הלל מיטלפונקט, ביוגרפיה

מאת ד"ר נורית נתנאל

הלל מיטלפונקט נולד ב-1949 ביפו, והוא מהמחזאים הפוריים והמוצגים ביותר בישראל. מיטלפונקט כתב יותר מחמישים מחזות, רובם מקוריים וחלקם עיבודים מהספרות היהודית והעולמית. הוא מביים את הצגותיו וגם הצגות של מחזאים אחרים מהדרמה העולמית.

מחזהו הראשון, התקווה האחרונה של רחוב נחמני, שהוצג בתיאטרון חיפה ב-1975, משקף את חייהם העלובים של המהגרים ממזרח אירופה, אנשי שוליים המתגוררים בתל אביב בשנות השישים של המאה העשרים. לצד גינוניהן המגוחכים של הדמויות משוך עליהן גם חוט של חסד. המחזה כואב את עליבותן ואת התפכחותן מהאשליות שהן נאחזות בהן כטובע בגלגל הצלה.

מיטלפונקט שב לעסוק בדמויות אלה, ובעיקר בדמות האישה הפולנייה על מאפייניה הסטריאוטיפיים, גם בעשורים הבאים: במכולת (הבימה, 1982), בני המשפחה, פליטי שואה שהיגרו לישראל בראשית שנות החמישים והתיישבו ביפו, מתפרנסים מהמכולת הצמודה לבית מגוריהם וחיים בעוני. על סמך כספי השילומים שהם מצפים לקבל, הם מוכרים את הבית ואת המכולת ורוכשים דירה ומכולת מרווחות בבת ים. כשתביעת הפיצויים נפסלת, המשפחה מושלכת לרחוב. הדמויות התלושות סוגרות את עצמן, תוך התעלמות ממדינת ישראל ומהמאורעות בה. מיטלפונקט ברא להן שפה משלהן, ביטויים הנשמעים כמו יידיש אף על פי שאינם קיימים בשפה. כישלון ההתערות מועבר במכולת לבני הדור השני, השואפים להתערות. בהמדריך למטייל בוורשה (הבימה, 1999) האם מדברת על הישראלים בלשון "אתם". לאחר חמישים שנה בישראל היא שבה לחיות בעיר הולדתה ורשה, שריחותיה וחוויות נעוריה בה חרותים בנפשה יותר מישראל, שם לא הכתה שורש. בני הדור השני במחזה מתלוננים שילדותם לוּותה בסיפורים על מתים ועל פוגרומים, אך הם אינם רוצים להשתחרר מנטל השואה שהונח על כתפיהם ואינם מניחים להוריהם להשתחרר מתווית הניצולים.

החשוב במחזותיו של מיטלפונקט בשנות השבעים הוא מי תהום (הבימה, 1977; תיאטרון החאן, 1988). המחזה מציג תמונה קודרת של צעירים בתחתית הסולם החברתי החיים על שפת ביצה טובענית ואינם מסוגלים להיחלץ ממנה. לשונם העילגת והמרוסקת של הצעירים, שאין באמתחתם יותר מ-300 מילים, אף היא כלי ביטוי לתסכולם. מיטלפונקט אמר שהם נוקמים באמצעות השפה. על אף היותם גנבים, אלימים וכפויי טובה, מי שמנצלים ומשפילים את זולתם, הם מתוארים בחמלה, ובמשך המחזה מוסרת המסכה מעל פניהם והם נחשפים במלוא עליבותם. בזמן הצגתו ואף שלושה עשורים לאחר מכן עסקו הביקורת והמחקר במי תהום בזיקה לעדתיות ולייצוג המזרחים בתיאטרון הישראלי. מיטלפונקט הסתייג מתיוג זה ואמר שדמויותיו הן השלכות של עולמו הרגשי: "במי תהום אני המפגר, אני הצולעת הנלחמים על אהבה".

