מחקרי התקבלות של הצגות תיאטרון בישראל

פרופ' דן אוריין

החל ממחצית שנות השישים של המאה העשרים החלו לערוך מחקרים העוסקים במאפייני הצופים בהצגות התיאטרון בישראל ובדרכי התקבלותן. חלק מהמחקרים מוזמנים על ידי מוסדות שונים (כמו משרד התרבות או תיאטרון הבימה) וחלקם מתקיימים באוניברסיטת תל אביב במסגרת החוג לאמנות התיאטרון. כלי המחקר של החוקרות והחוקרים הם שאלונים, ראיונות אישיים וראיונות קבוצתיים.

ארגון אמנות לעם הזמין ב-1966 סקר על הרכב הקהל ועל מידת "הבנתו" את המחזה אדם הוא אדם מאת ברטולט ברכט, שהוצג בבימויו של ז'אן-מָרי סֵרוֹ בתיאטרון אהל. ההצגה הושפעה מתפיסת התיאטרון האפי של ברכט וגם מהאקספרסיוניזם הגרמני. השתתפה בה תזמורת של כלי נשיפה כ"שחקן" מן המניין, והשחקנים פנו לפעמים ישירות אל הקהל. במרכז המחזה עומד תיאור פירוקו ושינויו של סוור והרכבתו מחדש כלוחם, אחרי שעבר שטיפת מוח. זהו משל דידקטי ליכולתו של משטר טוטליטרי לשנות את אופיים של נתיניו. מהסקר, שנערך בעקבות ההצגה בתל אביב ובשדרות, ניתן ללמוד שבשדרות הורכב קהל הצופים באדם הוא אדם מכמעט שבעים אחוז יוצאי אסיה ואפריקה וכעשרים אחוז יוצאי אירופה. בתל אביב היה המצב שונה: 45.5 אחוז מן הנשאלים היו ממוצא אירופי, 36.1 אחוז היו ילידי הארץ ו-8.6 אחוזים היו יוצאי ארצות אסיה ואפריקה. הקהל בשדרות היה צעיר במובהק מאשר בתל אביב. גם בסוף המאה העשרים לא השתנה בהרבה אִפיון קהל הצופים בתיאטרון, להוציא צמצום מסוים בפער שבין מזרחים לאשכנזים בדור השני. באשר למידת ההבנה של ההצגה אדם הוא אדם, נמצא כי בתל אביב של שנות השישים הודו בכישלונם להבינה 24.2 אחוז מן הנשאלים, בעוד שבשדרות ניתנה התשובה "לא הבנתי" על ידי 75.8 מהנשאלים. מבקר התיאטרון מנדל קוחנסקי סיכם את סקירת המחקר בקביעה: "מזרח ומערב עדיין לא נפגשו".

מחקריהם של אליהוא כ"ץ ומיכאל גורביץ (1973) ושל שוש ויץ וגיורא רהב (1985) מלמדים, כי חלק ניכר מהצופים בתיאטרון הישראלי הם ממוצא אשכנזי, בעלי השכלה אקדמית ועוסקים במקצועות בינוניים: מורים, אחיות, עובדים סוציאליים וכיוצא בזה. במחקר של הדסה האז, שנתוניו הם מ-1990, נמצא כי צופים ישראלים-יהודים מאופיינים מבחינת רמת השכלה, המוצא ומידת הדתיות, בכך ש"הפעילים ביותר מבחינת תכיפות הביקור הם משכילים, מסורתיים וחילונים ילידי ישראל ממוצא מערבי". הקבוצה "בעלת השיעור הגבוה ביותר של לא-מבקרים כלל הם דתיים בעלי השכלה נמוכה ממוצא מזרחי". הקבוצה שאינה צופה בהצגות תיאטרון ומחזיקה בפחות הון תרבותי קָנוני מהקבוצה הצופה גם מתקשה בתשלום דמי הכניסה, שהתייקרו בשנות התשעים של המאה העשרים. גם בסוף המאה הקודמת הייתה הצפייה בתיאטרון קשורה, על פי סקר תרבות הפנאי בישראל (1998), "בצורה חזקה עם השכלה גבוהה ומוצא מערבי". התיאטרון כמוסד, כמקום מפגש וכמקום שבו מוצגות הצגות, עדיין שימש את הקבוצה האשכנזית-חילונית בבירור הבעיות שהיו לה עם עצמה, בשינויים שחלו אצלה ובקונפליקטים שלה עם קבוצות אחרות. המחקר מלמד, כי לדרכי ייצוגן של קבוצות בתיאטרון הישראלי יש חשיבות בשל המקום המרכזי בתרבות שמייחסים לו ישראלים יהודים, אשכנזים ומזרחים. על פי ממצאי דוח ברכה (1990), התיאטרון נתפס כ"חשוב מאוד" בחברה הישראלית (71%), ושיעור גבוה מאוד באוכלוסייה (79%) סבור כי הוא ראוי לתמיכה הציבורית רבה יותר מכלל פעילויות תרבות הפנאי המסובסדות.

