המלט שלי (2005)

מאת עמרי ניצן

אחרי מסע בן שנים בלבירינת מדפי אינסוף הספרים על המלט, נצנץ בי דימוי אירוני: כשהמלט אומר: "מילים, מילים, מילים" הוא מחזיק בידיו מגדל ספרים, כולם על המלט, מונחים זה על זה עד תקרת התיאטרון, והוא צועד איתם תוך שמירה על שיווי המשקל, שלא יתמוטט המגדל... (אף פעם לא חשבתי לממש את התרגיל האקרובטי הזה). אבל מול ים הפירושים, ההבנות, המחקרים, התובנות - את פירושי שלי הבעתי, אני מקווה, בהצגה שביימתי. לכן אני בוחר לספר את הסיפור האישי שמאחורי יחסי עם הנסיך המלט, רחוק ממאפייני עולם הפירושים האקדמי המרתק כשלעצמו.

בגיל 17-16 היה תקוע בכיסי התרגום של שלונסקי למחזה (עם הקדשה אישית מטעם המתרגם לאבא שלי). בתקופה ההיא, חברי חובבי התיאטרון ואני נמשכנו דווקא למחזאות האבסורד: יונסקו, מרוז'ק, טרדייה, אדמוב - לאו דווקא לשייקספיר.

כנער מילאו אותי כאבי צמיחה שהיו חבל הטבור שלי לנסיך. כתלמיד תיכון ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, הבנתי את עמדתו של איש צעיר, עם עיניים ראשוניות, מול חברה טועה עד השחתה מוסרית, מצפונית ופוליטית. עיניים פקוחות של צעיר מזהות את הריקבון ואת השחיתות ומתמלאות בזעם כואב ומכאיב. כששמעתי את תקיעות השופר של הרב האלוף שלמה גורן ליד הכותל המערבי עם כיבושו-שחרורו, עמדתי בפתח חדר השינה החשוך של הורי והבעתי זעזוע מהטירוף הפנאטי, הלאומי-משיחי ההזוי. מתוך החשיכה, אני זוכר ששמעתי את אמי מנסה לכבוש את בכייה, מזועזעת איך זה צומח בבית הציוני אנרכיסט עוכר ושונא. ואני הרגשתי ומרגיש, גם באותו לילה וגם היום, פטריוט ציוני, שהשפה, התרבות, העברית הן המולדת שלו...

וכך, מתוך הזדהות וסקרנות מאוד אישית, התחלתי לחפור בהמלט ובמה שנכתב עליו. חברי ובן גילי מיכאל הנדלזלץ נתן לי את תרגומו מפולנית לעברית של המאמר של יאן קוט על המלט בתפיסה הפוליטית (שהופיע בספרו Shakespeare Our Contemporary).

באותה תקופה הייתה לי חברת נעורים, אסנת. אני זוכר שהכתבתי לה עיבוד להמלט, מה שקוראים "קונספציה"... פירקתי את הדמות לשבעה המלטים: הפוליטי, הפסיכולוגי, הפילוסופי ועוד – המלט רב-פנים. והיא אכן העלתה על הכתב את גרסתי, במחברת דפרון, בכתב יד עגול של נערה.

בטירונות בהנדסה קרבית, אני זוכר את עצמי במשימת שמירה על הגג המקומר של מחסן הנשק של הבסיס, כנראה קבר שייח', ואני מפשפש בתרגומו של שלונסקי, שדפיו כבר התפוררו מכריכתו, מרוב משמוש.

כשנסעתי לאנגליה להתקבל לבית הספר Drama Center London, ללימודי בימוי. עד מועד בחינת הכניסה ביליתי בספרייה הציבורית Swiss Cottage ומצאתי שם מדפים עמוסי פירושים ומאמרים על המלט. טי-אס אליוט יוצא נגדו ומטיל ספק בערכו ובמבנהו של המחזה, בטענה שהוא עמוס מדי אלמנטים ומוטיבים. זה הדליק אותי.

