איש חסיד היה (מאת דן אלמגור, בימוי יוסי יזרעאלי, בימות, 1968)

מאת פרופ' דן אוריין

​

"הסיפור מתחיל בערב סתיו אחד ב-1968", מספר דן אלמגור, כותב המחזה ובנו של אחד מראשוני החניכים של השומר הצעיר בפולין, שחינך את בנו ברוח אנטי-דתית מובהקת. "באותו ערב הוצגה בקיבוץ העוגן בעמק חפר הצגת הניסיון של מחזה חדש, איש חסיד היה. המפיק יעקב אגמון, חניך השומר הצעיר, הזמין את חברי המשק, רובם חברי אותה תנועה חילונית מובהקת. המחצית הראשונה של הצגת הניסיון הראשונה בהעוגן עברה בקול דממה דקה, שהכניסה את יוצרי ההצגה ללחץ. אך בשנייה האחרונה של המערכה הראשונה, בתום הסיפור על גדליה הזַפָּת, כמעט התרוממה תקרת האולם מרעם מחיאות הכפיים".

התלבטויות הזהות של קבוצה מרכזית בחברה הישראלית מסייעות להבין את הצלחתה המיוחדת של ההצגה איש חסיד היה: יותר מרבע מיליון צופים בישראל, הצגות בברודווי (באנגלית) ותרגומים לשפות זרות נוספות, ששימשו קהילות ובתי ספר יהודיים במדינות רבות. הצלחה זו מובנת על רקע השינוי שחל אחרי מלחמת ששת הימים בהתייחסותם של ישראלים למרכיב היהודי בזהותם, במיוחד אצל ילידי שנות השלושים, המכונים "דור הבנים". ההצגה ביטאה תפנית שחלה אצל ישראלים חילונים לכיווני המסורת והיידישקייט. בצורתה נוטה איש חסיד היה לתיאטרון הניסיוני החדשני, ואילו תכניה שאובים מעולם העבר היהודי, תוך התאמה למציאות של זמן ההצגה ולקהליה. הבמאי יוסי יזרעאלי מעיד: "ידענו שזו הצגה שונה, אך לא עמדנו על חשיבותה. תגובת הקהל בקיבוץ העוגן הייתה סימן ראשון לכך שעשינו הצגה הכרחית".

בתיאטרון העברי בארץ ישראל, מרכיב היהדות ברפרטואר נטה ברובו, במיוחד משנות השלושים ואילך, לכיוון היידישקייט - בעיקר במחזות "עיירה" ובמחזות מתורגמים מיידיש. עד איש חסיד היה לא עלו הצגות שעסקו בזהותו היהודית של הישראלי. מחזה זה הוא לפיכך דיון תיאטרוני ראשון בשאלת הזהות היהודית של היושבים באולם.

המשותף להצגה זו עם הצגות מאוחרות יותר הוא בכך, שדרך מבנה הטקסטים, צורתם ותכניהם היא מגלה את הקושי שיש ליהודי הישראלי עם המקורות היהודיים. שיח זה נוטה לניסיוני ולקָטוע בגלל חוסר ידע והיכרות, והוא סלקטיבי ומגומגם. כמו צורתן של רוב ההצגות שעניינן ביהדותו של היהודי הישראלי, גם זהו טקסט תיאטרוני, שצורתו ותכניו מלמדים על חיפוש, על קשיים ועל מבוכה.

את איש חסיד היה יזם שלמה ניצן, היחיד בצוות שחקני ההצגה שהוא בן למשפחה דתית וקיבל חינוך תורני. נראה שגם הוא חש שזה הזמן הראוי לספר לצופי התיאטרון בישראל סיפורים יהודיים ממורשת החסידות. ניצן אסף סיפורים, זיכרונות ושירים מעברו הדתי, "מהבית, מהישיבה, מתנועת הנוער". השירים בהצגה לא היו מוכרים לפניה והושמעו בה לראשונה מעל במה חילונית וברוח הדבֵקות, שניצן הביא עמו, "כמו רבי ששר עם חסידים".

