הוא הלך בשדות מאת משה שמיר

מאת פרופ' אבנר בן-עמוס

ההצגה הוא הלך בשדות, שהועלתה לראשונה ב-31 במאי 1948 בתיאטרון הקאמרי, פתחה דף חדש בתולדות התיאטרון העברי בישראל. לראשונה ניצבה על הבמה דמות של גיבור צעיר, יליד הארץ, דובר עברית, שאיתו יכול הקהל להזדהות. הצגת הבכורה התקיימה שבועיים אחרי הכרזת המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. השילוב בין המוצג על הבמה לבין ההתרחשויות בזירה הציבורית הפך את ההצגה בבת אחת לאירוע לאומי, שסחף את כל תושבי המדינה הצעירה. הצלחת ההצגה והפיכתה למעין מיתוס מכונן תרמו לכך שהיא הועלתה אחרי כן עוד חמש פעמים בתיאטראות שונים, בשנים 1956–2018.

ההצגה התבססה על עיבוד מאת משה שמיר (1921–2004) לספרו באותו השם, שיצא לאור זמן קצר לפני הצגת הבכורה. ספרו של שמיר הוא רומן חניכה, שבמרכזו אורי כהנא בן ה-18, בנו הבכור של קיבוץ גת העמקים. אורי שב הביתה לקיבוצו לאחר סיום לימודיו בבית הספר החקלאי ומוצא להפתעתו כי משפחתו התפוררה: אמו, רותקה, עזבה את אביו וילי ומתגוררת בקיבוץ עם גבר אחר, ואילו האב מתכנן לעזוב את הקיבוץ ולהתגייס לצבא הבריטי. אורי מתקשה להתמודד עם הקרע המשפחתי ולהשתלב מחדש בחיי הקיבוץ, אך מוצא את מיקה, צעירה פליטת שואה שהובאה לקיבוץ בידי אביו, שליח המוסדות הלאומיים. מערכת היחסים הרומנטית בין אורי ומיקה נקטעת כאשר הוא נקרא להצטרף לפלמ"ח, ועושה זאת למרות התנגדותה. בעודו לוקח חלק באימונים האינטנסיביים של מחלקתו, אורי מגלה כי מיקה נושאת ברחמה את ילדו. הוא נקרע בין מחויבותו לתא המשפחתי שבדרך ובין רצונו להיאבק למען היישוב היהודי ומסיים את חייו באירוע, שהוא ספק תאונת אימונים-ספק התאבדות. מוקד הרומן, שנכתב ב-1946-1945, הוא הממד הפרטי והמשפחתי של חיי גיבוריו, הפועלים על רקע הצורך לספק את צורכי הקולקטיב על מעגליו השונים – הקיבוץ, הפלמ"ח והלאום. שמיר, שהיה בעצמו איש פלמ"ח וחבר בהנהגת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, כתב את הרומן בהיותו חבר משמר העמק. אולם הספר רחוק מלהאדיר את חיי הקיבוץ: נשקפת בו ביקורת חריפה כלפי הקולקטיב שאינו קשוב לצורכי הפרט, ואילו אורי מצטייר בו כצעיר אנוכי ובלתי בוגר, שתהליך החניכה שלו נכשל.

אורי (עמנואל בן-עמוס) בהוא הלך בשדות, תיאטרון הקאמרי, 1948

הרומן התקבל לפרסום בספריית פועלים, שהייתה שייכת לקיבוץ הארצי, והודפס ב-1947, אך לא יצא לאור בשל התנגדות ראשי התנועה לביקורת נגד הקהילה הקיבוצית. הספר פורסם בסופו של דבר רק בתחילת 1948, בעקבות ההחלטה להעלות את ההצגה הוא הלך בשדות. הפיכת הרומן למחזה נעשתה ביוזמת יוסף מילוא (1997-1916), שחיפש מחזות מקוריים לתיאטרון הקאמרי שהקים ב-1944 במטרה לקדם את התרבות העברית. עיבוד הרומן, בידי שמיר ובעזרת מילוא, נעשה תחת השפעת קרבות מלחמת העצמאות ונפילת אחיו הצעיר של שמיר, אלי ("אליק"), שנהרג בינואר 1948 בעודו מלווה שיירה באזור תל אביב. שלד עלילת הרומן נותר כשהיה, אולם הדגש עבר מחיי הנפש של הגיבורים אל הממד הציבורי של פעולותיהם, ובייחוד אל הווי הפלמ"ח. כמו כן, התקופה שבה מתרחשת העלילה השתנתה: הגיבורים אינם פועלים על רקע התקופה הרגועה יחסית של שלהי מלחמת העולם השנייה, אלא בשנים 1946-1945, שבהן התגייס היישוב היהודי למאבק בבריטים. בעיקר סוף הרומן השתנה: אורי נהרג לאחר שהתנדב לפוצץ גשר, כפעולת הסחה לצורך הורדת מעפילים אל החוף, ונורה בידי השומרים הבריטים. כך הפך מצעיר מבולבל המחפש את דרכו לגיבור שהקריב את חייו עבור המדינה שבדרך ונחשב ראוי להערצת הציבור. כפי שכתב שמיר בתוכניית ההצגה: "אם ישנו תפקיד לספרות העברית, לתרבות העברית בדורות הקרובים, הרי זה התפקיד להנציח את דמותו של הנער העברי הלוחם. הדמות כולה, במלוא זוהרה, על ליקוייה וזויותיה, על שחוקה וזעמה..." המחזה, וההצגה שהייתה מבוססת עליו, הפכו לפעולת הנצחה על במת התיאטרון.