בריאיון הקבלה לכיתת הבימוי ב-Drama Center, מול סוללת בוחנים בריטים, מורים ומנהלים, אחרי רשימה מחמירה של שאלות בידע כללי וגם שאלות אישיות, נשאלתי: "איזה מחזה אתה הכי אוהב?" "בלי להישמע לא צנוע, המלט", עניתי. תשובה חצופה, אמביציוזית ויומרנית. נדמה שהבחנתי בעיניהם בנצנוץ של "נפלת במלכודת", ואז אתגרו אותי: "לפניך הבמה, מימין מחסן הרהיטים של בית הספר, משמאל מחסן הרקוויזיטים. תאר לנו איך היית מביים מערכה ראשונה, תמונה שנייה?" ארגנתי את הבמה ותיארתי להם, צעד אחר צעד, את ההתרחשות בתמונה על דמויותיה. מזל שהכנתי את עצמי במשך עשור לשאלה הזאת. התקבלתי ואחרי שלוש שנים קיבלתי תעודת במאי.

חזרתי ארצה וזגזגתי כבמאי בין מחזות, בהם ארבע קומדיות שייקספיריות: חלום ליל קיץ, הלילה ה-12, מהומה רבה על לא דבר ונשי וינדזור העליזות. המלט נשאר חבר נעורים אישי, בכיס.

אחרי שנים, ערב אחד צפיתי בבית צבי בהצגה בריטניקוס מאת ז'אן רסין, מחזה מהמאה ה-17. בלט בהצגה שחקן צעיר, שמו איתי טיראן. הוא הפך את התרגום השירי, הממושקל והגבוה של עמינדב דיקמן לשפתו הטבעית, שנולדת כאן ועכשיו על הבמה, בהבנה, ברגש, תוך חשיפת עושרה. המהמתי בלבי: "המממ". בהמשך, כשראיתי את טיראן בתפקידים נוספים בבית צבי, חזרתי לאותה הרגשה גרעינית מגיל 17: המלט איש צעיר, מצפון כמיתר מתוח לעוול, מול חברה שמשחיתה את עצמה מבלי להיות מודעת לכך. לשמחתי, טיראן הזדהה עם המחשבה הזאת. מי מתאים יותר ממנו, על כישרונו החד-פעמי ורב-הפנים, לצאת למסע כזה?

שנתיים נמשכו ההכנות לחזרות. קריאה חוזרת ונשנית במחזה, בחזקת "והגית בו יומם ולילה". אני זוכר, בין השאר, שני סיפורים מאותה תקופה:

רינה אהובתי ארגנה, במסגרת ההתמצאות שלה בחיים הממשיים, שבוע חופשה משפחתית בבקתה, במעבה היער השחור. המזוודה שלי הייתה מלאה ספרים על המלט. כשרינה ובנותי בילו באתרים שבסביבה, אני שכבתי במיטה הזוגית, סביבי מפוזרים הספרים על המחזה. יום אחד נהגתי בכביש הצר, המתפתל בין עצי היער השחור, והרגשתי משיכה מסוכנת... בחזרות הראשונות לחשתי לאיתי: "תיזהר, זה מחזה על מוות, אפילו על משיכה למוות" (למרות הסתירה האופיינית במחזה: מצד אחד, זו "ארץ שאיש ממנה לא חזר", ומצד אחר מופיעה בו רוח אביו המת של המלט). הרבה שנים אחרי זה, טיראן ענה לי: "אתה חושב שחידשת לי? שהפחדת אותי בפחד המוות? במשיכה ההיא?"

באחד מביקורי בלונדון, ביום חורף מקפיא, ישבתי עם המחזה בעברית, בתרגומו של ט. כרמי, על ספסל בכניסה להייד פארק. לפתע ראיתי את מנהל התיאטרון הלאומי, ריצ'רד אייר, במכנסי התעמלות קצרים, מורץ על ידי מאמן כושר ענק ממדים, הלוך ושוב – ממש התעללות! ברגע שהמאמן הרשה לו לשבת לנוח לרגע, התיישב אייר על הספסל שעליו ישבתי, הסתכל על הספר שבידי, שתמונתו של שייקספיר מככבת על כריכתו, ואני אמרתי לו: "כן, זה המלט בלשון הקודש" (לא הרבה לפני, הוא ביים את המחזה עם סיימון ראסל ביל). השיחה המרתקת שהתפתחה נקטעה על ידי המאמן, שהמשיך להתעלל בו...