הגורמים החשובים המשפיעים על בחירת הצגה בתיאטרון על ידי הצופים (ב-1990) היו נושא ההצגה והשחקנים. הז'אנר הפופולרי ביותר היה המחזמר ואחריו הדרמה. רוב הצופים העדיפו מחזות ישראליים מקוריים באופן בולט ומצאו בהם אמצעי לחיזוק זהותם העצמית והקשר שלהם עם המדינה ועם העם היהודי ודרך להכיר צורות חיים אחרות, לחוות יופי ולהתפרק ממתח.

משנות החמישים של המאה העשרים ואילך, הצופים הישראלים מתייחסים למוסד התיאטרון כאל במה שעליה דנים בבעיות חברתיות ופוליטיות, והטקסט התיאטרוני, כפי שציין גרשון שקד, נתפס אצלם כבבואה למציאות. לעתים מזומנות בוחרים צופים אלה בהצגות מקוריות בשל נושאן, כדי "להרגיש חלק מהחברה הישראלית". ויץ ואחרים מציינים במחקר על סוגי הצרכים שממלא התיאטרון הישראלי אצל קהלו את תדירות חזרתו של הביטוי "ללמוד על". כנראה בגלל סיבות אלה מרבים התיאטראות בישראל בהצגת מחזות מקוריים, התופסים כמחצית מהרפרטואר.

אפשר להבחין בשינויים שחלו בעשורים האחרונים בציפיותיו של קהל הצופים, המתבטאים גם בנושאי ההצגות ובקונפליקטים התורניים שעולים על הבמה. בשנות השבעים הרבו התיאטראות בהצגות על הבעיה העדתית. בשנות השמונים הייתה העדפה בולטת ברפרטואר לקונפליקט היהודי-פלסטיני, ואילו בשנות התשעים נמצא שהקונפליקט המרכזי שהוצג על הבמה הוא בין יהודים חילונים ליהודים דתיים. הצגות רבות בשנות התשעים נטו לכיוון ה"פְּנים" הביתי ולבעיות אישיות בתחום הזוגיות או הזהות המינית, למשל. שוש ויץ הביאה את רשימת הצגות התיאטרון המצליחות ב-1999 וציינה, כי תשע מתוך עשר מהן היו על פי מחזות ישראליים. ברובן היא מצאה סיפור משפחתי ונטייה לנוסטלגיה. אלא שסיפורים משפחתיים בתיאטרון הישראלי אינם נותרים בין קירות הבית של דמויותיהם. הקירות אינם חוסמים את חלחולה של המציאות הפוליטית פנימה. בפירוד זמני מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו (1985), מרצה לתיאטרון משמיעה בחדר המלון, שבו היא מבררת את יחסיה עם בעלה, הקלטות ובהן נשמעת עדותו של פלסטיני על חקירה ועל העינויים שעינו אותו אנשי שירות הביטחון הישראלי, אולי כדי שישמשו לה מפלט משיחות הנפש. קולו של הפלסטיני ופלישת מציאות הכיבוש למחזה "צפון תל אביבי" כמוהם כטענה שאי-אפשר להתנתק מהשאלה הפלסטינית אפילו בתנאים של כמעט-בידוד, שבהם בחרו דמויות המחזה ורוב הצופים בהצגה.