המחזה הוא מעין מסכת – ז'אנר תיאטרלי שהיה נפוץ בחברה היהודית במדינה באותה תקופה - ומהווה חלק מרכזי בטקס הזיכרון לאורי, שבו הקהל צופה בתמונות המשחזרות את חיי הגיבור שנפל. על כך מצביעה, בין היתר, דמות המספר, "אחד קיבוצניק", אשר קורא בפתח המחזה לחברי הקיבוץ (ובמובלע, לצופי ההצגה) להגיע לטקס, ואחרי כן אומר: "ובכן, אנחנו מתחילים. על הקיר, עטוית-שחורים, תמונתו של הנער. בן עשרים היה בנופלו. המקהלה של בית הספר. החברים הוותיקים. ליד החלונות – הצעירים יותר". דמות המספר מעידה גם על ז'אנר אחר שהשפיע על העיבוד – התיאטרון האפי הברכטיאני, שמילוא הכיר היטב. בהתאם לעקרונות הז'אנר, המחזה מורכב מאפיזודות קטועות המצטרפות לתמונה חברתית כללית, תוך הימנעות מחדירה לפסיכולוגיה של הדמויות, כאשר דברי המספר יוצרים את הניכור הברכטיאני. אך בד בבד, האווירה של טקס הזיכרון הייתה אמורה ליצור הזדהות עם הגיבור שנפל ולעורר תחושות אבל ויגון על החיים הצעירים שנקטפו טרם עת.

את הממד הברכטיאני של ההצגה חיזקה התפאורה של הצייר והמאייר אריה נבון (1909–1996), שזו הייתה עבודתו הראשונה לבמה. התפאורה, שנחשבה חדשנית במיוחד, הייתה מרומזת ובלתי ריאליסטית. היא כללה מעט אביזרי יומיום ומסגרת בד גדולה, שעליה הוקרנו בשקופיות איוריו של נבון, ששרטטו בכמה קווים את נופי הקיבוץ. השחקנים עצמם ביצעו את חילופי התפאורה באמצעות הכנסת האביזרים והוצאתם.

צוות השחקנים הרחב כלל שחקנים צעירים יחסית ובלתי מנוסים, חלקם ילידי הארץ, לצד ותיקים יותר שנולדו בחו"ל: עמנואל בן-עמוס (אורי), חנה מרון (מיקה), אברהם בן-יוסף (וילי), רחל מרקוס (רותקה), נתן כוגן (גורן), שייקה אופיר (ג'ינג'י) ויוסף ידין (פסח). בהדרכת מילוא, הם אימצו סגנון משחק חדש לזמנו, נטורליסטי, אשר היה שונה מסגנון המשחק האקספרסיוניסטי של הבימה, שנתפס כמלאכותי ומיושן. יתר על כן, חלק מקבוצת אנשי הפלמ"ח שבהצגה היו לוחמים פצועים, בלתי כשירים ללחימה, ש"הושאלו" לתיאטרון הקאמרי והוסיפו ממד אותנטי לתמונות ההווי, שכללו שירה וריקודים מסביב למדורה. כך נוצרה בהצגה תרכובת מיוחדת במינה של ריאליזם (בדיאלוגים ובמשחק), תיאטרון אפי (בעיצוב החלל ובסגנון הבימוי) ומסכת (בסיפור המסגרת), אשר הקנתה לה את עוצמתה.