"הפחד הוא הטוב שבמגִנים", אומר לארטס לאופליה. ואכן, חלום הבלהות שלי היה שהמלט יעמוד באולם תיאטרון גדול מול 900 כיסאות וישאל את פנסי התיאטרון: "להיות או לא להיות?" רציתי שהמלט ישאל את השאלה ההיא את הקהל, במבט חודר אל תוך עיניו. שהקהל יחוש את נשמת אפו ואת זו של השחקן. כך הקהל וגם השחקן לא יוכלו להתחמק זה מזה ולא מהמחזה. הקהל על כיסאות מסתובבים, כבלש העוקב אחרי מחזה מתח פוליטי, על התככים, הרציחות והתשוקות שבו. כך התגשמה ההצגה בעזרתם ובזכותם של נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי באותה תקופה, שנרתם במסירות ובאמון לרעיון; צח גרניט (כיום מנכ"ל האופרה ובזמנו יועץ במשרד התרבות לשרה לימור לבנת), שהשתכנע ועזר בגיוס משאבים; ומעצבת התפאורה רות דר, שאיתה הלכתי יחד שנים רבות. יחד הגשמנו את המלט באולם קאמרי 3.

בקריאה המי יודע כמה, לקראת סוף המערכה השלישית, רשמתי לעצמי: "זה בלש פוליטי". בקריאה חוזרת גיליתי משהו שקיים שם מהרגע הראשון: בהחלט סיפור על כוח ושלטון, והוא קורה במסדרונות הפוליטיים. אבל במסדרונות האלה מסתובבים פוליטיקאים שהם בני אדם. לכן הדברים מורכבים ומתערבבים. וזה גם סיפור משפחתי: משפחת המלט ומשפחת פולוניוס עומדות במרכז. כל השאר הם אנשים מבחוץ, כאילו נבקע הקיר של אלסינור ומגיעים זרים. מחזה שהוא רק פוליטי, רק על מאבקי כוח, עלול להישאר רזה וחסר משמעות אם אין בו ממד אנושי מורכב כמו שיש בהמלט. אבל זה בהחלט סיפור פוליטי, ולהמלט יש גם אינטרס פוליטי, אף על פי שהוא לא לגמרי מדבר על זה. הפרשן הפולני יאן קוט ראה זאת בעיקר כמאבק כוח וירושה. גם בתוך המשפחה, מקומו של הבן נגזל על ידי האב החורג. מקומו נגזל בבית ואף ממיטת האם, גם אם לא במובן הפשוט. מאבקי הכוח האלה מתאימים לארמון מלכותי וגם לתא המשפחתי. אני מתכוון לחוויה היסודית של הגדרת טריטוריה ופלישה אליה. זו תבנית של סיפור טוב, וזה מה שניסינו להוציא לאור. הכרתי הפקות רבות של המלט שהתרפקו על הערך המוסף הפיוטי או הפילוסופי של המחזה וויתרו על התנועה העלילתית, שהיא פנטסטית.

המורכבות של המלט והסיפור כולו, ההפכפכות והסתירות משמעותיות לנו מאוד. זה סיפור של איש צעיר שלומד את החיים מתמונה לתמונה: מהמונולוג הראשון, כשהוא אומר ש"הנבל יכול להיות חייכן"; דרך המונולוג עם פורטינברס, שבדרך כלל מקצרים ומוציאים אותו מהמחזה, ואנחנו מצאנו שהוא מרכזי לסיפור. במונולוג זה דמו של המלט מתחמם פתאום מול התופעה של פורטינברס - נסיך צעיר שהולך ללא היסוס להקריב את עצמו ועוד ריבוא חיילים על כיבוש חלקת אדמה קטנה, שאין מקום לעמוד עליה ואין מקום לקבור בה את החללים, ואילו הוא, המלט, שכבוד אמו נפגע ואביו נרצח, אינו נוקף אצבע. הניגוד הזה משפיע על המלט באופן כמעט פשיסטי: פתאום הוא מתאהב בכושר ההחלטה, בכוח.

