hannah, Weaving Playback Theatre with Theatre of the Oppressed: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/FoxH_TO.pdf

Fox, Jonathan, Acts of Service: Spontaneity, Commitment, Tradition in the Non scripted Theater (New Paltz, New York: Tusitala, 1994).

Fox, Jonathan and Dauber, Heinrich (Eds.), Gathering Voices: Essays on Playback Theatre: http://www.playbacktheatre.org/wp-content/uploads/2010/04/Intro.pdf