תיאטרון בימות לא היה תיאטרון ציבורי ממוסד ומסובסד, דבר שאולי הקל בבחירת הגישה הניסיונית בהצגה. סוג ההצגה - "ערב שירים ופזמונים חסידיים" - אינו מציע סיפור רצוף, אלא מִקבץ קטעים קצרים המאורגנים ומכוונים לתהליך השינוי שעוברים הצופים. הקושי בארגון החומר מלמד על הבעייתיות שהייתה כרוכה באמירה ברורה ורציפה. לכן הוחלט לבחור בקטעים היוצרים מעין אנתולוגיה. בהתכוונות מעצבי הטקסט לצופים בולטות שלוש אסטרטגיות ארגון: גיוון חומרים סיפוריים לצד אמרות או פזמונים; חומר רציני משולב בקטעים מצחיקים; מנגינות ומשפטים מוזיקליים המלווים את ההצגה.

נקודת המוצא לגיבוש הטקסט ולבימוי הייתה שלילית. היה זה "מפגש בלתי אפשרי", כדברי יזרעאלי, ואלמגור מוסיף: "כל מה שראינו בהבימה במחזות ה'עיירה' גרם לנו לדחייה - תפאורה, לבוש, מוזיקה". ניצן רצה להפריד את "החומר מהצורה... לא מוכרחים זקן ופאות בשביל ליהנות מאגדה חסידית".

תרבות הנגד (Counterculture) ניכרת בעריכת הטקסט, שהושפעה גם מרעיונות ברכטיאניים: בארגון חומרי ההצגה, במשחק שכלל יסודות של ניכור, בתפאורה מסמנת ולא מפורשת, בתנועה שאינה חקיינית, בלבוש המתאים לזמן ההצגה ולא לזמן המוצג, בשימוש מגוון באביזרים ובמוזיקה, הממזג את האותנטי עם החדש. השפעות של "תיאטרון סיפור", שבאותן שנים היו חידוש, והיטמעותן בתרבות הרוב מאפשרות להבין כיצד האלטרנטיבי, שהוא בדרך כלל אוונגארד המכוון לקבוצות צופים קטנות, הפך פופולרי והגיע לקהלים גדולים, במיוחד בהצגות שמיתנו את מסרי הביקורת החברתית, ואפילו בהצגות שנרתמו לשירותן של תפיסות אידיאולוגיות שמרניות.

​

את איש חסיד היה אפשר ללמוד כמסמך היסטורי היכול להצביע על שינוי חשוב שחל בקבוצה חשובה בחברה הישראלית. נעדרים מההצגה ציטוטים או התייחסויות ישירות המחקים את תרבות העיירה בהקשריה ההיסטוריים. זאת גם משום שהעיירות החרדיות בערים החילוניות בישראל, שבהן נשתמרו גרסאות של תרבות זו, נתפסות על ידי הקהל החילוני כמקום מושבן של דמויות עוינות ואפילו שנואות. הבחירה במילים הקרובות למושגי השפה, הלבוש והמוזיקה של הצופים החילונים היא הצהרה המזמינה כתיבה מחדש של תרבות יהודית מסורתית בהקשרה הישראלי החילוני.

יזרעאלי, שפחד "להיבלע על ידי החומר הזה", רצה בהצגה "ממרחק המקרב", כשהמתח בין ישן לחדש נשמר לכל אורכה. הצגה "אוונגארדית", "אפורה" ו"מנוכרת" - ברכטיאנית, ללא תפאורה. דני קרוון שכנע את יזרעאלי לבחור בתפאורה אחורית "מסמנת", כלומר קיר ועליו ציורים שהועתקו מבתי כנסת בפולין. אלה הציטוטים התרבותיים היהודיים ה"אותנטיים" היחידים בהצגה.

על הבמה הקטנה והאינטימית היו כמה קוביות עץ שחורות וגיטרות (לא כלי נגינה "יהודיים"), שהפכו גם לאביזרים, כמו רובה לאיש משמר. הקוביות שימשו גם כלי מוזיקלי, כאשר תופפו עליהן כליווי לסיפורים, ובכך קבעו את קצב הסיפור והוסיפו יסוד של מתח. הלבוש שנבחר עוצב בסגנון צעיר, והחידוש שבלט היה מכנסי קורדרוי (לא ג'ינס, כפי שטעו כמה מבקרים בכותרות מאמריהם: "חסידות בג'ינס". זאת, בתקופה שהג'ינס עדיין נתפס בישראל כלבוש ביטניקי או היפי, בדומה לשיער ארוך שנתפס כסימן לתרבות מתירנית). תנועת השחקנים על הבמה התרחקה מהריקוד החסידי ועוצבה כפנטומימה. היא ליוותה שינויים במיקומן של קוביות העץ בזמן ההצגה. כמו כן נעשה שימוש בצעדי ריקודים משנות השישים כמו הטוויסט. השחקנים, שבתחילה היו מסופרים למשעי, גידלו את שערם עד שהגיעו ל"אַפְרוֹ" גדול וחיזקו בכך את התפיסה הכוללת של מסורת בכלים חדשים.

