מחבואים, 1998

מאת פרופ' שולמית לב-אלג'ם

המופע מחבואים עלה בתיאטרון הקהילתי של יפו ד' ב-1998, בהנחייתה ובבימויה של שרונה אסלמן. אחת התופעות הבולטות בתיאטרון הקהילתי, החל משנות התשעים של המאה העשרים, היא העלייה במספרן של השחקניות המזרחיות בקבוצות השונות והשפעתן הגדולה על עיצוב סדר היום המגדרי של התיאטרון. מחבואים מסמן את התגבשות תיאטרוני הנשים, שמשלבים באופן ייחודי בין התיאטרון הפמיניסטי לתיאטרון הקהילתי, בתוך מסגרת התיאטרון הקהילתי.

במופע השתתפו שש שחקניות ושחקן אחד. השחקניות לא התכוונו להקים קבוצה מובהקת של תיאטרון פמיניסטי, ולכן קידמו בברכה לשורותיהן גם גבר. עם זאת, הן לא ויתרו על מסגרת התיאטרון הקהילתי כמעבדה לליבון נושאים מגדריים בעליל. החומרים האישיים, שעלו בתהליך העבודה ועסקו בזהות העצמית, באמהוּת, במימוש עצמי ובזוגיות, השייכים כולם לשיח המגדרי, לא הוצגו על הבמה כמות שהם, אלא עובדו לאשכול של דימויים נשיים סביב נושא הכפייתיות. מכאן אפשר להבין את שם המופע ואף את הדימוי הבימתי המרכזי: חמש דלתות ענקיות המוגפות תדיר. הדימויים הנשיים המרכזיים נטועים בתוך עלילות שונות המוצגות חליפות ובמשולב. דימוי "האם המזרחית" מיוצג באמצעות סיפורה של מזל, ה"מכורה" לאמונות תפלות ומחפשת נואשות חתן לבתה. דימוי "האישה השמנה" מתואר דרך סיפורים משפחתיים טעונים - של אם ובתה ה"מכורות" לאוכל ושל בעל ואשתו גדולת הממדים. דימוי "האישה הקרייריסטית" מופיע בסיפורם של שולי ה"מכורה" לעבודתה וקובי בעלה.

אריגת הדימויים לתוך מסגרת עלילתית סביב טיפוסים מוכרים מהשכונה עמעמה את משחקי הפירוק וההרכבה החתרניים שלהם. דינמיקה זו פעלה בשני שלבים: בתחילה נעשה שעתוק מודע של הדימויים הנשיים המזרחיים הרווחים, ואז הם פורקו מבפנים והורכבו דימויים חלופיים המצויים בתהליך התהוות וטרם הגיעו לעיצובם הסופי. השחקניות השתדלו להיות פופולריות בקרב קהלן כדי לזכות בהזדהות, וכך להצליח לממש את תכליתן החינוכית והתרבותית. על כן הן השתמשו במופע בטקטיקות דרמטיות שונות, ובהן פרודיה, גרוטסקה, פארסה ואירוניה, ששידרו את המסרים החתרניים במעטה הומוריסטי ומתוך עמדה המקנה כביכול עליונות אירונית לצופים.

כדוגמה יפורט כאן סיפורה של מזל, "האם המזרחית". היא מופיעה בסצנה הראשונה לבושה בחלוק אדום, לרגליה כפכפים, בידה כד קפה, ועל ראשה מטפחת שחורה בסגנון ערבי הקשורה לפנים. היא מדברת במבטא מזרחי כבד ומשלבת עברית תקנית עם סלנג. מאפיינים אלה משעתקים את הדימוי המקובל של האישה המזרחית המהגרת, כביטוי של מחאה וביקורת על תוכן עולמה המתמקד בבישולים, בקמעות ובמציאת חתנים לבנות. בשלוש הסצנות הבאות שהיא מופיעה בהן עוברת דמותה של מזל טרנספורמציה מדורגת, המפרקת את דימויה הרווח ומכוננת אותו מחדש תוך שילוב של רכיבים תרבותיים.

בהופעתה השנייה של מזל בבית שכניה מתגלה שינוי חיצוני ברור, המיוצג באמצעות שמלת כתפיות חומה אופנתית, ואילו דיבורה והתנהגותה נותרים כשהיו. היא גוערת בשכנתה ומאיצה בה לפתור את בעיותיה עם בעלה בעזרת עין כחולה ושיני שום. אחר כך היא שופכת לפניהם את מר לבה על בתה נחמה שלא מתחתנת. השכנים, שמכירים את התמכרותה למיני יידעונים, מכשפות ועושי נסים, שומעים ממנה כי הפעם הבעיה היא שיש "עין רעה" בבית, ובגללה נחמה אינה מתחתנת.

