אלי סיני, מעצב במה
אלי סיני, מעצב במה
מאת פרופ' רוני תורן
אלי סיני (לודוויג שוטנברג), אמן, מעצב במה ומחנך, נולד ביולי 1927 בקניגסברג שבגרמניה. הוא למד והתחנך בבית ספר יהודי וב-1937, עם התגברות האנטישמיות בעיר, עבר לברלין. במרס 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לישראל עם אחיו משה ומשפחתו. הוא התחנך במוסד הילדים של פרדס חנה ונשלח להשלים את לימודיו בבית הספר המקצועי של קיבוץ יגור, שם רכש השכלה טכנית נרחבת והתמחה בנגרות. מאמצע שנות הארבעים ועד גיוסו לצה"ל ב-1948 עבד בנגריית הקיבוץ. ב-1949, כחלק מניסיונות ההתערות בארץ, שינה את שמו לאליעזר סיני.
בתחילת שנות החמישים התגורר בירושלים, התפרנס מעבודה טכנית בבית חרושת לרהיטים, למד רישום בשיעורי ערב בבצלאל, אייר וצייר לעיתונים (כמו דו-שבועון הנוער העובד והלומד במעלה) ויצר את קשריו הראשונים עם עולם התיאטרון בבמות חובבים ירושלמיות, בלהקות מחול ודרמה. לעתים שיחק, לעתים תכנן כרזות ולעתים תכנן את עיצוב הבמה. באמצע שנות החמישים עבר לתל אביב וניסה להשתלב בחיי התיאטרון כניצב (יוסף מילוא בחר בו לתפקידי ניצב בתיאטרון הקאמרי הצעיר בריצ'רד השלישי) ובמחלקות הייצור של התיאטרונים.
את צעדיו הראשונים כמעצב במה עשה לצד מיכאל אלמז, המחזאי והבמאי בתיאטרון זירה. בסוף שנות החמישים החליט להפוך את עיצוב התפאורה למקצועו, ולשם כך חזר ב-1959 לגרמניה והחל ללמוד באקדמיה לאמנויות היפות במינכן. במקביל ללימודיו עסק לפרנסתו בדוגמנות. בתקופה זו שימש אסיסטנט למעצב הבמה הנודע הלמוט יורגנס (1963-1902), שהיה גם מורו. עם סיום לימודיו קיבל הזדמנות לעצב בגרמניה הפקות ראשונות בתיאטרון, באופרה (בתיאטרון העירוני של קובלנץ) ובטלוויזיה.
ב-1965 חזר סיני לישראל והשתלב בעשייה התיאטרונית המקומית. הפקותיו הראשונות בארץ באותה שנה היו קשה להיות יהודי מאת י"ד ברקוביץ (הבימה) ותוציא את השטקר המים רותחים מאת אפרים קישון (התיאטרון הקאמרי). מאז היה שותף, כמעצב פורה ויצירתי, ליותר מ-150 הפקות. עם עבודותיו נמנים מחזות מהקלאסיקה העולמית ומהמחזאות המודרנית לצד בכורות עולמיות למחזות ישראליים חדשים (יוסף בר-יוסף, שולמית לפיד, מוטי לרנר, יהושע סובול, יוסף מונדי, הלל מיטלפונקט ורבים אחרים).
מעבר לגבולין, הבימה, 1970
עבודותיו של סיני הועלו בכל התיאטרונים הציבוריים: תיאטרון הבימה, שם שימש כמעצב הבית בהפקות כמו אמא קוראז' (1975), המלך ג'והן (1976), טירונות (1985) והפרדס (1985); התיאטרון הקאמרי (ביקור הגברת הזקנה, 1974; אנה כריסטי, 1981; חבלי משיח, 1987; וסוגרים את הלילה, 1989); תיאטרון באר שבע (אביב מתעורר, 1979; ומפיסטו, 1990); והתיאטרון העירוני חיפה (אנה כריסטי, 1981; פיגמליון, המרפסת וסופמשחק, 1971; מראה מעל הגשר, 1977; וקריזה, 1976). הוא עיצב גם לתיאטרון החאן, לאופרה הישראלית, לתיאטרון הילדים והנוער, לתיאטרון הקיבוץ ולסמינר הקיבוצים, שבו אף לימד, וכן במסגרות פרטיות שונות. סיני עבד עם בכירי הבמאים בתיאטרון הישראלי, בהם יוסף מילוא, יוסף מונדי, עדנה שביט, דוד ברגמן, עמרי ניצן, אופירה הניג, מיכה לבינסון ואילן רונן, ושיתף פעולה עם במאים אורחים מחו"ל. להפקות רבות עיצב תפאורה וגם תלבושות.