הצלחת ההצגה הייתה מיידית. בן-עמוס הסביר אותה בכך ש"התקופה הייתה בשלה לקבל הצגה כזו. כל האירועים ביישוב, כל האווירה בארץ, המצב של ערב הכרזת עצמאות. כל מה שקרה על הבמה קרה במציאות. השחקנים לא שיחקו את הדמויות, הם חיו אותן והקהל קיבל אותנו בהתלהבות בלתי רגילה, כי הייתה זהות מלאה בין הקהל והבמה. זה היה תיאטרון מיוחד במינו". גם הביקורות היו ברובן נלהבות והתייחסו בעיקר למתאם בין ההצגה והאקטואליה. חיים גמזו, למשל, כתב: "אי אפשר, אסור להיות אובייקטיבי בנוגע למחזה המתאר את ימינו העקובים מדם. חיבה גדולה אופפת את הלב כשלהבת-מדורות בלילה, חיבת רעות ואהבת רעות ואחווה מלוות את אורי בדרך חייו. כי הוא אחד מאלה אשר במאבקם קידשו לעצמם את המוות ובמותם קידשו לנו את החיים". אולם היו גם אחרים, כמו עזרא זוסמן, שביקרו את האיכות האמנותית של ההצגה, ובייחוד את האפיון החד-ממדי של הדמויות, "ללא יסוד פסיכולוגי וללא נימוק דרמטי".

הקהל הרחב לא התרשם מן הביקורות השליליות ונהר להצגה, שהועלתה 171 פעמים ברחבי הארץ. אורי אבנרי מתאר בספרו בשדות פלשת 1948 אחת מההצגות, שהתקיימה בסוף חודש יוני בתל אביב לפני קהל של אנשי פלמ"ח, אשר מילאו את האולם. הצופים היו רחוקים מלהיות שקטים: הם התהלכו באולם, דיברו זה עם זה והגיבו בקול על המתרחש. אלא שהדבר לא העיד על חוסר כבוד או הערכה, כי אם על גילוי מעורבות ועניין.

ההצגה הועלתה על הבמה בישראל חמש פעמים נוספות: ב-1956, בבימוי יוסף מילוא, בתיאטרון הקאמרי, אשר הציג אותה באותה שנה גם בפסטיבל תיאטרון האומות בפריז; ב-1966, גם כן בבימויו של מילוא, בתיאטרון חיפה, ובשינוי נוסח קל של המחזה; וב-1998, בבימוי גדי ענבר, בתיאטרון באר שבע, לרגל חגיגות היובל למדינה. בשתי ההפקות הבאות עבר המחזה עיבוד נוסף. בהצגה שהעלתה ב-2013 קבוצת התיאטרון של רות קנר, בבימוי מור פרנק ובעיבוד שלה ושל אבנר בן-עמוס, הוצגו זה בצד זה קטעים מן הרומן ומן המחזה, על מנת להדגיש את ההבדל ביניהם; ובהצגה שהועלתה ב-2018 בתיאטרון בית ליסין, בבימוי כפיר אזולאי ובעיבוד שחר פנקס, הפכה מיקה לדמות הראשית.

הרומן הוא הלך בשדות עובד גם לסרט קולנוע, שהיה נאמן למחזה יותר מאשר לספר, בבימויו של מילוא ובכיכובו של אסי דיין (1967). באותה שנה העניק הפסל יגאל תומרקין את הכותרת הוא הלך בשדות לפסל אנטי-מלחמתי שיצר בעקבות מלחמת ששת הימים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אבנרי, אורי, בשדות פלשת 1948 (תל אביב: זמורה-ביתן, 1990).

ארבל, מיכל, "גבריות ונוסטלגיה: קריאה ב'הוא הלך בשדות' של משה שמיר על רקע בני דורו", מדעי היהדות 39 (תשנ"ט), עמ' 66-53.

בן-עמוס, אבנר, "הוא הלך בשדות ב-1948: שכול, זיכרון ונחמה", בתוך: גד קינר, אלי רוזיק ופרדי רוקם (עורכים), הקאמרי: תיאטרון של מקום ושל זמן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1999), עמ' 47-25.

בן-עמוס, עמנואל, "אורי ואני", במה 151 (1998), עמ' 10-5.

גמזו, חיים, "'הוא הלך בשדות' – בקאמרי", הארץ (11 ביוני, 1948).

זוסמן, עזרא, "'הוא הלך בשדות' בתיאטרון הקאמרי", דבר (18 ביוני, 1948).

פיינגולד, בן-עמי, תש"ח בתיאטרון (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001).

קינר, גד, "ההצגה 'הוא הלך בשדות' ומקומה בתיאטרון הישראלי", מדעי היהדות 39 (תשנ"ט), עמ' 76-67.

שמיר, משה. הוא הלך בשדות (הרומן) (מרחביה: ספריית פועלים, 1947).

שמיר, משה. הוא הלך בשדות (המחזה) (תל אביב: אור-עם, 1989).

שקד, גרשון, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ג' (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988).