המלט הוצג באולם שנועד להיות חלל פתוח, "קופסה שחורה וריקה". רציתי שיהיו קרבה, מעורבות. רציתי שלא תהיה אפשרות להתחמק, שנהיה קרובים לנשימת השחקן. אין כמעט פרטים בתפאורה, אלא רמזים מינימליים, כעין צלליות. למשל, כאשר המלט סוחב את אמו בשערה וצועק עליה: "הסתכלי במראה", אנחנו מציגים בהפקה מראה שחורה - לא ראי אלא צללית של ראי. מבחינה היסטורית, הלוא גם הבמה של שייקספיר הייתה עירומה. היה בה פתח אחד באמצע, ובעומק לכל היותר כיסא למלך ולמלכה, ושום אביזר... היות שהטקסט של שייקספיר מפעיל את הדמיון של הקהל, הוא בעצם לא זקוק למעצב במה ולא סומך עליו.

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. סוף ההצגה. צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

ההפעלה המיוחדת של האולם מאפשרת להבליט תפיסה כוללת של המחזה. בסיפור יש עניין גדול של מציצנות, בילוש, הקשבה - כל הזמן דמויות מציצות ומצותתות זו לזו. מדובר בסודות, בסיפור שלא מספרים את כולו. אתה מסתובב בכיסא שלך ביוזמתך, כדי להציץ לדמויות בחדר המיטות. מן ההתחלה, המעורבות היא גם השתתפות וגם מציצנות: הקהל ממלא את תפקיד המועצה, הוא מואר חלקית והשחקנים פונים אליו. יש בהצגה תפקיד גדול למראות, וחלק מן הקהל גם יכול לראות את עצמו באלה שעל הבמות. זה דימוי מרכזי בטקסט של שייקספיר. הלוא המלט אומר: "התיאטרון הוא מראה בה נראה את פנינו". אבל המראה היא דבר רב-משמעי. התיאטרון עלול להכאיב או לגרום למבוכה. הראייה באמת, עד הסוף, עלולה לעוור. ולכן המלט לוקח מראה קטנה ומסנוור את הקהל (כמו התעלול שהיינו עושים כשהיינו ילדים).

שייקספיר עצמו כתב התרחשות שקרתה במאה ה-12 או אפילו קודם לכן והעלה את ההצגה בלבוש מודרני במושגי זמנו. גם אצלנו, יש איזה צופן של אסוציאציות המשותף להפקה ולקהל שלה. פה בארץ, באוגוסט, בחום של 36 מעלות, פוליטיקאי מזוהה בחליפה עם עניבה, וכן, מיקרופון הוא היום כלי הנשק של הפוליטיקאי. אני השתמשתי במילון האסוציאציות ברוחו של שייקספיר. למשל, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתחילים כמו שני חבר'ה שחזרו מהמזרח בלבוש זרוק ונעשים שרתי הכוח של קלודיוס. יש דבר כזה בפוליטיקה, אנשים שהם המוציאים מן הכוח אל הפועל. וכך הם עוברים לחליפת ערב, ואחר כך לחולצה שחורה ועניבה, וכאשר הם מלווים את המלט במסע שלכאורה אמור להרחיק אותו מן המצוקות שלו, ובעצם בו הם אמורים לרצוח אותו,­ הם כבר לבושים במעילי עור. הם מזכירים לי סוכני חרש של מדינות טוטליטריות, קג"ב.