מפיסטו, תיאטרון באר שבע, 1990
סיני, שנולד באירופה, רכש את מקצועו ואת השכלתו התיאטרונית תוך זיקה עמוקה להישגי התרבות האירופית. דרך התנהגותו, חשיבתו ואפילו הגייתו נשאו תמיד חותם אירופי מובהק. עם זאת, במשך כשבעים שנות חייו בישראל נמשך לנופים המקומיים, לאור, לצבעים ולחומריות הישראליים – הוא הרבה לצייר ולצלם אותם - והפך אותם לאמצעי ביטוי אישי: גגות פח חלוד, ברז גינה וצינור גומי, ענף עץ יבש, קיר לבנים שבור, סבכת רשת חלודה או לוח פקקי חשמל. דווקא הייצוגים הישנים, המתפוררים והיומיומיים היו עבורו חומרים דרמטיים שבעזרתם הטעין את החלל.
ברבות מהבמות שעיצב השתמש בחומרים וברכיבים מקוריים הלקוחים מהמציאות החוץ-תיאטרונית (found objects), שהיה מוצא לא פעם ברחוב בעת שיטוטיו האינסופיים בתל אביב. אבל ניתוקם מהיום-יום, אופן העמדתם על הבמה כציטוטים, כפרגמנטים, ושיוכם לפעולה הדרמטית העניקו להם חיים חדשים. יצירתו הבימתית של סיני מתאפיינת בשילוב ייחודי בין ריאליזם פרטני, חריף ומדויק, שאינו מנסה לייפות או להתחנחן, לבין ביטויים פיוטיים, לעתים סוריאליסטיים, בעזרת מריחות צבע, רישום או צילום מוגדל.
סגנון עבודותיו של סיני ריאליסטי בעיקרו, אבל מבחינת תבניות החלל שיצר, התאפיין בגישה פרגמנטרית: הוא הרבה לפזר בחלל חלקים, ציטוטים ורמזים, חלקי ארכיטקטורה וריהוט, חפצים, פיסות טבע וצבע שהזמינו את הצופה להשלים ולהוסיף את החסר. עיצובי החלל שיצר לא באו לפאר את הבמה אלא לסייע בפענוח המחזה. אמנותו כמעצב נשענה תמיד על ניתוח מדוקדק של הטקסט ועל יכולת מופלאה לדלות פרטים מכל הערה ומשפט בו. בעבודותיו הפגין ידע נרחב בתרבות התיאטרון, היכרות עם הדרמה הבינלאומית ובקיאות נרחבת באמנויות הפלסטיות. הוא שלט בטכניקה הבימתית והצליח להפיק גם מבמות זעירות עולמות דרמטיים מורכבים ומרתקים. נוהל עבודתו הקפדני הנהיג בארץ דפוסי מקצועיות בימתית בלתי מתפשרים, שתרמו רבות לרמת ההפקה והעיצוב בתיאטרון הישראלי.
סקיצות לבגדים, צוואתו של כלב, הבימה, 1972
לצד עיצוב חלל ובמה, סיני עיצב גם מאות תלבושות להצגות. בעיצוב הבגדים שלו ניכרת גישה עניינית, מעשית, מעודנת, נקייה ומדויקת. לעתים הוסיף לתלבושת קריצה, הומור, אזכורים או דיאלוג עם תחומים אחרים, אך לרוב הם פשוטים וחפים מהתייפייפות. בחלקם ניכרים ידע היסטורי ותחקיר מעמיק על סוגי הבדים, הגזרות והצבעים. סיני הכיר היטב את שחקניו, שעם חלקם עבד פעמים רבות, וידע להבליט בעזרת הבגדים שבחר להם תכונות או נתונים שתאמו את ההצגה ואת התפקיד. הבגדים שעיצב מעולם לא התבלטו בזכות צבע, בדים יוצאי דופן או גזרה ראוותנית, אלא השלימו את התמונה הבימתית מתוך קשב רב לטקסט ולשחקן.
