ייסורי איוב

מאת פרופ' שמעון לוי

הבכורה של ייסורי איוב מאת חנוך לוין עלתה בתיאטרון הקאמרי בערב פסח והפסחא תשמ"א (1981) וההצגה רצה 176 פעם. סיום המחזה בבכי, לא טוב ולא רע, אינו קשור בהכרח עם תאריך הבכורה, מועד צליבתו וסמוך לעלייתו השמימה של ישוע הנוצרי, אך אין מקריות בשילוב מוטיבים נוצריים ויהודיים במחזה ובהצגה שביים המחזאי. ייסורי איוב הוא מחזה פסיון, בעיקר בחלקו השני, אלא שאין בו אל המקנה משמעות – לא גיאוצנטרית ואף לא אנתרופוצנטרית - לייסורי הגיבור, ולסבלו אין טעם מעבר לשעשוע התיאטרוני: הכאב והצער נגרמים לדמות הבימתית, לא לקהל הצופה בה.

בתום משתה מפואר בבית איוב, על במה מקושתת בשחור-לבן, מגיעים קבצנים לפי סדר מעמדם כדי ללקט את השיירים, בעוד איוב ואורחיו השבעים מנמנמים ומעכלים. אחרי הקבצנים מגיעים מבשרי העוני ובפיהם בשורות רעות על קריסת המכרה של איוב, על התנפצות ספינותיו ועל החרמת המגרש. אחריהם מופיעים המוציאים לפועל, ואז מגיעים מבשרי המוות, המספרים לאיוב על מות ילדיו. אליפז, בלדד וצופר, ידידי איוב, באים לנחם ופותחים דיון תיאולוגי למחצה על אודות קיומו של אלוהים. הם בעד; איוב נגד. עם הופעת חיילי הקיסר שהוא האל, מכריזים רעיו של איוב ש"אין אלוהים" כדי שלא ייענשו בידיהם. איוב, לעומתם, מצהיר על קיום האל. שיפוד ננעץ בישבנו. מנהל קרקס קונה את מופע העינויים מידי הקצין שמוכר אותו והם מתחלקים ברווחים, עד שאיוב מת בייסורים.

ייסורי איוב כתוב בלשון השירה האופיינית ללוין ומסתמך על היכרות טובה של הקהל עם הטקסט המקראי, בעיקר לנוכח השינויים המכוונים שערך לוין במקור. זהו מחזה עברי מקראי מובהק, נוצרי בסגנונו הדרמטי ודתי במהותו, דווקא בגלל הכפירה המיואשת העולה ממנו. סיפור חמש כיכרות הלחם ושני הדגים המפרנסים אלפי בני אדם בברית החדשה הופך בייסורי איוב ל"מה ראינו? נס? או דרך טבע? עצם תרנגולת פרנסה תריסר, האחרון גם שר". צופר מנסה לקנות את חיי איוב חברו מידי הקצין הרומי, כמין היפוך של יהודה איש קריות. בלדד מדגיש את אהבת האל ל"עניי הרוח", כלשון הברית החדשה. מרים המגדלית מרקדת בעירום ריקוד פרוץ לרגלי השיפוד/ הצלב של איוב. נאומי הליצן הפתטי והליצן הציני בסיום המחזה הם פרודיה מרגשת ונוקבת על ה Ecce homo–הידוע. תמונת הסיום היא פיאטה סרקסטית, ודברי ישוע האחרונים, "אלי אלי למה שבקתני", הפכו אצל לוין ל"אל תשאירו אותי לבד עם אלוהים", כמו לומר "ומה אם הוא בכל זאת קיים?"

