מסכת

מאת ד"ר נעמי יואלי

​

המסכת, כתופעה תיאטרונית ישראלית, היא מארג פרפורמטיבי. מארג זה מתבסס על בחירה ועל עריכה של קטעי קריאה, נגינה, שירה, דקלום ותנועה. מרכיבים אלה או חלקם רוקמים יחדיו מערכת התייחסויות לנושא העומד על הפרק במסגרת אירוע פומבי המתקיים לרגל מועד, חגיגה, טקס, יום זיכרון וכיוצא באלה. גופי הביצוע חוברים בעת האירוע להמחשת הערכים, האידיאולוגיות והמסרים המרכיבים יחד את נרטיב המסכת ואת שפת המופע המאפיינת אותה.

המבנה האנתולוגי-קולאז'י מאפשר ליוצרים, למארגנים ולמשתתפים גמישות בתהליכי הבחירה, העריכה והביצוע של המסכת מתוך רפרטואר תרבותי קיים או כיצירה מקורית שנועדה לאירוע מסוים. גם מסכתות שנכתבו ונערכו לאירוע ספציפי ובוצעו בו נדדו בהמשך, במלואן או בחלקן, למועדים או לסוגי אירועים אחרים והותאמו להקשר חברתי-תרבותי שונה.

בביצועיה השונים, המסכת היא תמיד אירוע תלוי קונטקסט. כלומר, היא בלתי ניתנת לניתוק מהנושא, מהחלל, מהזמן ומהקהילה שבמסגרתם היא מתרחשת. בה בעת האירוע המסכתי הוא פריט טקסי בתוך הרפרטואר הכולל של תרבות וחברה נתונות, על סמליהן וייצוגיהן, ומיקרו-תבנית של הסדר הסוציו-תרבותי הכולל. ה"סיפור", שהקהילה המקומית "מספרת לעצמה על עצמה" במסכת, הוא לרוב גרסה של תפיסת המציאות ההגמונית בהקשר הקהילתי או הלאומי.

המסכת ניזונה ומושפעת מתופעות פולחניות וטקסיות, שחלקן מעוגנות בדת, בחגיגות עממיות ובטקסי מעבר עונתיים. העליות לרגל למקומות מקודשים לאורך ההיסטוריה, ה-Pageant האנגלי, תהלוכות אחד במאי וחגיגות עממיות - אלה רק דוגמאות אחדות לתבניות של מארג טקסי ולשפת המופע כפי שהיא נחווית גם במסכת. מסכת החג הציונית, כפריט נפוץ ב"דת הציונית", יכולה לכלול לצד שחזור פולחנים קדומים (הבאת הביכורים לבית המקדש), גם ריקודים בהשראת הריקוד העממי האירופי (ההורה ומקורותיה), קטעי נאומים פוליטיים במתכונת מופעי התעמולה הסובייטיים (האג'יט-פרופ) וביצועים של פואמות קנוניות כמקהלה מדברת.

למסכת החג הציונית יש כמה תווי היכר אופייניים:

1. היא מציגה את חוויית ההיאחזות בארץ ואת הברית עם האדמה כנרטיב דרמטי מרכזי.
2. היא מתפרשת על כל המועדים בלוח השנה הציוני ומשקפת את תפיסת הזמן, החלל והמציאות הציונית.
3. היא נותנת פרשנות בימתית דרמטית לטקסטים עבריים: שירה, ספרות, נאומי מנהיגים ועוד.
4. היא עושה שימוש ברכיבים מתוך רפרטואר בעל אופי עממי: שירה בציבור, דקלום וקריאה, ריקודי עם, מקהלה מדברת וכו'.
5. היא הופכת את חברי הקהילה למבצעים ואת הצופים למשתתפים ומעניקה לאירוע החגיגי אופי תיאטרוני-עממי וולונטרי, כשעלילת האירוע משקפת את ההקשר שבו הוא נערך.
6. היא פונה אל הקהילה בשם הקהילה ומחליפה את הישות הטרנסצנדנטית שעמדה מאחורי הריטואל הדתי בישויות ציוניות קהילתיות ומוסדיות.