ב-1971 הצטרף סיני לצוות מורי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ולימד שם כעשרים שנה, שבהן הכשיר עשרות מעצבי במה ואנשי תיאטרון. ב-1987, במקביל להוראתו באוניברסיטה, הצטרף לצוות מורי סמינר הקיבוצים והכשיר בעיקר במאי תיאטרון. במסגרת עבודת ההוראה פיתח טכניקות הוראה ייחודיות והקנה לתלמידיו גישה קפדנית, שיטתית ומקצועית בתחומי הבמה: קריאה דרמטורגית, גישות עיצוב, תפיסות חלל, טכניקה בימתית, חומרים, כלי עבודה, וכמובן - מימוש וביצוע. בשנים שעסק בהוראה סייע רבות בעיצוב הפקות לימודיות בבתי הספר למשחק, ובמיוחד בבית הספר בית צבי, שם עבד לעתים לצד בת זוגו, הבמאית והמורה ניקול קאסל ז"ל.
בתחילת שנות השמונים נרתם להקמת איגוד מקצועי למעצבים, אמב"י, אגודת מעצבי במה בישראל, וטרח ללא לאות לביסוס מעמדו המקצועי של מעצב הבמה בישראל כמו גם בעולם. במשך שנים היה נשיא אמב"י ונציג ישראל בארגון התיאטרון הבינלאומיI.T.I . ב-1996 זכה בפרס משה הלוי לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב. בנימוקי חבר השופטים נכתב, בין היתר: "אלי סיני הוא מעצב במה מנוסה, דייקן ומקצוען להפליא. הוא מן התפאורנים הקוראים את המחזה בעיון, ומעצבים את התפאורה בשילוב נדיר של פונקציונליות ופיוט... ללא ויתור על יופי, על אמירה ומסר, על עומק וביטוי אישי, חסכוני אך מתוחכם ורגיש..."
שרטוט לקראת מירל'ה אפרת, הבימה, 1987
סיני נפטר בפברואר 2008 לאחר מחלה. הוא הניח אחריו בת – ברניקה. לאחר מותו נערכה תערוכת מודלים וסקיצות מעבודותיו, שנדדה במוזיאונים ברחבי הארץ. אוספיו הפרטיים הועברו לארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור בהר הצופים ולארכיון המילא"ה באוניברסיטת תל אביב. ניתן לראות חלק מיצירתו באתר הנושא את שמו: www.elisinai.com
פרופ' שמעון לוי מוסיף: זכיתי, כבמאי, לעבוד עם מעצב נבון, מקורי ויצירתי להפליא על הקלפנים, מחזה עוקץ מקסים מאת ניקולאי גוגול. אלי סיני בנה את ארבעת סוגי הקלפים על הבמה הנוטה על צדה, שהקשתה על השחקנים להיות "ישרים". מכה קלה מוטטה אותם בתום ההצגה. על הצלחת ההצגה אני חייב לו רבות. כאשר פניתי אליו בבקשה הלא שגרתית לעצב תפאורה לתסכית רדיו, השקיעה של הטיטניק מאת ה"מ אנצנסברגר, שבוצע כהופעה חיה והוקלט לשידור בצוותא ב-1986, סיני בנה והניח על הבמה חרטום אונייה, גם הוא מוטה אלכסונית, בדומה לאנייה טובעת. באינטואיציה מושכלת ובעצם גאונית, סיני תפס ועיצב את מהות היצירה בדימוי אחד ויחיד.
מקורות והצעות לקריאה נוספת:
ארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור (ירושלים: האוניברסיטה העברית, הר הצופים).
ארכיון המילא"ה ב(תל אביב: אוניברסיטת תל אביב).