מחקרה של מיכל בר-יוסף כספי מלמד על שינוי בתחילת שנות האלפיים. המחקר מוקדש להתקבלותה של ההצגה המשפחתית הצמה של אבא מאת אמנון לוי ורמי דנון, בבימויו של דנון (2004). ההצגה מספרת על משפחת ספיר היהודית-מזרחית, שבשל ניסיונותיה להשתלב בחברה הישראלית ויתרה על ייחודה ואפילו על שמה, ספדייה. אב המשפחה הגוסס ממחלה ממארת הוא סוחר שתלטן ועיקש. למשפחה שלושה ילדים: ויקטור שממשיך בניהול העסק המשפחתי; הבת פרידה שנולדה נכה, והוריה מתקשים להשלים עם החריגות שלה; ואמיר - צעיר רגיש, שלמד רפואה סינית ועקר לעיר אחרת, הרחק מציפיותיו החונקות של אביו. המשפחה מצפה שאמיר יבוא להתפייס עם אביו על ערש דווי, אבל הוא מעדיף טיפול אצל הפסיכולוג שלו. המחזה מתרחש בשבוע האחרון לחייו של האב, והבן הצעיר, אף שהוא מבקש לרַצות אותו, גם כופה על משפחתו חשבון נפש. עבודתה של בר-יוסף כספי מלמדת על שינוי אפשרי בתפיסת המשפחה הישראלית בתיאטרון ואצל קהליו. המחקר התבסס על סקר, שעליו ענו יותר מ-300 מצופי ההצגה. ניתוח התשובות הביא את בר-יוסף כספי למסקנה כי רוב הצופים הבינו את ההצגה כ"אוניברסלית", אולם צופים ממוצא מזרחי "נטו להצביע על מקור הקונפליקט במזרחיותה של המשפחה בעוד שצופים ממוצא לא מזרחי חשבו שמקור הקונפליקט הוא ביחסים שבין הדורות". המחקר מלמד, בין השאר, כי רוב הצופים בהצמה של אבא היו מוכנים לקבל את הקונפליקטים המשפחתיים בה ללא "הרקע העדתי". אפשר שאנו עדים לשינוי בתיאטרון ולשחרורה של המשפחה המזרחית מהגטו ה"סאלח שבתי", שבו הייתה כלואה בתודעת הצופים.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

בר-יוסף כספי, מיכל, התקבלותה של ההצגה "הצמה של אבא" לרמי דנון ואמנון לוי ובבימוי רמי דנון (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2006).

גסר-אדלסבורג, ענת, תהליכי ההתקבלות של תיאטרון פוליטי-חברתי עכשווי בישראל (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2002).

האז, הדסה, "דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל, 1998", פנים 10 (קיץ 1999), עמ' 139-107.

ויץ, שוש, סיכום פעילות המוסדות הציבוריים לאמנויות הבמה והמוזיאונים בישראל לשנת 1989-1988 (תל אביב: משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המרכז למידע ולמחקר, 1990).

ויץ, שוש, "ראו אותם, קנו אותם", ידיעות אחרונות (24 בספטמבר, 1999).

כ"ץ, אליהוא וגורביץ, מיכאל, תרבות הפנאי בישראל: דפוסי בילוי וצריכה תרבותית (תל אביב: עם עובד, 1973).

לאור-בלסבלג, נילי, התקבלותה של ההצגה "משחקים בחצר האחורית" בקרב בני נוער (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2002).

פורטר, פנינה, התקבלות המחזאות השקספירית בתיאטרון הרפרטוארי בישראל: התכוונות יישום ותוצאות על-פי ביקורות העיתונות (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2004).

קוחנסקי, מנדל, התיאטרון העברי (תרגום: אביב מלצר) (ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1974).

רהב, גיורא וויץ, שוש, סקר מנויי הבימה, עונת 1985 [לא פורסם].

שקד, גרשון, "עשרים וחמש שנות מחזה ישראלי", דבר (11 ו-18 במאי, 1973).