לא תמיד מכונה הטקסט או האירוע הפרפורמטיבי בשם "מסכת". לעתים הוא נקרא "טקס", "חגיגה", "נשף", "חיזיון", "מִפקד" או "סדר". עם זאת, המונח "מסכת" שגור יותר ממונחים אחרים ומזוהה עם התופעה, הן בכתובים והן בהתייחסויות בעל פה של יוצרי מסכתות, של צרכניהן ושל משתתפיהן. ייתכן שהמונח "מסכת" רומז יותר מאחרים לאופי האנתולוגי של טקסט המופע, בדומה לשימוש המשנאי-תלמודי בו כמציין מערכת התייחסויות ופרשנויות לנושא עיקרי מיוחד. בהקשר הציוני, השימוש במונח מופיע תדיר בהתייחסויות מצד יוצרים ומחנכים לאירוע עצמו כמו גם ליריעה הרחבה של "המסכת הציונית". הקונוטציה של "מסך" ו"מסכה" מפנה גם אל הממדים התיאטרוניים והדרמטיים של האירוע המסכתי. המונח "מסכת" נותן אפוא לסוג מופע זה לגיטימציה תרבותית רחבה, יהודית ואוניברסלית, הן כהתייחסות כוללת לנרטיב הציוני, הן כהתייחסות לסוג מופע זה כאל מופע מעין-תיאטרוני.

הדחף לפעילות סמלית-טקסית הופיע עוד בראשית התנועה הציונית בגולה ובראשית ההתיישבות הציונית בארץ, כחלק מתהליך המצאת המסורת לתרבות העברית החדשה, החילונית במהותה, ששאפה להתחדשות לאומית וחברתית בארץ האבות. בתהליך זה נוכסו העבר המיתי הקדום, מחזורי החורבן והגאולה והמטען המשיחי שליווה את הכמיהה לציון בגולה, ההתרחשויות ההיסטוריות שאירעו לעם היהודי והאתוסים הפוליטיים והחברתיים ששירתו את האוריינטציות הסוציאליסטיות והלאומיות של המהפכה הציונית.

מתוך גילויים, בחלקם ספונטניים ובחלקם מכוונים ומתוכננים, של דפוסי חג וטקס, שהיו חידוש רדיקלי ביחס לדפוסי הפולחן והחג הדתיים בגולה, צמחו צורות פרפורמטיביות, שיוצריהן ומשתתפיהן ביקשו לעצב באמצעותן את מציאות החיים לכלל משמעות סמלית מקודשת, סקטוריאלית ולאומית. המסכת הייתה "אתר הניסויים" לחוויה הציונית-סוציאליסטית והתגבשה כביטוי המובהק והתמציתי ביותר של מרכיבי היסוד התמטיים, הטיפולוגיים והפואטיים של חוויה זו ושל תרבות "העברי החדש".

המסכת מדגישה את החיבור בין הישות הציונית המתהווה בארץ לבין העבר הלאומי העברי הקדום באמצעות שלושה מאפיינים: הפעולה, הטריטוריה והזמן המחזורי. כריטואל של פעולה, המסכת מציעה שחזור של הריטואל הקדום (כמו מסכת הבאת הביכורים בתנועה הקיבוצית ובמערכת החינוך) או המצאת ריטואל חדש (כמו הצבת הקופסה הכחולה והקרן הקיימת במרכז המסכת כנמענות של הפעולה הבימתית). ביצוע המסכת, לעתים בתחומי אותה טריטוריה עצמה שבה התרחש הפולחן הקדום, החיה את המיתוסים הקדומים והעניק לעצם מושג החג חלל פולחני פעיל בהתיישבות החדשה כחלק מ"הדת הציונית".

המסכת מעמידה במרכז התמטיקה שלה את תהליכי החורבן והגאולה של העם היהודי, אך מעניקה למחזוריות הזאת ממד היסטורי, כאשר הציונות וההתנחלות בארץ הן ההגשמה המלאה של גאולת העם בהיסטוריה. ללוח השנה הציוני-סוציאליסטי נוספו מועדים חדשים, בהם ימי זיכרון לאישים, טקסי עלייה לקרקע, חגי הקרן הקיימת ועוד, לצד חגים דתיים-מסורתיים. ראש השנה, שבועות, פסח, חנוכה וט"ו בשבט קיבלו "טיפול" ציוני, הן באמצעות שינויים ודגשים בתמטיקה, הן באמצעות עיצובם הפרפורמטיבי החדש במסכת, תוך ניצול העוצמה החווייתית שהייתה שמורה להם בלוח השנה המסורתי.