כל התלבושות מספרות סיפור ברור. המלט לובש מעיל סטודנטים שחור, כמו שאני עצמי לבשתי בשנות השישים. בעצם רציתי להלביש אותו ממש במעיל הישן שלי, אלא שלא מצאתי אותו ונאלצנו ללכת לחפש בשוק הפשפשים. מצאנו רק מעיל אפור וצבענו אותו בשחור... המעיל של המלט לא רק מסמן שהוא "סטודנט" ו"צעיר", אלא הוא גם ציטוט של מהפכת הסטודנטים בשנות השישים. זה היה הזמן של הנוער שיצא נגד הממסד, המלחמות (בייחוד וייטנאם), העוול החברתי (אפליית השחורים) וההגבלות המיניות. זו הייתה התעוררות של תודעת נוער – בעד הישירות והרגש, ונגד הציניות והאינטרסים של אחוות השלטון והכסף. אבל המהפכה נכשלה, כי מה נשאר מזה? כמעט כלום. מעיל ישן משוק הפשפשים. אמנם המחאה ההיא נעשתה בסיס לדימוי של "נעורים", אבל עם כישלון מהפכת הסטודנטים, ה"נעורים" נהיו פלח שוק רווחי, שהותווה על ידי יצרני סחורות ופרסומאים. ובאמת, המעיל הזה מעצים משהו בדמות הטרגית של המלט השייקספירי: לא רק "רגישות" והליכה נגד הממסד – אלא גם כישלון של התקוות המוסריות, הרגישות שנהפכת לברוטליות.

אגב, בהפקה הזאת יש פער של שלושים שנה בין המעיל של המלט לבין הבגדים של אופליה. המלט הוא "צעיר" של ימי התקוות, של שנות השישים; ואילו אופליה מזוהה כ"צעירה" על פי קריטריונים של חברה צרכנית עכשווית ויעילה. כבר לא מדובר באידיאלים ובתקוות, אלא בשימוש במוצרים האופנתיים הנכונים. המרחק בין המלט לאופליה הוא לא רק של שלושים שנות אופנה, אלא גם המרחק בין מה שאומר על כל אחד מהם הלבוש שלהם ובאמת, כל הבגדים העדכניים בהצגה מספרים סיפור שלם ומראים תהליך משמעותי. קלודיוס לבוש בהתחלה כמו סנדק במאפיה – הוא ממש מדבר עם הטיפוס הזה בקולנוע, מחקה אותו בטון הדיבור וגם לומד ממנו איך להיות פוליטיקאי מצליח, כי הטון שלו מצטט לא רק קולנוע, אלא גם את הסגנון של הפוליטיקאי ה"טלוויזיוני" – והוא מהדהד אלינו. אי-אפשר שלא לקלוט זאת. הוא מזכיר פוליטיקאים ישראלים שאנחנו מכירים היטב מהופעות בטלוויזיה (ובאמת, מיד אחר כך הוא כאילו לומד מיועצי תקשורת מיומנים איך להתלבש ולהתנועע כמו שצריך -­ סולידי, פחות "מאפיוזי", אבל מאחורי החלקלקות יש תמיד יותר מאשר רמז של אלימות). גם עוגת החתונה באה ישר מסרטי מאפיה קלאסיים. ברור שמדובר בחיים הפוליטיים שמתנהלים על פי הדגם והמוסר של ארגון פשע – ובזרימה ההדדית ביניהם.

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. מימין: גיל פרנק (קלודיוס), איתי טיראן (המלט) ושרה פון שוורצה (גרטרוד). צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

המלט, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: רות דר, התיאטרון הקאמרי, 2005. איתי טיראן (המלט) עם נטע גרטי (אופליה). צילום: גדי דגון (התמונה באדיבות התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן)

ההצגה, שעלתה בינואר 2005 בתיאטרון הקאמרי, הציגה יותר מאלף פעמים בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בוושינגטון, בפסטיבל שייקספיר הבינלאומי של קנדי סנטר, בתיאטרון האומות במוסקבה, בתיאטרון הדרמטי של שנגחאי, בתיאטרון הלאומי בבוקרשט, בתיאטרון קליבלנד ועוד. העבודה על המלט היא מסע שלא מסתיים. מסע להבנה, למחקר ולגילוי, שאין לו תחתית וסוף. של הבנת האדם והחברה על רוב פניהם.

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

דובב, לאה וביברמן, מילאת, המלט (תל אביב: סל תרבות ארצי, 2005):

http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/D6ADF4E0-EF7C-483E-9CDD-C077C1F...