קבוצה אחרת של מחזות מאת מיטלפונקט קשורה בחוויות מהצבא ומהמלחמה. משורטטת בהם ביוגרפיה דורית, הדור של מחברם. המוכר והמאוחר שבהם הוא איסמעליה (בית ליסין, 2002), שזיכה את מחברו בפרס הצגת השנה (והפקה נוספת שלו עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-2017). המחזה עוסק בחברות בין שלושה גברים בני חמישים, שנרקמה בעת שירותם הצבאי במלחמת יום הכיפורים. במהלכה חילץ אחד מהם את חברו, שנורה מתצפית במוצב באיסמעיליה, והציל את חייו. איסמעיליה מתכתב עם שניים ממחזותיו הקודמים של מיטלפונקט: הקוף (1975) ואחים לנשק (1992). בשלושתם מתוארת חברות גברית ששורשיה במצע המשותף של השירות בצבא. בניגוד למושגים המקובלים באתוס הישראלי, כמו "אחוות לוחמים", "אחים לנשק" ו"רעות", השירות המשותף בצבא, לפי מיטלפונקט, אינו דֶבק לחברות והחיילים מוצמדים זה לזה בעל כורחם. בבגרותם הם אינם רואים באתוס הצה"לי חלק מזהותם ומנסים להתנער ממנו, ובכל זאת הוא כופה את עצמו עליהם ומוסיף להיות גורם המעצב את ה"אני" הפרטי והחברתי שלהם.

הידוע במחזותיו של מיטלפונקט הוא גורודיש, היום השביעי (תיאטרון הקאמרי, 1993; הפקה שנייה 2014), שהמחזאי כינה "פנטזיה דוקומנטרית" ושילב בו דמויות היסטוריות ודמויות בדיוניות. במרכז המחזה עומד אלוף שמואל גונן, הוא גורודיש, ומתוארים בו מאורעות מחייו ומחיי המדינה. דמותו זוכה ליחס דו-ערכי: הוא סמל שיכרון הכוח ומעורר דחייה, אך גם קורבן לתמימותו שמנעה ממנו להבין את המניפולציות הפוליטיות שהביאו לסילוקו – ומצד זה הוא מתואר בחמלה. המחזה נכלל במחזות המשקפים את הביוגרפיה של דורו של מיטלפונקט, שחווה את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום הכיפורים, והתפכחותו תרמה לשינוי ולבחינה מחודשת של האתוסים בחברה הישראלית. צפו בה אנשי צבא ופוליטיקאים, והקאמרי קיים רבי-שיח עם קצינים בצה"ל, עם אנשי רוח ועם עיתונאים בנוכחות הצופים. המחזה התקבל כמסמך חברתי, ונכתבו עליו עשרות כתבות, לא רק בידי אנשי תיאטרון.

בשנות השבעים והשמונים כתב מיטלפונקט סאטירות חברתיות, רובן בשיתוף עם יהושע סובול. כשחש שהסוגה הסאטירית איבדה מכוחה פנה לכתוב אופרות רוק. מאמי (צוותא, 1986; הבימה, 2002), מופע מוזיקלי שהלחינו אהוד בנאי ויוסי מר חיים, הפך ללהיט והופק גם בקלטת שמע. הוא מביא את סיפורה של מאמי, צעירה מעיירת פיתוח בדרום, שבעלה הפך במלחמה לצמח. כדי לשפר את מצבה הכלכלי היא מגיעה לעיר הגדולה, שם היא נאנסת בידי שבעה מלצרים פלסטינים המכלים בה את זעם הכיבוש: "מאמי יא מאמי/ תפתחי את הרגליים/ לשבעה מדוכאים/ שבעה פלשתינאים/ עשרים שנות כיבוש/ יותר לא נמתין/ בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".