בהופעתה השלישית של מזל מגיע תהליך הטרנספורמציה לשיאו הן מההיבט החיצוני, הן מההיבט הפנימי של עיצוב הדמות. היא מעוררת הפתעה גמורה כאשר היא נכנסת לבמה בלבוש חדש, פרובוקטיבי, הכולל שמלה קצרה, רדיד, נעליים ותיק - כולם בהדפס מנומר. היא מתייצבת במרכז הבמה, מול הקהל, בפוזה מתריסה ומביטה בצופים בזוג עיניים בוערות וחקרניות. מכאן מגיעה התנהגותה לשיא חדש ומפתיע במונולוג שהיא נושאת על הבמה ואחר כך בתוך הקהל. בתחילתו, כשהיא מספרת על צרותיה, היא מתנהגת כביכול כנמרה פצועה החושפת לפני הקהל את כאבה כאם שלא מצליחה לחתן את בתה. ברגע של ייאוש היא מוכנה אפילו להתחנן בפני הצופים ולבקש מהם עזרה באיתור החתן. התנהגות זו מעניקה להם תחושה שמזל היא נמר של נייר, ואין לחשוש מהאופן הבוטה שבו לפתע, לראשונה במופע, פונה אליהם דמות באופן ישיר, ואף יורדת מהבמה ונוגעת בהם פיזית. הקהל המקומי, שמכיר מהשכונה נשים כמוה, נהנה, צוחק ומשתף עמה פעולה כמו במערכון קומי או במופע סטנד-אפ.

אלא שהמטפורה הבימתית היא למעשה אמצעי חתרני המאפשר לשחקנית להתנסות במהלך טרנספורמטיבי. לאמיתו של דבר, מטרתה אינה רק להצחיק את הצופים, אלא לחשוף כלפיהם ציפורניים חדות כמו נמרה ולבקר את המסורת התרבותית המשותפת להם ולה. כשהיא מביעה קנאה בחתן של בת השכנים, "גאולה העקומה", ואומרת: "בטח שילמו הרבה כסף לחתן", היא מבטאת מחאה נגד מנהג זה ומפרה בגלוי את הקוד האתי המשותף לקהל ולה, קוד שעל פיו יש דברים מסוימים שלא מדברים עליהם בקול רם. כשהיא מתארת את מעלותיה של בתה - "בחורה מושכלת עם תעודות, תפירה, מניקור, פדיקור", היא מתכוונת להעביר מסר הפוך הטוען שאפילו בנות הדור השני מדוכאות על ידי האפליה המגדרית היונקת מהתרבות המסורתית ומחוזקת על ידי האמהות הממשיכות לשעתק את תבניות הכוח וחוסמות את דרכן של בנותיהן לקידום ולהשכלה. כאשר מזל טוענת בלהט שהחתן האידיאלי לבתה הוא "גבר בלונדיני עם עיניים כחולות", היא יורדת לקהל, עוברת בין השורות ומחפשת אותו פיזית: "אין איזה אשכנזי מוסווה פה? אני מחפשת מישהו בלונדיני". לכאורה, משוכפלת כאן תבנית תרבותית גזענית "לבנה" בתוצר תרבותי שאינו "לבן" ומובעת השאיפה הכמוסה של ה"אחר" להיות "לבן", לכן הקהל משתף פעולה ולא מרגיש מאוים. אלא שהשעתוק מתבצע כאן במכוון, ומטרתו להביע ביקורת נגד ההפנמה המעריצה של הסטריאוטיפ האשכנזי.

המחאה מגיעה לשיאה בתמונת הסיום של המופע. לביתה של מזל מגיע סוכן מכירות של מוצרי ניקוי לבתי שימוש. הוא לא יפה, לא גבוה, אין לו עיניים כחולות והוא לא חכם, אבל הוא אכן אשכנזי! לכן מתאהבת בו נחמה נואשות ובאופן מיידי, בעוד מזל מגיבה באדישות. סצנת ההתאהבות מתוארת באופן אירוני וגרוטסקי, באמצעות מוזיקת רקע קיטשית ותנועה איטית של האוהבים זה לקראת זה, עד לכלל חיבוק ונשיקה. החתונה, שהיא לכאורה הסוף השמח של המופע, מלווה במוזיקה מזרחית, בשירה, בהשמעת צהלולים ובריקודי בטן. הסצנה, המייצגת רגעים מקובלים בחתונות בחברה הישראלית כיום, מזכירה בראש ובראשונה את המקור המקומי שלה, ולכן סוחטת מחיאות כפיים ושריקות מצד הקהל. אך דווקא רגע השיא מתפרק באורח גרוטסקי, ללא רחם, בריקוד החתן והכלה. היא, בחצאית לבנה קצרצרה, שבקושי עולה על גופה גדול הממדים, ובהינומה מצחיקה השמוטה על מצחה, והוא, בלבוש מרושל ובמבט מטופש, רוקדים בצעדים מגושמים, משוללי קצב, חן או תיאום. המופע מסתיים, אם כן, באקורד צורם המשבש ופורע את התמונה ההרמונית של החתונה המיוחלת.

המופע מחבואים שימש את קבוצת התיאטרון כמעבדה ליצירה ולהפצה של דימויים נשיים משתנים ודינמיים. הייצוג בו אינו מביע רצון להיטמע בתרבות הדומיננטית או להיפרד ממנה באופן נחרץ, אלא מסמן עמדה של קבוצת נשים מזרחיות עירוניות המבקשות לבנות את זהותן החברתית-התרבותית על פי הרכב אוטונומי של מגוון רכיבי תרבות ושואפות להתקבלות בתוך הקהילה כולה.

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

לב-אלג'ם, שולמית, מחאה, חגיגה וחתרנות בתיאטרון הקהילתי (חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2010).