היצירה טעונה יסודות נוצריים ויהודיים למכביר, המספקים, הן מבחינת הטקסט המקראי שברקע, הן מבחינת ההרמזים לברית החדשה והרבה בגלל האיקונוגרפיה הבימתית, הסברים תיאוצנטריים ואנתרופוצנטריים על הסבל בעולם ועל השאלה "צדיק – ורע לו?" אליפז אומר לאיוב: "אנשים מעונים כמוך, ואף יותר ממך, קראו אליו ביגונם, הם לא מצאו סתירה בין הסבל לבין האלוהים... אתה מתאר לעצמך איך אתה נראה במבט מן הכוכבים?" זהו אלוה מרוחק, טרנסצנדנטי, ואיוב מוצא אותו לא רלוונטי. בלדד מוכר לאיוב אל שתווית של דין צמודה לו, ואיוב עונה: "אתם זקוקים לשומר על הכספות שלכם ומיניתם לשם כך את אלוהים". גם אל "פונקציונלי" שכזה אינו עונה לייסורי איוב. צופר, הרע השלישי, מייצג עמדה רכה מעט יותר, אנתרופוצנטרית, מעין אל בדימוי של אב. הוא פורק מעל גוויית הבן הצעיר את התכריך ועוטף בו, במפעם מרגש ביותר, את גוף איוב מוכה השחין והגירוד. כמי שהפך תינוק חסר ישע לא מכבר, איוב מאמץ בינתיים מין אל כזה.

המים והדם הבוקעים מפצעו של ישוע הצלוב מדקירת החייל, שרצה דווקא להאיץ את מותו ולגאול אותו מייסוריו מהר יותר, הופכים אצל לוין לשתן ולקיא. הם מלוקקים בפי אחרון הקבצנים, אחרון הבלתי מרוחמים הניצב עתה בתחתית השיפוד, אבל חי. קונסומציית השתן והקיא היא המיסה של לוין, תחליף לדם וללחם הקודש – שנלקחו מטקס ליל הסדר היהודי – ומתוך קרעי התיאולוגיות בנוסח "אל בעד אדם", "אדם בעד אל" מסתמנת הבשורה על פי חנוך לוין. חומרים, מושגים ורעיונות ישועה נוצריים ויהודיים נגרסים בצער חסר המשמעות והתוחלת: "ואני אומר לכם" – כמו ישוע – "בתוך הסבל לא טמון דבר, רק סבל! ואני רואה רק סבל ממלא את העולם! וכל גוש של סבל מורכב מאלפי רסיסים של סבל, וכל רסיס של סבל בנוי אף הוא ממיליוני פרודות של סבל! הסבל קיים! אני קיים! אתם קיימים!"

מה שדמה בתחילת ההצגה לטרגדיה יוונית הופך בסיומה למחזה אנטי-מוסר, אנטי-מסתורין, אנטי-פסיון. לוין מקריב את אשליית התיאטרון לשיני המולך התיאטרוני ומשתעשע בשרידי אפשרות החילוץ מן הסבל. ההמונים ניצבים מנגד, כי זה מקומָם - מנגד, כיוון שהסבל הוא תמיד פרטי. הם מתקלסים בסובל ולכל היותר מצטדקים – "ניסיתי ככל שאדם מנסה. מצפוני שקט". התשובה לשאלה על משמעות הסבל היא תיאטרונית: סבל "מוצדק" כי ניתן למכרו כתיאטרון. כך לוין מלמדנו שיעור באתיקה של הצפייה בתיאטרון. האל זוכה לנוכחות מעיקה בהצגה דווקא בהיעדרו.

לעומת זאת, תיאטרון תמיד מעיד על מה שמחוצה לו, ובכלל זה גם הסתגרותו לכאורה של לוין בתיאטרוניות ובעצם ב"מסר" המכוון לעצמו של פשר הסבל ("שעשועים"). לוין מטהר את צופיו מקתרזיס. מצד אחר, אחת השורות הרוחניות ביותר בדרמה העברית נמצאת בייסורי איוב ונאמרת מפי הליצן הפתטי:

...אבל הוא [איוב]... לא יאמר דבר. הוא כבר שרוי עכשיו בגובה המסחרר בו לא מכירים עוד אף אחד, כל המישורים והגבעות מאחוריו, תולדות חייו ומעשיו, האנשים והכלים אשר ריתקו אותו אל העולם, כולם ניתקו ממנו, אפילו מזרועות אביו ההדוקות סוף-סוף נשמט, השאיר אותן הרחק תחתיו, עכשיו רק הוא לבד, לבד, עטוף כמו כוהן גדול בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו, גם אנו נתעטף בה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992).