כיוצר המאפיין את הישראליות, בוחן את המרקם החברתי שלה ומבקר את קלקוליה ואת פגמיה, מיטלפונקט נתפס באופן טבעי כמחזאי חברתי-פוליטי. עם זאת, הוא אינו רואה באמירה כוח המניע את המחזה: "האמירה זה דבר שמתחיל להיוולד מתוך המחזה עצמו. זה לא שאתה כותב את המחזה ואומר מהי האמירה... ברגע שאתה יודע או מודע לפחות לעצמך שאתה אדם פוליטי, אתה לא מתעסק בזה. מה שאתה תכתוב זה יהיה שם". אותן דמויות ואותן אפיזודות חוזרות במחזותיו, מוארות באהדה ולא מעמדה שיפוטית ומוצגות לעצמן ללא קשר להיגדים שלהן. "כל האנשים שאני כותב פגומים במידה זו או אחרת כי אם הם לא היו פגומים לא היה שווה לכתוב עליהם... ואני גם אוהב אותם על הפגמים שלהם כי יש להם משהו אבוד ואיזו התעקשות שאתה רואה שהיא לא תגיע לאף מקום, אבל אני מכבד אותם על ההתעקשות".

המחזות שהעלה מיטלפונקט בעשור הרביעי לכתיבתו, דוגמת התאונה (בית ליסין, 2003) וגוד ביי אפריקה (בית ליסין, 2007), מציגים דילמות מוסריות: התנגשות בין עולם הערכים של הדמויות לבין התנהגותן אחרי שנעשה העוול. הן הרגו בן אדם; איך החיים נראים אחר כך ואיך בסופו של דבר הן "מסתדרות" עם המצפון שלהן? "כשאתה כותב את הדמויות ואתה צריך לעשות את הבחירות שלהן בתוך הסיטואציות, את הבחירות המוסריות, אתה בסוף נמצא שם, אפילו זה לא ביוגרפי, זו ביוגרפיה אפשרית שלך".

החשוב במחזות שכתב מיטלפונקט בעשור זה הוא אנדה (בית ליסין, 2008), שזיכה אותו בפרסי הצגת השנה ומחזאי השנה. אנדה, שיצאה מאושוויץ בחיים ורוצה להעיד במשפט אייכמן, נפסלת על ידי הממסד של בן-גוריון המעורב בו, מפני שבעבר הפגינה נגד השילומים והצטרפה לתנועת החרות. ההצגה עוררה סערה ציבורית בשל האופן שבו הוצג בה שלטון מפא"י ובגלל הטענה שהושמעה בה, שהדרג הפוליטי היה מעורב בהליך השיפוטי. "זה המחזה החשוב ביותר שכתבתי בחיי", אמר מיטלפונקט בעת קבלת הפרס, "משום שהוא עוסק בניצולי השואה אותם החברה הישראלית לא קיבלה מעולם ומחכה שימותו, כי לתקן את העוול עולה כסף".

בעשור החמישי לכתיבתו מרחיב מיטלפונקט את מעגל ה"אחרים". עד כה, בין היתר, הפנה זרקור למשפחה רביזיוניסטית המוחרמת על ידי חבריה מהמשפחה הלוחמת ומתנועת החרות (הזאבים, הקאמרי, 2016), ולאחרים נוספים (האחרים, הקאמרי, 2018).

מקורות והצעות לקריאה נוספת:

אוריין, דן, הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004).

אלמוג, עוז, פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית (חיפה ואור יהודה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2004).

הר-גיל, שרגא, "הנושאים נמצאים באוטובוס צריך רק לדעת לקחת אותם...", מעריב (18 באפריל, 1977).

כהן-קנוהל, דליה, התיאטרון הישראלי: פוליטיקת זהויות וייצוגם של "האחרים" בשנים 1998-1948 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2005).

מי תהום, תוכנייה להצגה, הבימה (1977).

נתנאל, נורית, "תמליל הריאיון עם הלל מיטלפונקט", מראות נשברות, ייצוג הישראליות ועיצובה במחזותיהם של יהושע סובול והלל מיטלפונקט (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012), עמ' 257-256.

פוקס, שרית, "בית הלל", מעריב (21 במרס, 1986).

קלדרון, יונתן, "'אנדה' של בית ליסין היא הצגת השנה", nrg (3 באפריל, 2009).