הצלחת ההצגה מובנת גם על רקע שינויים אחרים שחלו בשנות השישים, כמו פריחת המחזמר ומופעי זמר ישראליים. בתקופה זו אימץ התיאטרון, המוכר כתרבות "גבוהה", גם דפוסים וצורות של תרבות פופולרית, בעיקר מוזיקלית. שינויים אלה קירבו לתיאטרון קהלים חדשים, ואת השפעתם ה"מפשטת" נמצא גם בתוכני ההצגה.

המחזה איש חסיד היה, יותר משיש בו ביטוי לתחיית אמונה, הוא טקסט המטיל ספק בכפירה של היהדות הציונית-סוציאליסטית בדת. נמצא בו התייחסות אחרת לגולה - משלילה לגעגועים, ויש בו גם חיפוש דרך אמצע. מבחינות אלה, סבור דן אלמגור, איש חסיד היה הוא מעין תמרור בתולדות התרבות והחברה הישראלית, שגישר לראשונה בין חומר יהודי-חסידי מסורתי לבין הנוער והקהל החילוניים.

חומרי ההצגה אפשרו דו-שיח בין החילוניות הישראלית למסורת היהודית והם עיבודי-עיבודים של מקורות חסידיים ואחרים. אלמגור מעיד, כי כתיבת המחזה הייתה תהליך של התאמת חומרים מעובדים לצופים החילונים: "מכאן הסטקטו, הסגנון הכמעט טלגרפי של כמה מהסיפורים. רציתי להלביש על סיפורי העם העתיקים לבוש מודרני, בצורה שתמשוך את צופה התיאטרון בן-זמננו".

החסידות לפי איש חסיד היה היא תנועה דתית יהודית המאזנת בין דת להומניזם; יהדות "נוחה" לקהל חילוני (ובור). הלמדנות, לפי גרסה זו של החסידות, אינה ערך מרכזי, וחשובים ממנה היחסים בין אדם לחברו וגם הכמיהה לארץ ישראל. בסיפורים החסידיים, ההטפה הרעיונית מועטה, הם מכוונים בעיקר לשבח ולקלס את הצדיק שבו מסופר, ולפעמים סופרו מתוך הנאת הסיפור בלבד. סיפורים אלה, שהם עיקר חומרי ההצגה, אין בהם כדי ללמד על תפיסותיה העיוניות, על מושגיה ועל ערכיה. המוצנע בהצגה, ויש בו משמעות חשובה לקהל החילוני, הוא שבין הציונות לחסידות, כשתי תנועות רפורמיות, התקיימה ומתקיימת עוינות חריפה.

הטקסט של איש חסיד היה מבטא אני קולקטיבי. במרכז ההצגה נמצא הישראלי, שבעקבות מלחמת ששת הימים עלתה הערכתו העצמית בהשוואה לתקופה שלפניה ובהשוואה לעמים אחרים. מהבחינה הקבוצתית היה לשיח בעקבות מלחמת ששת הימים אופי הומוגני, המוצא את ביטויו בהצגה - ה"ישראלי" שבמרכזה הוא גבר אשכנזי; "אחר" מפורש בה הוא איוואן העומד להשמידך.

לכאורה חוזרת ההצגה לדימויים ולדמויות מהעבר בגלות, אלא שאלה מצניעים בקושי רב את ה"אחר" הערבי; נוכחותו של זה ליוותה את הצופים, שהיו עדיין תחת השפעתו החריפה של האיום שקדם למלחמת 1967. הגוי בהצגה חוטף יהודים לצבא ועושה בהם פוגרום. הגויים, על פיה, מנסים להשפיל את היהודים ויש בהם מידת אכזריות שאין ביהודי. תשובת היהודי להתנכלותו של ה"אחר" היא כוחנית, כמו במצווה "לגדול" ולהתעצם, שבה עוסק אחד הקטעים, ועוד יותר בדרישת הנקם בקטע על השואה.

