פרוייקט גמר תשע"ט - לביא בארי ודניאל עירון
הפרויקט מתמקד בהתערבות במרקם היסטורי טעון תוך שימוש בכלים פסיכואנליטיים, על מנת לייצר פלטפורמה אדריכלית להזדהות עם הטראומה של האחר.
לאחר השמדתה של רוב הקהילה היהודית המפוארת של העיר וילנה על ידי הנאצים וכוחות מקומיים (1941), ולאחר ההרס המוחלט של האזור היהודי על ידי כוחות הכיבוש הסובייטים (1955), העיר מתלבטת מזה כעשרים שנים כיצד להחזיר לה את המורשת שנעלמה לחלוטין מהווייתה של העיר.
לאורך ההיסטוריה, אזורים אורבניים רבים חוו אירועים טראומטיים דומים ששינו את המרחב הנתון, החל מהאוכלוסייה האנושית בשני קצוות החוויה (הפוגע והקרבן), ועד לסביבה העירונית הפיסית עצמה שנהרסה כליל, ולעתיד תהיה אזור מנותק מהמרקם האורבני הסובב אותה.
בשדה הפסיכואנליטי, מתבצע השיקום באמצעות החזרת התודעה. לתפיסתנו, גם במרחב האורבני, השיקום צריך להיעשות על ידי החזרת התודעה ההיסטורית ומורשת המקום באופן רב-שכבתי: שילוב זכרון המקום במתחם חדש; שימוש באדריכלות בת זמננו בתוך עיר עתיקה; מתן ביטוי מהותי לכל השכבות השונות - ההיסטוריות, הטכנולוגיות והאנושיות, כדי לשלב את הנרטיבים השונים לשלם הגדול מסך חלקיו.
בהסתכלות על נושא השיח של הזכרון, הפרויקט מחדש באופן שבו ישראלים ויהודים מתעמתים עם טראומה של מקום שחווה גם את הטראומה היהודית של השואה, אך גם את הטראומה של המקומיים בעקבות הכיבוש הסובייטי. הפרויקט מאפשר למבקר את החופש לבחור את המסלול שלו באתר, ובהתאמה, את מידת החשיפה שלו לטראומה של המקום.
בין ״שימור אתרים״ במובן האדריכלי לבין ״שיקום מטראומה״ במובן הפסיכיאטרי, אנו מציעים התבוננות חדשה בתכנון ושיקום אתרים שכאלו, תוך יישום במקרה הבוחן הספציפי בוילנה, ליטא.