התפתחות המסכת כסוג של אירוע ציבורי משקפת תהליכים סוציו-תרבותיים בניסיון לכונן מערכות טקסים ומסכתות בעלות מעמד קנוני. הביטויים הספונטניים, הריטואליים והטקסיים, שאפיינו את העליות הראשונות, היו לאבני היסוד של הצורות המסכתיות הקנוניות שבאו בעקבותיהם.

מבחינה תמטית ודרמטורגית, המסכת נמנעת מקונפליקט. "המקהלה המדברת", קול ה"יחיד", "התמונה החיה", מקהלת השירה - כל אלה מרכיבים פרונטליים ורוויי פאתוס הבונים יחסי השתקפות בין הקהל למבצעים. הקהל נקרא לא להתעמת עם הנושאים ועם המרכיבים אלא להזדהות ולהשתתף, וה"קתרזיס" בסיום המסכת נובע בדיוק מסוג השתתפות זה, שהוא שיא העלילה הפרפורמטיבית ברוח של אפותיאוזה.

הקול הדובר במסכת הוא קול של "גוף ראשון רבים" ("אנו" "כולנו", "אותנו", "לנו"), ומבצעיה הם שליחי הציבור של קול קולקטיבי זה. ה"דמות" בסוג תיאטרון זה היא דמותו של הקולקטיב, שהוא בה בעת נוכח וסמלי. המסכת, שנמנעה מהבעת מסרים לא-קונצנזואליים על ידי עמעום קונפליקטים בחברה ובתרבות והעלאת הקונצנזוס לרמה מיתית, השתמשה אפוא בפאתוס כבסיס לרטוריקה שלה.

כמופע עממי וכתיאטרון חובבים המגויס לתפיסה האידיאולוגית של קהילה משתתפת, המסכת ביטאה דווקא הסתייגות מ"אמנותיות" ושאפה לשיתוף הקהל באמצעות תכנים המייצגים אותו ושיתוף בעלי תפקידים שאינם אנשי תיאטרון מקצועיים אלא חברי הקהילה. "כל אחד הוא שחקן" בתיאטרון שבו השחקנים משחקים את המציאות עצמה ומקדשים את היומיומי.

החולשות האסתטיות של המסכת חשפו אותה, עוד בטרם קום המדינה, לביקורת מצד צרכניה-משתתפיה, שחלקם ראו בה צורת ביטוי אנכרוניסטית. דווקא תנועות הנוער, שבהן החלו להתרקם דפוסי המסכת, היו כר פורה להלעגתה, כמו גם להלעגת מרכיבים נוספים באתוס הציוני. לקראת קום המדינה התקיימו במקביל שתי המערכות: המסכת וכפילתה הפארודית. כפילות זו ביטאה את הדיסוננס ביחס לאתוסים הציוניים ולביטוי שניתן להם בספרות, בחינוך ובטקסים.

עם הקמת המדינה חלו שינויים מובנים במערך החגים הלאומיים ובמעמד המסכת כ"תיאטרון החג הציוני", אך היא המשיכה וממשיכה להתקיים עד היום ואף זוכה לפריחה מחודשת בתקשורת האלקטרונית ובאירועים ציבוריים. טקסי יום העצמאות, יום הזיכרון, יום השואה, יום ירושלים, חגי יובל ליישובים ולמוסדות ועוד – כל אלה הם המשך, עדכון או עריכה של דפוסי המסכת, כפי שנוצרו, התגבשו, נערכו ובוצעו לפני קום המדינה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בן-יהודה, ברוך, יסודות ודרכים: לחינוך הציוני בבתי הספר (הוצאת הקק"ל, תשי"ב).

"מסכת", מילון אבן-שושן החדש.

E. Hobsbaum, and T. Ranger (eds.), The Invention of Tradition (Cambridge: Cambridge University Press, 1983).