הקהל, שלא היה שומר מצוות ולא הכיר את המקורות, מצא ברוב קטעי ההצגה הצדקה לדרך חיים יהודית הפוטרת אותו מקיום מצוות ומלימוד תורה. שיר הפתיחה, המוטו, פנה לדור ולקבוצה, שמעולם לא ידעו את התפילה, לא את הסיפור וגם לא את הניגון, אלא "רק זאת אנחנו יודעים -/ שהיֹה היה ניגון..." והניגון חשוב בהצגה כי יש בו כדי לגשר בין עילגות הצופים לבין הזיכרון העמום של תרבות עשירה. משום כך ניגונים הם עיקר ההצגה וגם הם מותאמים ומעובדים לגרסאות מוזיקליות בנות-הזמן: ג'אז, בלוז, שירי נשמה או בלדה ברכטיאנית בגרסה דומה לעיבודיו של קורט וייל.

מטרת אחדים מהקטעים למתן את הסתירה, שהיא לדעת הבמאי "ממש במהות", שיש בהצגה חילונית העוסקת בתוכני אמונה דתית. הם מספרים על דמויות שכל כוחן באמנותן התמימה, לא בקיום מצוות ולא בתלמוד תורה. שניים מהסיפורים שעוררו צחוק של הנאה בקהל נסובו על רבי לוי-יצחק מברדיטשב. באחד מהם, שבו הרבי מזמין את אלוהים לדין תורה, אלוהים הוא פושט רגל ומאפשר לאיוואן לחטוף יהודים לצבא הצאר, לעשות בהם פוגרומים, לרצוח ולאנוס. משום כך הצדיק אינו מקיים מצוות תקיעה בשופר ומתריס: "שיתקע איוואן!" בסיפור השני מוצא אותו רב כף זכות במעשיו של מעשן בשבת, שהרי העבריין הודה באמת ולא תירץ את מעשהו בשקר.

כקטע האחרון לפני ההפסקה מוקם המעשה בגדליה הזפת, שכנו של הבעל שם טוב בעולם הבא, שאין בו כלל צד של זכות: הוא ענק, גס, אינו מקיים מצוות ואוכל כמויות עצומות של אוכל. בולמוס אכילה הוא שמסביר את ייחודו - את אביו, סמרטוטר קטן, שרפו הקוזאקים על שלא נשק לצלב, וגדליה החליט לאכול, כך שאם ישרפו פעם גם אותו, תהיה הבעירה לא קטנה - אלא להבה ממש: "שיראו/ שיֵדעו/ שיהודי אינו בוער/ ככה סתם/ בקלות".

"יצרנו שפה תיאטרונית. מכלום!" סבור יוסי יזרעאלי, "בעיקר עם עבודת השחקנים" - ששינו זהויות, "התפצלו" תוך כדי הסיפור ואפשרו מעברים "טבעיים" בין קטע לקטע. כך, בסיפור על גדליה הזַפּת, "השמן שעומד ואוכל ואוכל ואוכל [...] ורק המוזיקה 'מגדילה' אותו ובמהלך הסיפור הוא מתפצל לילד שהיה ולאביו, כששניהם מגולמים על ידי לוליק ובתיה ברק. לוליק, שגילם את דמות האב שנשרף, 'מת' מהאש רק בבת קול. זה למות על במה!"

ההצגה איש חסיד היה הוצגה בסוף שנות השישים בפני כשמינית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. צופים רבים גם חזרו לצפות בה פעמים אחדות. היא זכתה לכיסוי עיתונאי נרחב ושני תקליטים משיריה הופקו על ידי בימות - כך ששִמעהּ וקטעים מתוכה הגיעו לקהלים רחבים עוד יותר.

אלמגור מייחס להצגה השפעות ארוכות טווח. לדעתו, מבחינת המבנה והסגנון של "תיאטרון סיפור" היא השפיעה על הצגות רבות אחריה. היא אף הולידה את הצלחתו של הזמר החסידי, שזכה לפסטיבלים משלו. שניים מיוצריה, יוסי יזרעאלי ושלמה ניצן, הפכו משנות השבעים ואילך את השימוש בחומרים יהודיים (בעיקר סיפורי עגנון ורבי נחמן מברסלב) למקור של עבודותיהם התיאטרוניות.

מקורות והצעות לקריאה, האזנה וצפייה:

אוריין, דן, יהדותו של התיאטרון הישראלי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 51-38.

אוריין, דן, ראיונות עם ד"ר דן אלמגור, עם פרופ' יוסי יזרעאלי ועם שלמה ניצן.

איש חסיד היה, כולל שירים וריאיון עם דן אלמגור (יוטיוב).

איש חסיד היה (תקליטור) (הליקון, ישראפון בע"מ, 2000).